מה עושה מתנחל עם כיפה גדולה ושמונה ילדים בשיאנית הרייטינג 'מאסטר שף'? יהוידע ניזרי לא התכוון להיות באור הזרקורים, אבל החיבור לכל גוני האוכלוסייה הישראלית קסם לו. בריאיון ראשון מספר חבר הנבחרת על האנושיות המרגשת שגילה מאחורי הקלעים, על האמירה הקולינרית שהוא מתכוון להוציא דווקא מיהודה ושומרון ועל הגעגועים הבלתי פוסקים לבית בעמונה שחרב לפני שנה והותיר אותו בפוסט-טראומה
יהוידע ניזרי (41) לא הכיר את התוכנית מאסטר שף, כמו שלא הכיר תוכניות אחרות. הוא לא מאלה שצופים בטלוויזיה, גם לא באינטרנט. אבל הילדים, שדווקא כן צפו בתוכנית, לא נתנו לו מנוח: "אבא, אתה חייב ללכת למאסטר שף!" דחקו בו שוב ושוב. ניזרי אומנם ידע שהוא מעניק תשומת לב רבה לאוכל, ומבחינתו כל הכנת ארוחה היא לא פחות מיצירה, אבל מכאן ועד לטלוויזיה הדרך הייתה ארוכה. "זה היה כל כך חזק אצל הילדים, שבאיזשהו שלב, כדי להוריד אותם ממני, אמרתי להם: אני לא אירשם לתוכנית, אבל אם אתם רוצים – תרשמו אותי". הילדים לא בזבזו רגע. האב נכנס לרשימת המועמדים לאודישנים בהפקת התוכנית, וכל זה כשמשפחת ניזרי כולה נמצאת בשיא המתח בשבועות שלפני עקירת עמונה, היישוב שבו הקימו את ביתם לפני כמעט עשרים שנה.
שלושה שבועות אחרי הגירוש, כשבני המשפחה עדיין המומים, דואבים וצפופים בחדרים שאליהם עברו במדרשת עפרה, הטלפון של יהוידע מצלצל. "הילדים שלך רשמו אותך", סיפרו לו מההפקה, "אתה מוזמן לאודישן". עכשיו ניזרי הבין שכבר לא מדובר בבדיחה. הוא ביקש זמן כדי לבדוק במה מדובר, וצפה בכמה תוכניות. הוא דווקא התחבר לקונספט: "ראיתי שזה לא משהו צהוב, לא תוכנית שמייצרת סכסוכים. הרגשתי שיש שם עדינות, שזה בסדר. ובכל זאת, התלבטתי. אשתי אמרה: יש כמה אלפים שמגיעים לאודישנים. תלך, אם יקבלו אותך – תתלבט". ניזרי עבר את האודישן הראשון, ולאחריו עוד אחד ועוד אחד, וההתלבטות כבר התפוגגה מאליה. "הייתי בשוונג, ניטלה ממני הבחירה החופשית", הוא מחייך, "כבר זרמתי עם זה הלאה".
עד כה שודר פרק האודישן שהכניס אותו לתוכנית, והשבוע הוא חזר אל המסך כחבר הנבחרת בעונה השביעית של 'מאסטר שף', המשודרת ב'קשת 12'. המנות שהציג בינתיים היו דווקא מהסוג החמים, הפשוט והביתי: פיתה במילוי עסיסי וארוחת ליל שבת מרוקאית, כולל קוסקוס וחלות. אלה התקבלו בהתלהבות על ידי חבר השופטים החילוני, האשכנזי בחלקו וגם לא ממש ימני. כל זה לא מנע מהם להצטרף אל ניזרי ומשפחתו לשירת "שלום עליכם" במהלך השידור, כשהם נכנסים לתוך האווירה הביתית של בני הזוג ושמונת ילדיהם.
למה בחרת להכין לאודישן דווקא שולחן שבת?
