אביגדור ליברמן אומנם הצהיר שהפרישה שלו היא על רקע הפסקת האש, אבל די ברור שהוא רוצה לגלגל את כדור השלג שיוביל לבחירות. זו בדיוק הסיבה שנתניהו ככל הנראה לא יכריז על בחירות בקרוב – כדי שגם אם הכנסת תתפזר, זה יהיה בהחלטתו הבלעדית של ראש הממשלה
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אביגדור ליברמן עשה טובה גדולה לראש הממשלה בנימין נתניהו, כך אומרים כמה גורמים במערכת הפוליטית, בסיומו של שבוע מטלטל – אבל עדיין לפני הכרזה על הקדמת הבחירות.
לכאורה, ליברמן ממלכד את נתניהו. בהנחה שאנחנו מאמינים לו שלא תיאם את הצעד עם אף גורם פוליטי אחר, משהו שאכן הולם את ההתנהלות הליברמנית, הרי שהוא מנסה להיות זה שיתחיל את המפולת שתביא להקדמת הבחירות. אלא שנראה שנתניהו צפה שצעד כזה אפשרי. ליברמן רחרח את דרכו החוצה כבר כמה פעמים, וישיבת הקבינט שהתקיימה השבוע, שעוד נגיע אליה בהמשך, סיפקה לו את כיסא המפלט.
שלא יהיה כאן אפילו הקטן שבספקות: ליברמן עשה צעד פוליטי מובהק. החישוביים הביטחוניים טובים אולי לקהל הבוחרים שלו. יושב ראש ישראל ביתנו הבין באופן הפשוט ביותר שבמצב העניינים הנוכחי סביר להניח שהוא לא יהיה בורג משמעותי בממשלה הבאה, והוא עלול להתדרדר עוד יותר – קרוב מאוד לאחוז החסימה.
שר הביטחון הפורש בחר באפשרות החביבה עליו מכול – לשבור את הכלים. להותיר את נתניהו עם קואליציה שבירה מאוד, וכביכול לפרוש על רקע אי הסכמות ביטחוניות, כדי להרוויח נקודות ציבוריות.
ליברמן, כשועל פוליטי, לקח בחשבון את תגובתו של נתניהו. אולי אפילו תהיה תגובה נקמנית מצד נתניהו, כמו קירובה של אורלי לוי, הפורשת מסיעתו של ליברמן, כדי להגדיל את הקואליציה בעוד חברת כנסת.
נתניהו, כך לדברי בכירים בליכוד, מוכן לעשות הרבה מאוד כדי שיהיה ברור שהפרישה של ליברמן היא לא מה שימוטט את ממשלתו, בוודאי לא הצעד שיכריח אותו לצאת למהלך של הקדמת הבחירות. בסביבת ראש הממשלה מזכירים כמובן שנתניהו התחיל את הקדנציה עם קואליציית 61 והצליח לשרוד איתה, אומנם לא בקלות, אבל הצליח. באופן עקרוני, ראש הממשלה מכוון את הבחירות לאי שם בתחילת חודש ספטמבר, כך שהממשלה החדשה תוכל להיות מוצגת לפני חגי תשרי הבאים. לנובמבר, המועד המקורי, הוא כבר לא מכוון.
אם כך, נותר לו לגמוע עוד תשעה חודשים לערך. לא מעט במונחים פוליטיים, אבל בהתחשב בפגרה בין מושב החורף והקיץ, מבחינת היכולת – זו משימה אפשרית בהחלט. השאלה היא עד כמה ילחצו עליו.
מצד אחד נמצאת מפלגת הבית היהודי, שדורשת למנות את נפתלי בנט לתפקיד שר הביטחון. זו לא דרישה מופרכת, אבל נתניהו לא ממש מעוניין לתת את התיק הזה לבנט. מנגד, הוא יכול להציע לו את תיק החוץ, או לחילופין תפקיד של שר נוסף – שר הקליטה, על חשבון התיקים שהשאירה ישראל ביתנו. קשה להאמין שבנט יסתפק בכך.
