עולם כמנהגו רוכב

גדל פה דור שמגיל 12 ההורים קונים לו אופניים חשמליים. דור שנוסע מספר לא קטן של שנים בצפצוף מוחלט על החוק, ובעוד כמה שנים לדור הזה כבר יהיה רישיון נהיגה ברכב, ואז הם ימשיכו לצפצף על החוק, רק עם מכונית כבדה

אנחנו לא מכירים. הלוואי שלא הייתי כותבת לכם את המכתב הזה. הלוואי שהכול היה רגיל, שמח ומשעמם בבית שלכם, כמו לפני שבועיים. אבל הוא לא. אז אני כותבת כי אני רוצה להגיד לכם תודה. כן, תודה. אני יודעת שזה הדבר האחרון שאתם רוצים לשמוע, ובטוח לא צריכים את התודה הזאת ולא רוצים אותה. אין לי ספק שכל מה שאתם רוצים זה להתעורר מהסיוט, רוצים שהכול יחזור להיות כמו שהיה. הלוואי שכמו בסרטים אפשר היה לחזור בזמן, לתקן אסונות, להתעורר מחלום רע ולהמשיך כאילו כלום. אוי, הלב נשבר מההבנה שלא זה המצב. כמה זה נורא שזה לא סרט. אז בכל זאת תודה. תודה כי אני מאמינה שרק כאב כמו שלכם, איום ונורא כל כך, יכול לשנות את המציאות של כולנו לטובה.

לפני החגים נסעתי באחוזה, הרחוב הראשי של רעננה, העיר שבה אני גרה. אספתי את אחד הילדים מבית הספר, והייתי עם חמישה מילדיי בדוסמוביל הבכלל לא קטן שלי. פתאום מצד ימין שלי הגיחו אופניים חשמליים. קרוב מדי. הייתי מאוד קרובה להיכנס בהם. זאת אומרת, אני נסעתי ישר. זה הם שזגזגו בין הנתיבים כאילו הם מטיילים להנאתם בסנטרל פארק. אבל זה בכלל לא משנה, כי אם חלילה הייתי פוגעת באופניים זו הייתה אשמתי. אני זו שיש לה רישיון לנהוג. אני זו עם כלי רכב ששוקל טון וחצי. אני זו שהייתה נשארת לשבת בבטחה בכיסא, חגורה בחגורת הבטיחות כחוק. הם והאופניים היו משתטחים על הכביש.

אני זו שלא הייתה יכולה לישון בלילה אם חלילה הייתי גורמת לנזק, ומשנה, ללא בחירה, חיים של מישהו אחר. באינסטינקט צפרתי לאופניים. שייזהרו, שישימו לב, כי הם עוד רגע נכנסים בי. יודעים מה ראיתי? בחור, כבן 15 אולי, רוכב על האופניים, שלא כחוק. מרכיב בחור נוסף, שלא כחוק. שניהם בלי קסדה, שלא כחוק. שניהם מחזיקים את הפלאפון ביד, שלא כחוק. שניהם מסמסים – האחד בזמן הרכיבה, השני מראה לרוכב מה הוא מסמס, שלא כחוק. כשצפרתי שניהם הואילו להרים לרגע את העיניים מהסלולרי וצרחו עליי שאני מפריעה להם. בכל זאת, מה אני נכנסת לשבילי הסנטרל פארק עם מפלצת המתכת שלי.

החוק להגנה על כולנו

אני יודעת שזה לא הסיפור עם בנכם ז"ל. אני לא רומזת לכך, אבל המקרה שלי לא רחוק מהנורמה שהשתרשה אצלנו. אני אפילו לא יכולה להגיד שהילדים שלנו, רוכבי האופניים, מזלזלים באופן גלוי ובחוסר אכפתיות בחוק. כי אין חוק. המחוקק לא טרח להגן על הילדים, עלינו. ולכן אני כותבת מכתב תודה.

מאז אותו המקרה, אני אומרת לבעלי שצריך לעשות משהו. חייבים. אני יודעת מה אתם חושבים, שצריך איזה חוק שיגן על רוכבי האופניים החשמליים. הרי זה הגיוני, אחרי מה שקרה לבנכם היקר. ואני אומרת לא, צריך חוק שיגן על כולנו. כמו שיש חוק שאמור להגן עלינו מפני נהגים שיכורים, מאנשים נטולי חמלה ומחוסרי ענווה. אנשים שחושבים שהכול מותר להם, גם לסכן אנשים אחרים, כי בא להם לחגוג עד אמצע הלילה. כך צריך גם חוק נגד צעירים נטולי ידע בסיסי בהלכות הכביש, שנוסעים כאילו העולם (או הכביש) נבראו רק בשבילם.