"לא חיפשתי להתחכם. אבל כמה שזה האוכל הכי פשוט, כשאתה מביא את עצמך – זו מנה שלא הכרתי מאף אחד אחר. המצאתי אותה, את הטעמים שלה, את צורת העשייה שלה. זו מנה שמאוד מבטאת את מי שאני – יצירתיות גם בדברים הפשוטים. וגם הפן המשפחתי – סעודת שבת היא הארוחה המשמעותית שלנו, בדרך כלל עד יום שלישי אנחנו אוכלים ממה שבישלנו לשבת. אני שמח שזה יצא ככה".
אחד היה השופט אייל שני, שבחר להתעמת עם ניזרי על הכיפה הגדולה, על המגורים בעמונה ועל עצם היותו מתנחל. השיח מולו עורר לאחר השידור הדים רבים מימין ומשמאל, כמו רוגל אלפר שכתב למחרת ב'הארץ' בזעם על זה ששכחו לדבר על הכאב של הפלשתינים, ומאידך חברים מהימין שהתקוממו על המתקפה נגדו בתוכנית. אבל ניזרי לא התרגש. "זה דווקא יפה לראות מה שקרה פה. כשאתה נפגש בפעם הראשונה עם מישהו שהוא לא מהעולם שלך, אתה קודם כול רואה את הסטריאוטיפ, המפריד, השנוי במחלוקת. הוא ישר רואה את הכיפה, המתנחל, את זה שאני לא אחראי כלפי הילדים שלי בזה שאני גר שם. אבל במהלך התוכנית כבר לא היינו במקום הזה. זה הפך למפגש אנושי נטו. גם ממנו לא הרגשתי עוינות במהלך העונה, אלא אמפתיה והבנה. מיכל אנסקי מצוות השופטים אמרה לי באותו אודישן שהיא מרגישה הכי קרובה אלינו בעולם, למרות הפער בין העולמות. לא נבהלתי ממנו, כי אני כבר מכיר את התהליך הזה ממפגשים שהיו לי בצבא, בהודו ועוד. אני יודע שיש אנשים שחושבים שונה ממני, ואני גם יודע שנוכל אחר כך להיות החברים הכי טובים".
הדיבורים המפויסים על חיבור ואהבה לכל חלקי עם ישראל שזורים בשיחה עם ניזרי מחוויות מאסטר שף, דרך סיפורי צבא וכלה בפינוי עמונה. החשיבות שהוא מייחס לחיבור הזה גם עמדה בבסיס השתתפותו בתוכנית, בסופו של דבר. הוא מספר בהתלהבות על הקשר שנוצר עם המתמודדים האחרים, עם השופטים, ובעיקר עם צוות ההפקה, שמולו הקשר היה האינטנסיבי מכולם. היותו מתנחל עם כיפה גדולה ובולטת לא ממש הפריעה לגיבוש הנבחרת שתיזזה בין הסירים והטעימות, ומדי פעם היו אפילו עצות הדדיות שהופרחו בין המתחרים. כשאני מבקשת ממנו להיזכר בסיפור אנושי מיוחד שקרה מאחורי הקלעים, הוא משתף מיד בסיפור שריגש אותו, על אף שלא נגע ישירות אליו: "אני מרגיש שהייתה לי זכות להכיר את האנשים בהפקה. הייתה מתמודדת אחת שהייתה מאוד טובה, אבל הייתה חולה בסרטן מתקדם. הרופא לא אישר לה להשתתף בתוכנית. יום אחד אני רואה על הסט אישה, בעל וילדים. שאלתי את הבעל: מי אתם? הוא אמר שאשתו הייתה אמורה להתמודד והרופא לא אישר, אבל הזמינו אותם להיות בצילומים. נתנו לה להגשים את החלום של להיות בתוכנית. הם אפילו הציעו לה סיוע כספי לטיפולים. זה קורה בהפקה שכולה רייטינג, ועדיין יש בה אנושיות אמיתית. בגלל זה מאסטר שף שברה את שיאי הרייטינג בארץ, כי יש פה אנושיות אמיתית. הרגשתי שבהפקה ממש אוהבים אותי, למרות שלהערכתי רובם אנשי שמאל".
