"מזל טוב!", פתח אבא את הדלת, "תראו את מי הבאנו לכם!". אמא נכנסה הביתה אחריו, ובידה מנשא ובו תינוקת קטנה ועיניה עצומות. "תכירו את האחות הקטנה שלכן", חייכה אמא, "רק תשתדלו לא להעיר אותה…". האחיות שלי כרכרו בהתלהבות סביב המנשא והתינוקת הקטנה שבתוכו, ורק אני נשארתי להביט במחזה מרחוק מהספה. "תמר, מה קרה? למה את לא רוצה לומר שלום לאחותך הקטנה?" התפלאה אמא. "סתם…" התחמקתי, "אני לא רוצה להעיר אותה".
אמא שלי, שמכירה אותי היטב, כבר ניחשה למה אני יושבת בצד. "אני יודעת שמאוד רצית אח קטן כי אתן כבר שש אחיות בבית, אבל אנחנו שמחים ומודים לה' על הבת והאחות היקרה שנתן לנו. את יודעת כמה כיף יהיה לך עם עוד אחות? רק תדמייני את כולכן כשתהיו גדולות ואימהות לילדים ותשבו יחד להיפגש. יהיו לך המון אחיות שתוכלי להשתתף איתן בחוויות, לצחוק איתן ולהיזכר בשטויות שעשיתן". ניסיתי לדמיין את כולנו עם מטפחות ועגלות ילדים, אבל עוד לא לגמרי התעודדתי. באמת רציתי אח קטן שיגוון לנו את המשפחה.
"בשבת נקרא שם לתינוקת", הודיע אבא, "אתן מוזמנות להתחיל לנחש…". אחיותיי הצעירות התחילו לקפוץ ולזרוק עשרות שמות לחלל האוויר. אבא ואמא חייכו ואמרו שאת הסוד הם לא יגלו, אבל שנצפה להפתעה.
למחרת חזרתי מבית הספר עם הודיה, שלומדת איתי בכיתה ועברה לשכונה שלנו עם משפחתה רק לאחרונה. ביקשתי ממנה שתספר קצת על עצמה ועל המשפחה שלה. "משפחה?" החיוך שלה היה קצת עצוב. "זו לא בדיוק משפחה. אנחנו רק אבא, אמא ואני". "באמת?" לא הצלחתי להחניק את השאלה, ומיד התחרטתי. אף פעם לא הכרתי משפחה שאין בה אחים ואחיות. הודיה השפילה את מבטה: "ההורים שלי עדיין לא הצליחו ללדת ילד נוסף, אז אני הרבה שעות לבד בבית, בלי אחים ואחיות. מקווה שאמצא פה חברות חדשות, אחרת פשוט אשתגע משעמום…". הזמנתי את הודיה לשחק איתי ועם האחיות שלי, והיא נענתה בשמחה.
אחרי שהודיה הלכה, אמא שאלה אותי מי החברה החדשה. סיפרתי לה שהיא בת יחידה, ואמא אמרה: "בעזרת ה', הם יזכו להרבה ילדים". הבטתי באמא מרדימה את התינוקת הקטנה, ופתאום רציתי נורא להחזיק אותה גם. אמא עזרה לי, וכשהתינוקת הייתה בידיי, הבטתי בה וחייכתי אליה באהבה. שמחתי בה מאוד לפתע.
בשבת בבוקר הלכנו כל המשפחה לבית הכנסת לקריאת שם. כל המתפללות צבטו לי בלחי ואיחלו מזל טוב, "ואיך זה להיות אחות גדולה לשש אחיות?" שאלו אותי. הייתי נבוכה קצת, אבל אז פתאום נזכרתי בהודיה. "הכי כיף בעולם", השבתי למתפללות.
בדקות שנותרו לפני שאבא עלה לתורה ונתן שם, אחיותיי עוד ניסו ללחוש לי את הניחושים שלהן לשם. "הלוואי שיקראו לה תהילה", לחשה אחותי השנייה, "זה השם של המורה האהובה עליי". "לא, אני רוצה שיקראו לה טל", אמרה אחותי השלישית, "כמו החברה הכי טובה שלי". אמא היסתה אותנו ואמרה: "אתן לא צריכות לנחש, עוד רגע תשמעו את אבא נותן את השם. אני יכולה רק לרמוז לכן שהשם הזה יזכיר לנו תמיד כמה אנחנו שמחים שיש לנו בת שביעית במשפחה".
מעזרת הנשים ראינו את אבא עומד ליד הגבאי, שהכריז: "וייקרא שמה בישראל…". השם החדש נישא בחלל בית הכנסת, וכל הנשים נפנו לאמא ואיחלו: "מזל טוב, איזה יופי של שם!". רק אנחנו הופתענו, בכלל לא היינו בכיוון. אולי אתם מנחשים איך קוראים לאחותי הקטנה?