שני מיליארד איש צפויים לשבת מרותקים בחודש הקרוב למסכים ולצפות בנעשה ברחבי רוסיה. גם כאן בארצנו הקטנה לא פוסחים על החגיגה, ואחוזי הצפייה במשחקים גבוהים במיוחד. את השיא עד לכתיבת שורות אלה רשמה נבחרת ברזיל שהשיגה יותר מ‑24 אחוזי רייטינג.
המשחקים בטורניר אומנם לא הטובים ביותר שיש, אבל הם מעוררים את האמוציות הגדולות ביותר. המונדיאל, לא פחות מזה שהוא טורניר ספורט, הוא אירוע לאומי מהמדרגה הראשונה. את הטורניר פתח נשיא רוסיה פוטין, שנאם על גדולתה של רוסיה המארחת. אחריו עלה נשיא פיפ"א ששלח רמיזה לא ממש מעודנת על הכיבוש הרוסי של חצי האי קרים. למשחק השולי בין איראן למרוקו נשלח אחד מחמשת השופטים הטובים בתחרות, עם תגבור ענקי של כוחות ביטחון, פשוט בגלל ששתי המדינות נמצאות במצב מלחמה. המונדיאל הוא מקור לגאווה או אכזבה לכל המדינות המשתתפות בו.
אבל אנחנו, כרגיל, לא חלק מזה. כבר 48 שנה לא הגענו לטורניר גדול, ובינתיים אנחנו מחפשים מישהו להזדהות איתו. כך קרה שהרגע המאכזב ביותר לישראלים רבים לא היה התיקו של ברזיל מול שוויץ כי אם הניצחון האיראני על מרוקו, והרגע המשמח ביותר עד כה לא היה ההספד של מצרים לאורוגוואי אלא התיקו של ארגנטינה מול איסלנד. כי כשכולם מתייחסים לטורניר כאל אירוע לאומי, גם אנחנו כאלה.