"תמיד עפו על האוכל שלי"
חמשת חודשי הצילום של התוכנית העניקו לניזרי הזדמנות פז להשתולל עם היצירתיות, כשלרשותו עומד מטבח משוכלל ומאובזר, כולל כל הכלים וחומרי הגלם שהוא צריך. אבל ביומיום, לפחות בשנה האחרונה, הוא נאלץ לאלתר ולתמרן את מלאכת הבישול בתת-תנאים. בשני החדרים במדרשה, שבהם לנים הוא, רעייתו תמר ושבעת ילדיהם (לא כולל הבת הנשואה והנכד), עומד לרשותו שיש קטנטן עם כיור, שם הוא מצליח לכל היותר להכין סנדוויצ'ים לילדים. כשהוא צריך להכין ארוחה של ממש, הוא נכנס למטבח שהמדרשה העמידה לרשותו, כמו גם לעוד כמה משכניו, שם הוא מעמיד סירים על הכיריים ומנסה להפיק את המיטב ממה שיש. הוא נזכר בערגה בימיו הטובים בבית בעמונה, שם נהנו מבישוליו לא רק בני המשפחה המצומצמת. "תמיד אנשים עפו על האוכל שלי", הוא אומר בכנות, "ילדים מעמונה היו באים אלינו בערב שבת ומפרקים סירים. הכנתי מראש כמויות כפולות. הם היו נכנסים ושואלים: מה קורה? באנו לבדוק את האוכל לשבת…".
איך אשתך קיבלה את זה שאתה המבשל של הבית?
"אשתי מבשלת מצוין", הוא מדגיש, "אבל קיבלנו החלטה לפני כמה שנים. אני סבלתי מהשטיפה של הבית ביום שישי והיא אוהבת ניקיון. אז סיכמנו שאני אבשל את כל השבת, והיא תנקה את כל הבית. מאז אנחנו זוג יונים", הוא מחייך.
האהבה לאוכל, או ליתר דיוק להכנה שלו, נבטה אצלו מגיל צעיר. "אמא שלי הייתה המבשלת העיקרית בבית, כילד ניסיתי להיכנס לה לממלכה. ידעתי את המתכונים בעל פה. הייתי מכין עוגת רולדה שיצאה יפה, ועוד. אמא שלי הייתה מבסוטה על העניין, והרגשתי אהבה לעניין האוכל". הוריו של ניזרי, ילידי מרוקו ותוניסיה, עלו לארץ מצרפת. ילדותו של ניזרי נעה על הציר שבין ירושלים, אלון מורה, כוכב השחר, עפרה ושליחות בצרפת. הוא למד בישיבה במצפה יריחו, ולאחר נישואיו עלה עם אשתו הטרייה לייסד את עמונה. את השירות בצה"ל עשה כלוחם בגדס"ר צנחנים. הצד היצירתי שבו, שמתבטא גם באוכל, הביא אותו ללימודי קולנוע וטלוויזיה, תחום שנטש כי "היה לי קושי מוסרי איתו". הוא עבר לתחום החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, ולאחר שחזר מהודו היה מנהל פעילות ארצית בתנועת הקירוב הציונית 'מעייני הישועה', ובמסגרתה הקים את 'מים' – בית תרבות יהודית בירושלים, לדתיים וחילונים. התחנה המקצועית הבאה הייתה חברת 'מקום בלב', אותה הקים עם גיסו. מדובר בחברת כוח אדם של מטפלים לקשישים, שמציעה עובדים יהודים בלבד. "גם פה יש יצירתיות. אנחנו צריכים למצוא פתרונות יצירתיים לכל מיני מצבים, ואנחנו מנסים כל דרך אפשרית כדי לעזור למשפחה. רצינו דווקא עבודה עברית, מתוך תשומת לב להרגשה הטובה של הקשישים, לחבר אליהם מטפלים שמחוברים אליהם תרבותית". החברה מעסיקה כ‑120 עובדים, שנותנים שירות לבתים פרטיים, לבתי אבות ולבתי חולים בכל רחבי הארץ.
