מי מכם קוראים יקרים שלא מתעפץ בין גברא לגברא יודע שספר בראשית נמצא בעיצומו והפרקים הבאים אמורים להיות דרמטיים במיוחד. בעוד בשביל רובכם המפגש עם ספר בראשית הוא, ובכן, מפגש עם ספר, בשבילי המפגש הוא אישי הרבה יותר ומעשה שהיה כך היה.
השנה הייתה שנת 95 למניין שהם מונים שם בעיר רומא תיחרב ותתמוטט במהרה בימינו אמן, והאמינו לי שזו הייתה תקופה אחרת לגמרי. האינטרנט היה בחיתוליו (דרך משל), עומר אדם היה בחיתוליו (כפשוטו) ומכבי חיפה עדיין שיחקה כדורגל. איפשהו במהלך החורף של אותה שנה החליטו המחליטים בבית הספר היסודי 'יבנה' רעננה שכיתה ו' של השנה מוכשרת מספיק כדי להעלות מחזמר מושקע ומטורף כהצגת סיום.
"ילדים, אתם מכירים את יוסף וכתונת הפסים המשגעת?" שאלה המורה ציפי את הכיתה. "אם את מתכוונת למורה החדש להתעמלות, אז תגידי לו שהכתונת פחות קריטית רק שיביא כדור", אמר הילד ההוא שרק רוצה שמורה לספורט יביא לו כדור. "לא, אני מתכוונת למחזמר שעוסק בדמותו של יוסף. מה דעתכם להעלות אותו כהצגת סיום?". "עדיף ממחזמר שעוסק בדמותו של עפרון החיתי", לחש לעצמו יעקביני דאז במה שהתפתח עם השנים לסרקזם חד אבל בינתיים היה מאוד בוסר.
בין כך ובין כך ההפקה יצאה לדרך בפרק אודישנים מרתק. אבשלום הבמאי הגיע עם הקלידים וכל באי עולם עברו לפניו כבני מרון ונידונו לשבט או לחסד. מי יהיה שר המשקים, ומי יהיה קקטוס, מי יעקב אבינו ומי מאחורה של גמל. מי לא נפקד כהיום הזה. ובהגיע תור יעקביני, בן יוסף, דוד מרדכי, לא ביקש דבר כי אם לגמור עם כל זה וללכת לשחק פוגים. אבל מאחר שסחבק בכל זאת יודע לזהות מלודיה בסיסית כשזו נחבטת באוזניו, נאלץ הבמאי להכריז שאני עתיד להיות אחד מאחי יוסף.
"אתה תהיה זבולון!" הוא הכריז. "זבדני אלוקים זבד טוב!" עניתי כמו בן תורה אמיתי והתחלתי להתכונן לתפקיד. ובואו אומר לכם, שלא כמו המבוגר הלץ שאני היום, אז הייתי ילד רציני והחלטתי להיכנס לדמות כמו שחקן מקצועי, לכן עוד באותו יום ניסיתי למכור את אחי הקטן לאורחים אנגלוסקסים שחלפו ברחובנו המוליך למרכז קליטה. "נו ט'נקיו", הם ניסו להתמקח. "פיין, יו קאן טייק מיי סיסטר אולסו", שלפתי קלף מנצח, אבל האנגלוסקסים לא שעו אל מנחתי והכשרתי המשחקית נפגמה ללא תקנה.
לימים הסביר לי הבמאי אורי אומנותי ששחקנים פחות טובים משתמשים הרבה בכעס במשחק שלהם כי זה נותן תחושה כאילו הם משחקים טוב. ובכן, אני גאה לומר שלא היה יותר כועס מזבולון האח בהפקה הקטנה שלנו. כשיצאנו לרעות בשדה כעסתי, כשיוסף הגיע כעסתי, כששמחנו שיוסף נמכר כעסתי. אגרופי הונף מעלה בכל רגע נתון למען ידעו דורותיכם שכאן עומד שחקן עם מניעים ורגשות. של כעס.
אחרי חודשים של הכנה הגיע רגע האמת. עלינו כולנו לבמה בגלביות צבעוניות שלא שיערו אבותינו, בעוד אבשלום הבמאי מתפלל שלא ייכשלו בלשונם ולא יינקשו בשינונם. מפה לשם התברר תוך כדי ההצגה שההגברה, בפרפראזה לא מוצלחת למבצע סבתא, התחילה הכי חלש שלה ואז לאט לאט הנמיכה. כך שכשהגשתי ליעקב אבי את הכתונת המוכתמת בדם והתכוננתי לסולו שלי, סימן לי אבשלום הבמאי לתת את כל מה שיש לי. "הנה, זו כתונת הפסים עדות לגבורתו!!! גם אם גופו אבד לעד, גן עדן נשמתו!!!" צרחתי במלוא גרון בעודי מנופף כמשוגע בכתונת המשגעת. לצערי התברר שבדיוק באותו רגע ההגברה התאפסה על עצמה, כך שיצא שכל הקהל גם כן היה גן עדן נשמתו.
אותי כל זה לא עניין כל עוד אבא ואמא גאים בי, ואכן מאוחר יותר באותו ערב הם שפעו מחמאות. "אתה היית הכי טוב", "יש לך עתיד!" ועוד מחמאות כהנה וכהנה נחו על ראשי מכל עבר. ייתכן שאם היו יודעים לאן כל זה יוביל הם היו מרגיעים קצת, או לפחות מסייגים בסגנון "אבל גם בהנדסה תהיה תותח", אבל את הנעשה אין להשיב. הלכתי לישון באותו ערב מאושר עד הגג, ורגע לפני שנרדמתי אני חושב ששמעתי את אבא שלי אומר: "הוא באמת שיחק טוב, אני רק לא מבין על מה בעצם זבולון כעס כל כך".