מצד שני נמצאות המפלגות החרדיות שלכאורה היו צריכות להיות המרוויחות הגדולות, כי הבעיה המרכזית של חוק הגיוס נעלמה לה. אלא שכל הסיכומים שכבר נעשו כדי לשמור על הקואליציה ולרכך את החוק, נעשו מול ליברמן. כולם לא רלוונטיים כעת. נתניהו לא היה מעורב לעומק בנושא הזה.
לא בנט ולא ש"ס או יהדות התורה על כל ענפיה מעוניינים להוביל באופן מיידי לבחירות. בנט יודע שהפלת ממשלת ימין מכהנת, ועוד כזו שבאמת פעלה, עלולה להפחית לו מנדטים ולא להוסיף.
נתניהו, בדרך כלל, מצטיין בניווט דווקא במצבים הללו. הוא בוחן כיצד מגיבות כל הסיעות ואז עושה את הצעד שלו. ההתייעצויות הקדחתניות שכינס עם ראשי הקואליציה אחרי התפטרותו של ליברמן היו כדי לעשות חושבים. האם כדאי להמתין מעט – כדי שלא ייראה שליברמן גרר את המדינה לבחירות וייקח על כך קרדיט – אבל להכריז בטווח הזמן הקצר על הקדמת הבחירות, או שאולי עדיף להמתין עוד יותר.
ליברמן, שביקש או התיימר לקבוע סדר יום, הצליח להשפיע על השיח. נתניהו, בכל רגע מאז ההכרזה כולל זה שבו השורות הללו נכתבות, דואג לעשות ההפך – לגרום לכך שפרישתו של ליברמן תידחק מסדר היום ותושם במסגרת המתאימה, בתור צעד פוליטי ציני ולא כצעד אידיאולוגי אמיץ.
החלטת הקבינט שלא הייתה
לטענת ליברמן, אחת הסיבות המרכזיות לצעד שנקט היא ההתנהלות בישיבת הקבינט שהתקיימה ביום שלישי. בישיבה הזאת הושגה הסכמה די נדירה בין הצ'ילבות ליברמן ובנט, אבל אין מה לבנות על כך שזה יחזיק מחוץ לחדר הקבינט.
ההתרחשות באותו אירוע הייתה הזויה למדי. בתום הישיבה תדרכו מקורבים של נתניהו כמה כתבים, וטענו שכל השרים קיבלו החלטה משותפת על הפסקת האש. גורמים המקורבים לדיוני הקבינט אומרים שראש הממשלה נתניהו הגיע לדיון כשהוא נחוש להוביל אותו לכיוון של הפסקת אש. גורמי הביטחון הציגו את דעתם, לפיה יש למצות בשלב הזה את הניסיונות להביא לרגיעה בגבול עזה.
לאחר מכן התקיים דיון שבו כל שר הביע את דעתו. השרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן הציגו עמדה נחושה נגד הפסקת האש, ואף הציעו תוכניות אלטרנטיביות. גם השרים זאב אלקין ואיילת שקד הצטרפו להתנגדות הזאת.
הגורמים מספרים כי ראש הממשלה חשש שאם יביא החלטה להצבעה, לאחר הדיון יתברר שלפחות ארבעה שרים הצביעו נגדה, אחד מהם מהליכוד. בנוסף לכך עלה חשש, למרות שהשרים האחרים הביעו תמיכה רפה יותר או פחות במסלול הפסקת האש, שאחד מהם ישנה את דעתו וההצבעה תסתיים בהפסד.
אחד הרגעים הקומיים היה כשאחד השרים ספק הפטיר ספק לחש לעצמו, שאולי היה עדיף אילו בנט באמת היה שר הביטחון, כי אז מערכת הביטחון לא הייתה מדברת בקול כל כך אחיד. נתניהו שמע, לא אהב, אבל גם לא הגיב.
בסופו של דיון רצה נתניהו לייצר את הלחץ על השרים שלו, כחלק מקבלת ההחלטות. אלא שההדלפה של מקורביו נתקלה באנשיהם של כמה מן השרים, שהדפו אותה. התיאור לא מדויק, אמרו בסביבתם של ארבעה שרים שונים. כולם ציירו בדיוק את אותה תמונה, שרחוקה מזו שצבעו בצבעים אחרים לגמרי אנשיו של ראש הממשלה.