המפץ הגדול שלו בתחום האוכל, כהגדרתו, היה בתקופה שהוא ורעייתו ניהלו בית יהודי בהודו, בשנים תשס"ה-תשס"ו. "שם אין איפה לקנות, אין אוכל מוכן. צריך להכין הכול לשבת, מהחלות ועד הג'חנון, לאלתר סעודה בלי בשר. הייתי אחראי על המטבח והקניות, והיה צריך לבשל בכמויות גדולות. שם צברתי הרבה ניסיון".
השליחות בהודו, ממש כמו במאסטר שף, הייתה מבחינת משפחת ניזרי הזדמנות פז לחיבור עם הישראלים ממקום נקי, בלי המחלוקות הפוליטיות והמתיחות שיש בחברה בישראל. לא במקרה הם יצאו לשליחות הזאת דווקא אחרי הקרע שנוצר בעקבות הגירוש מגוש קטיף. "גם בתוכנית וגם בהודו גיליתי שרב המחבר על המפריד. הבירור הוא חשוב", הוא מדגיש, "אנחנו צריכים להגיע לדיוק של הדברים ולא לוותר על זה, אבל בסוף יש מקום של חיבור. 99 אחוז מהמטיילים שהגיעו אלינו בהודו היו חילונים, אבל הפער שם לא היה נוכח. גם במאסטר שף הפערים האידיאולוגיים, התרבותיים והדתיים פחות נוכחים כי השיח הוא סביב אוכל, שזה נושא שמשותף לכולם. זו לא תוכנית של פוליטיקה, כאן פוגשים את הצד האנושי".
כשאני רומזת שפערים בתחום הדת דווקא יכולים להתעורר כשמדובר באוכל, ניזרי מתחמק. הוא מעדיף לא להיכנס לפרטים, ורק מוכן לומר בקצרה ש"הייתי צריך להתמודד עם אתגרים הלכתיים כאלה ואחרים".
אבל ניזרי לא בא רק כדי להכיר אנשים. הוא רצה שגם הציבור בישראל יכיר אותו ושכמותו: מתנחל מעמונה, אב לשמונה עם כיפה גדולה, שהוא גם בן אדם נורמטיבי עם אהבה לאוכל וכישרון לבישול. הבמה הנרחבת ביותר לכך, הוא מסביר, היא הטלוויזיה, גם אם מדובר בתוכנית ריאליטי – בלתי מזיקה, הוא מבהיר. ניזרי אפילו רואה בהשתתפות בתוכנית שכזו שליחות שהיא חובה: "זה לא רק המפגש, זו גם הבמה הציבורית. אם נדיר את עצמנו משם – לא נהיה נוכחים בציבוריות הישראלית. זה לא הוגן כלפינו וגם לא כלפי הציבור הישראלי. אנחנו חלק מעם ישראל. אם נדיר את עצמנו מבמות ציבוריות – פשוט לא יכירו אותנו".
פרט לחיבור האנושי, התוכנית גם קידמה אותך באופן מקצועי?
ניזרי מקדים ואומר ש"העולם הקולינרי הוא מבחינתי יצירה אינסופית. כמו צבע ודף, אפשר לעשות את כל הדברים שבעולם. כמספר הבשלנים הקיימים, כך מספר מתכוני החריימה שאפשר להכין. זה בלתי מוגבל. במאסטר שף הייתה לי הזדמנות להכיר חומרי גלם ומטבחים שלא הכרתי. פתאום אתה מגלה את עצמך, שיש לך את זה".
הגילוי העצמי הזה הוביל אותו לחלום חלומות קולינריים בסדר גודל מקצועי. בשבועות הקרובים, בהם הצופים יכירו אותו כמתמודד בתוכנית ריאליטי, ניזרי כבר יהיה עסוק בקידום רשת הפיצריות הייחודית שהוא מבקש לייסד, לצד מסעדה ובר יין שהוא מתכנן לפתוח בעפרה. בין לבין הוא מנסה להציל את היקב שבו ייצר יין עטור פרסים מגפני עמונה, וכעת חביות היין עלולות לרדת לטמיון אם לא יימצא להן פתרון אחסון הולם באופן מיידי.
