ניחשתי שהרב פנה דווקא אליי בגלל שההורים שלי ביקשו ממנו. זה עצבן אותי קצת, אבל מכיוון שההצעה שלו משתלמת, הסכמתי בכל זאת. מאז שחגגתי בר מצווה, אבא שלי יותר מוטרד מכך שאני לא מתעורר בזמן לתפילות ולא מקפיד להישאר בבית הכנסת עד סוף התפילה. כשהרב הציע שאנהל את תפילת הילדים, הבנתי מיד שאבא שלי פנה אליו. אולי הייתה זו אמא. הרב ביקש שבזמן שבבית הכנסת מתפללים תפילת שמונה עשרה, ארכז את הילדים בבית המדרש ואערוך איתם תפילה. הוא הסביר שיש תקציב לקניית ממתק שאותו אוכל לחלק לילדים בסוף הפעילות, וגם די כסף כדי לשלם לי.
לקראת התפילה הראשונה הבאתי מהבית טלית קטנה שקנו לי כשהייתי ילד. מצאתי גם כמה ספרי תורה זעירים שסבתא הביאה לי ולאחים שלי לשמחת תורה. הבאתי שרפרף כדי שהילד שאמנה לחזן יוכל להגיע לסטנדר הגבוה. מרוב התלהבות הגעתי לבית הכנסת מוקדם, עוד לפני שהתפילה החלה. מיהרתי לארגן את הכיסאות בבית המדרש. על כל כיסא שמתי סידור, ובקדמת החדר העמדתי את הסטנדר, כשהטלית עליו והשרפרף למרגלותיו. כשהגעתי לבית הכנסת הם בדיוק התחילו בתפילה. היה לי קשה להתרכז. סיימתי את תפילת שמונה עשרה עוד לפני שהחזן התחיל, ויצאתי מאולם התפילה כדי לקבץ את הילדים לבית המדרש. עם כל ילד שנכנס הלב שלי ניתר והלם. כמה ילדים הגיעו עם האימהות שלהם, וזה קצת הלחיץ אותי. מיניתי חזן, והתפילה התחילה. מדי פעם כיוונתי אותו לקטע הבא בסידור ולפעמים עזרתי לו למצוא את המנגינה הנכונה כך שכל הילדים ישירו יחד.
כשהגענו ל"שלח רפואה שלמה לחולי עמך" אמא אחת ביקשה שנתפלל לרפואתו של אביה. בבת אחת החדר רעש וגעש, כי כל ילד רצה שנתפלל לרפואה של אדם שהוא מכיר. כדי להרגיע את המהומה, ביקשתי שנערוך סבב שמות. היו חולים שאת שמם אמרו ילד או ילדה בהרבה רגש. ראיתי שיש הרבה מתפללים קטנים שמתמודדים עם מחלות ופציעות במשפחה.
כששרנו "ברך את מדינת ישראל" הצביעה ילדה שלא הכרתי וביקשה שנתפלל במיוחד, כי היא מגיעה מיישוב בדרום. היא סיפרה שמה שקורה באזור שלה זו ממש מלחמה. אלו כבר לא רק שריפות שהערבים גורמים להן. הם גם מטיסים מטעני חבלה וחודרים דרך הגדר לשטחי הארץ. ילד אחר מיד סיפר על קרובי משפחה מקריית ארבע, שאמרו לאבא שלו שהערבים משליכים בקבוקי תבערה, פצצות צבע ואבנים על מכוניות בכביש שלהם כל יום. שני הסיפורים הללו גרמו לעוד ועוד ילדים להגיב ולספר על אירועים שעליהם לא שמעתי בחדשות. אני חושב שמעולם לא התכוונתי כל כך כמו שהתכוונתי כששרתי עם הילדים מי שבירך לחיילי צה"ל.
הרגשתי שאומנם אני מנחה את התפילה, אבל הילדים מנהלים אותה. פתאום התברר שיש כל כך הרבה בקשות לבקש, שהחלטנו יחד להמשיך אחרי התפילה באמירת תהילים. רק כשהורים הגיעו לאסוף את ילדיהם מבית המדרש הבנתי שהתפילה של המבוגרים נגמרה, ושאנחנו הארכנו מאוד בתפילה שלנו. אימהות נרגשות בירכו אותי כשיצאו מבית המדרש עם ילדיהם. בעיקר התרגשה והחמיאה לי האמא שהתפללנו לרפואת אבא שלה. וכמעט שכחתי לחלק את הממתק. מזל שהיה ילד שהזכיר לי.
כשסידרתי את הכיסאות בבית המדרש לאחר התפילה, חשבתי על הילדים שביקשו שנתפלל על חולים. חשבתי על המצב של הארץ שלנו, ועל כמה שהייתי רוצה שה' ייתן כוח למנהיגים שלנו להנהיג, ולצבא שלנו להילחם. הרגשתי שיש לי עוד כל כך הרבה דברים להתפלל עליהם. מזל שיש את המניין המאוחר. אולי עוד אספיק שם לתפילת מוסף.