מעניין לספר שלקראת תום הדיון בקבינט, הציע אחד השרים להמשיך את איסור הראיונות של שרי הקבינט, מכיוון שלא התקבלה החלטה ברורה מטעמו. ראש הממשלה הוביל קו לפיו דווקא עדיף שהשרים יהיו אלו שיסבירו מדוע הקבינט תומך בהפסקת אש. מן הסתם זה נעשה כדי לסמן את השרים כאחראים לא פחות מנתניהו למהלך, שנתפס ציבורית כבעייתי.
שלא יהיה ספק: הקבינט לא קיבל החלטה ברורה על חתירה להפסקת האש. נתניהו נמנע מכך, ובאופן מובהק התעקש שלא להעלות הצעת סיכום ולא להצביע עליה. גורמים שהשתתפו בדיון יודעים לספר שאחד השרים אף העיר לראש הממשלה שלא הייתה החלטה ולא נערכה הצבעה, וזכה בתנועה מבטלת.
התרגיל היה שקוף, אולי אפילו מביך. אבל גם זה לא חודר את עור הפיל של נתניהו. גם כאן, לדידו, יש בו תמיכה מספיק נרחבת והציבור נותן לו קרדיט, גם אם הלך לצעד פחות פופולרי אל מול רצועת עזה.
אם בנט רוצה להיות שר הביטחון הבא, כדאי מאוד שיתחיל להתרגל בדיוק לתנאים שבהם עבד ליברמן. להתרגל לכך שהקבינט הוא חותמת גומי, כשגורמי הביטחון מביאים את ההמלצות לראש הממשלה ומיישרים קו כשמגיעים לפורום השרים. רבים במערכת הפוליטית מעריכים, אגב, שזה לא יקרה. נתניהו יכול להציב בתפקיד הזה אנשים שהוא חפץ ביקרם הרבה יותר מבנט. מישהו כמו השר יואב גלנט, למשל, ביטחוניסט מובהק, כמעט רמטכ"ל וגם האיש שיישב ככל הנראה על משבצת מומחה הביטחון בליכוד בבחירות הבאות. גם לישראל כ"ץ יש כל מיני הבטחות. בדרך כלל, כאבי ראש כאלה גורמים לנתניהו להשאיר את התיקים הבעייתיים אצלו. הפעם לא בטוח שיוכל.
הקדנציה לא נגמרה
כדי שהתוכניות של נתניהו, לשלוט בגובה להבות הקדמת הבחירות, יוכלו להמשיך כמתוכנן, הוא יצטרך לעסוק בימים הקרובים במשימה אחת בלבד: הרגעת המערכת הפוליטית. אותה מערכת שהוא התסיס עם מגוון שמועות בחודשים האחרונים.
אם עד כה ראש הממשלה דאג שכולם יחששו מאימת הבחירות אבל לא מימש את האיום, עכשיו הוא עלול להיגרר לשם. זה בדיוק מה שנתניהו רוצה להימנע ממנו. לא להיות תלוי באף אחד, לא להגיב לאף אחד – אלא ליזום.
קשה לומר בבירור שהמהלך האחרון לא ייגמר בהקדמת בחירות. נתניהו, כאמור, ינסה בכל יכולתו שגם אם תהיה הקדמה, זה ייקח לפחות עוד חודש, כך שאף אחד לא יוכל לקשר את הקדמת הבחירות להתפטרותו של ליברמן. מבחינתו, עכשיו יכול מאוד להיות שכדאי להמשיך בכל הכוח ולא בחצי כוח.
חוק הגיוס? אפשר להסתדר, בעיקר לנוכח הפילוג הפנימי בין דגל התורה ואגודת ישראל. חוק הגיור? נתניהו יודע להתגמש גם בדברים האלה. יש עוד יוזמות חקיקה שראש הממשלה מעוניין להעביר, הן בעניין שיקול הדעת של הנשיא בהטלת מלאכת הרכבת הממשלה, והן בעניין חוק החסינות. יש גם מינוי רמטכ"ל ומפכ"ל.
נתניהו ינסה למשוך. השאלה היא עד כמה הקואליציה תסכים להאריך לו את החבל. מבחינתו העיקר הוא לייצר את מאזן האימה שלו, לפיו אף אחד לא באמת יכול לקבוע את סדר היום – מלבדו.