מבחינתו של ניזרי, העיסוק באוכל משובח אינו רק תיעול ליצירתיות המבעבעת בתוכו, אלא לבוש לאידיאולוגיה שלמה שקשורה באופן לא מפתיע לארץ ישראל. "יש לי כמה פרויקטים שאני מגלגל עכשיו שקשורים לקולינריה, ודווקא ביו"ש", הוא מסביר. "היה לי כבר קודם חלום כזה, אבל בעקבות התוכנית זה התחזק וקיבל צורה מעשית". רשת הפיצריות שהוא מתכוון לפתוח, וסניף אחד שלה בירושלים כבר נמצא בהרצה, תאופיין לדבריו ב"תוספות גורמה, במחיר עממי ונגיש. מאוד חשוב לי להביא את הצד של האיכות באוכל ליהודה ושומרון. כי אנשים שמחוברים לקרקע כמו פה, מחוברים גם לחומרי הגלם, לטבעיות, לאיכות. כשאתה חוזר לארץ ישראל, גם כל החושים הפיזיים שלך מתחדדים. הרב קוק אומר את זה, ואני מרגיש שזה כל כך אמיתי. לכן חשוב לי שהבשורה הקולינרית תצא דווקא מכאן ולא רק ממגדלי השן בתל אביב. כאן אנחנו חיים את זה. כשאתה הולך בשביל בעמונה אתה דורך על קורנית, הריח שלה נכנס לך לאף וישר בא לך להכין מזה תבשיל. לא סתם היין ביהודה ושומרון מאוד התפתח, והוא זוכה במדליות בכל העולם. המכלול פה של אדמה, אוויר וגובה מאוד משובח. יש כאן חיבור לחושים, לאדמה, ורואים שמאז שחזרנו ליהודה ושומרון מתקיים 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל'. בגלל שאנחנו פה, חבל הארץ הזה מגיב לנו. חשוב לי שיהודה ושומרון יהיה אזור עם אמירה קולינרית, של חיבור לאדמה ולחומרי הגלם המקומיים, במקומות שחיו אבותינו".
"עקור תמיד רוצה לחזור"
כשניזרי מדבר על עמונה, הוא מתקשה להסתיר את העצב בעיניים. בכלל, ניזרי לא משדר התלהבות של כוכב ריאליטי טרי שאור הזרקורים מרגש אותו. שום פרסום או רייטינג לא יכולים כנראה להמיס את גוש הצער ואולי גם תחושת ההלם שעדיין מלווה אותו לדבריו, כמעט שנה אחרי שנעקר מביתו האהוב. "כשחזרנו מהשליחות בהודו, חזרנו הביתה לעמונה בדיוק אחרי ההרס הראשון שהיה שם בתשס"ו. זה היה כמו לחזור לבית האבל. אנשים היו חבולים פיזית ונפשית, מדברים איתך ובוכים". מאורעות עמונה 2 העבירו גם את משפחת ניזרי חוויה דומה: "במשך שבועות אחרי הגירוש הייתי במצב נפשי לא פשוט. ניסינו להישאר חזקים בשביל הילדים, אבל זו טראומה ממש. פגשתי פסיכולוג שאמר לי: אתה בפוסט טראומה. היו לי את כל התסמינים: לא ישן בלילות, סובל מחוסר שינה, גם כשאני נרדם – אני מיד מתעורר, המוח רץ עם מחשבות, אני לא מצליח לתפקד. במשך היום אתה בעצבים, זה פוגע בעסק, בתפקוד היומיומי".