גדל פה דור. דור שמגיל 12, על אף שהחוק אומר 16, ההורים קונים לו אופניים חשמליים, כדי שירדו להם מהווריד ולא יצטרכו להסיע אותם. דור שנוסע מספר לא קטן של שנים בצפצוף מוחלט על החוק. כי אין חוק. הם לא מחויבים לחוקי התנועה, כי אין להם רישיון. הם לא עשו תיאוריה או טסט. הם לא נוסעים עם קסדה, כי זה מקלקל את הפריזורה, לא משנה כמה חיננית שלומית מלכה. והם מכורים למכשירים הניידים. מחוברים לפרוטזה שלהם, כי עלול לקרות אסון אם הם יפספסו סמיילי, לייק או תגובה מהממממת נוספת. אם נהג ברכב היה נוסע בלי רישיון, בלי טסט לאוטו, בלי ביטוח, לא חגור בחגורת בטיחות, מחזיק את הנייד ביד ומסמס – יש סיכוי שרישיונו היה נשלל. או יותר נכון חובה שרישיונו יישלל ממנו, כי הוא מסכן את כולנו. אבל עולמם של רוכבי האופניים כמנהגו רוכב. למה? כי אין חוק.

אז תודה. הלוואי שלא הייתי צריכה לכתוב את המכתב הזה. הלוואי שאיזה שר היה קם בבוקר, אחרי סיוט, ומבין שצריך לשנות, צריך להתעדכן, צריך חוק שישמור על כולנו. אבל הם ישנים, המחוקקים שלנו. או ממש מבסוטים שבני העשרה שלהם מתניידים בחופשיות והם כבר לא נהגי הסעות. אחרת אין לי הסבר למה עדיין אין חוקים נחרצים מאוד בנושא. כי הילדים האלה, בני ה‑15, אלו שכבר שלוש שנים רוכבים בלי רישיון, בלי חוקים ובלי יראה, הולכים להפוך בעוד כשנתיים לבני 17. ואז הם לא ינהגו על כלי רכב ששוקל 30 קילו. הם ישבו מאחורי הגה של מכונית כבדה הרבה יותר, מסוכנת הרבה יותר. הם הולכים להיות חלק רשמי ממי שאמורים להיות כפופים למערכת חוקים שנועדה לשמור עליהם ועלינו מהם, כשהעליונות התפיסתית, שהם מעל חוקי התנועה, כבר מוטמעת חזק בתודעה שלהם. את מישהו זה יפתיע אם הם ימשיכו לעבור על החוקים?

אז משפחת נשר, הקול הכואב שלכם נשמע בבתים של כולנו, ונשמע חזק יותר מקולות אחרים, בהחלטה שלכם, האצילה שבאצילות, כשבחרתם להציל חמישה בני אדם. אבל לא על כך התודה שלי. אני מתפללת ומאמינה שדווקא אתם יכולים לשנות את המציאות. בשביל כולנו. אני מתפללת שאם נבין שהמקרה שלכם הוא לא מקרה בודד, אלא חלק מבעיה גדולה של כולנו, אני בטוחה שארי, במותו, לא הציל חמישה אנשים. הוא יציל עוד אלפים.

רוטב לימוני חריף שהולך כמעט עם כל דבר

בהנחה שכולנו אכלנו יותר מדי, מתוק מדי ושמן מדי, האינסטינקט שלי אומר לתת מתכון לניקוי כבד. לא של עוף, שלנו. דחוף, במיוחד לכל מי שמרגיש את האלרגיה באוויר. אבל לצערי, אין מתכון כזה.

חומרים:

4 פלפלים ירוקים חריפים קצוצים / 8 שיני שום קצוצות / חצי כוס מיץ לימון / כפית מלח / רבע כוס שמן זית / רבע כוס כוסברה קצוצה דק

אופן ההכנה:

מכניסים את המרכיבים לכלי זכוכית בלי הכוסברה. נותנים להם לשבת יחד לפחות כשעה לפני ההגשה, למיזוג טעמים / לפני ההגשה מוסיפים את הכוסברה / אם רוצים לשמור במקרר, זה אפשרי במשך כשבוע, עדיף בלי הכוסברה (ולכן לא מוסיפים אותה יחד עם שאר המרכיבים).

הולך מצוין עם חומוס, חצילים, סטייק עוף או סטייק בקר.