השנה שחלפה הקהתה את הקושי רק במעט, הוא מספר. ניזרי משתף בכנות בקושי הנפשי שלא נגמר, בטון שקט שמקפל בתוכו כאב עמוק. "הזמן עושה את שלו, אבל מדי פעם זה צף, התמונות מאז עולות. אנחנו והילדים נזכרים עכשיו לקראת יום השנה איך היינו בבית, בדיונים על המתווה. אני לא יודע מאיפה שואבים כוחות. ה' נותן לנו כוח לא אנושי, אולי יש גם סוג של הדחקה. עכשיו כולם מדברים על יום השנה ואני מנסה לא להתייחס לזה, אחרת אשתגע".
עברת עכשיו תקופה מול מצלמות, באולפנים. אבל התקשורת לא זרה לך, בתקופת הגירוש מעמונה אשתך ומשפחתך היו כמעט הפנים האנושיות היחידות שיצאו אל התקשורת מתוך כלל משפחות היישוב. החשיפה עזרה לכם להתמודד?
"אשתי באמת הייתה בפרונט. היינו הפנים התקשורתיות של זה. זה שפעלנו ועשינו, והשתדלנו לעשות הכול בכל החזיתות, כן נותן הרגשה של רוגע. יש השלמה עם זה שלפחות עשינו כל מה שאפשר. אבל זה לא באמת מנחם, הכאב של העקירה הוא משהו שלא נגמר".
אבל לא רק העקירה מהאדמה כואבת לו, הקושי הוא גם בכך שעדיין אין למשפחות מקום פרטי משלהן להניח בו את הראש. למרות כל הצהרותיהם של נתניהו והשרים, היישוב החדש עמיחי בגוש שילה עדיין לא ניצב על תילו, גם לא ברמת הכניסה למבנים הזמניים שהובטחו למשפחות. "ככל שעובר הזמן, אני מרגיש שאני מרחף יותר", מנסה ניזרי להסביר את התחושה, "אין לך באמת מקום. האנשים במדרשה בעפרה באמת מקסימים ומשתדלים, אבל זה לא הבית שלך, המקום שלך". שני החדרים בני 20 מ"ר שבהם מתגוררת המשפחה מחולקים לחדר להורים וחדר לשבעת הילדים, ובמשך היום חדר ההורים הופך לסלון המשפחתי ולמטבח. "הילדים הכי צריכים מקום. זה לא קל. למשל, הגדול רוצה לישון ואז הקטנים נכנסים ומרעישים. גם השינה שלי היא לא שינה, אין לי פינה משלי. כשנסתכל אחורה, אני מניח שלא נבין איך הצלחנו לחיות ככה".
מה אתה יודע על התקדמות היישוב החדש?
"יש הרבה מניעות בדרך, בצד הביורוקרטי, המשפטי, ארגוני שמאל קיצוני שמנסים לטרפד. אבל כבר עברנו הרבה משוכות. לא האמנו שנהיה כל כך הרבה זמן במדרשה, הבטיחו שהיישוב יוקם תוך שלושה חודשים. היום יש כבר עבודות בשטח, קווי חשמל ותשתיות. חלק מהמגרשים מוכנים, חלקם עדיין בדיון בבג"ץ. אז אנחנו עוד לפני שלב בחירת המגרשים".
והיישוב החדש ימתיק את הצער על מה שנחרב?
"כמובן שכקהילה ומשפחה, זה יהיה משמח שיהיה לנו מקום להיות בו, לשקם את עצמנו. אנחנו היום מרחפים, חסרי יציבות וזה משפיע על הרבה דברים בחיים. אבל השורשים שלנו עדיין שם. גם אם נבנה את הבית הכי יפה בעולם, עדיין אין כמו המקום ההוא, הבית שגרנו בו, שנולדו לנו בו כל הילדים. הילדים שלנו, אגב, אומרים כל הזמן שעמונה זה הבית שלהם והם רוצים לחזור. אני מאמין שהם יחזרו לשם. לא בחרנו ללכת ליישוב אחר, עקרו אותנו משם. אנחנו עקורים, ועקור רוצה לחזור לאדמה שממנה נעקר".
Hagitr72@gmail.com