כשהיא משלבת הורות לשמונה ילדים עם היותה אשת רב הגרעין בלוד ופסיכולוגית שעומדת בראש מכון להכשרת מנחים, תמי סמט רואה באתגר ההורות בדור הנוכחי מקום לצמיחה, אבל מדגישה: שימו לב, צריך בכל פעם לחשב מסלול מחדש
אם תבקשו מתמי סמט, פסיכולוגית וראש מכון 'באר אמונה', לספר על רגע מכונן אחד מעבודתה הטיפולית רבת השנים, היא תספר לכם על נערה אחת שומרת מצוות שהתמודדה כמתבגרת מול הוריה.
"היא הייתה אצלי בטיפול מתמשך שנגע בקשר שלה עם ההורים סביב ההתנהלות הדתית שלה. יום אחד היא הגיעה למכולת השכונתית וקנתה לעצמה מעדן לא בהכשר המהודר שאכלו בבית. כשבאה אליי סיפרה לי שהרגישה שעשתה עבירה נוראית. ובאמת, בעולם המושגים של ההורים שלה זה היה מעשה חמור. הם הגיבו בכעס גדול, והדרך משם ועד שהיא עזבה את הכול הייתה קצרה. אני כמטפלת חוויתי את הטלטלה שלה מאוד חזק יחד איתה. את המקרה הזה לקחתי איתי כאמת חינוכית גדולה", מציינת סמט. "התחדדה אצלי התובנה שאנחנו צריכים לתת לילדים שלנו מידע אמין בתחום התורני על הספקטרום של האפשרויות. גם אם אנחנו בוחרים להחמיר, חשוב לתת להם ראייה אמיתית ורחבה".
אבל מבחינת ההורים זאת הייתה האמת.
"אם היית שואלת אותם בדיעבד האם היו מעדיפים שבתם תאכל רק רבנות אבל לא תחלל שבת, הם היו עונים: בוודאי שכן. הרבה פעמים אנחנו שמים דגש ענקי על הדברים החיצוניים והשוליים, והרבה פחות על הדברים הפנימיים והמהותיים באמת. לא שמעתי על בחור שחשב שהוא אולי בעצם לא דתי בגלל שדיבר לשון הרע או שנפל במשהו בדיני ממונות. זאת מציאות לא פשוטה. לכן, על ההורים מוטלת החובה לצייד את הילדים שלהם בראייה פתוחה ורחבה וכלים להכיל סיטואציות מורכבות, שלא ירסקו את השקפת עולמם ואת האמון שלהם בעצמם. השיח בין ההורים לילדיהם חייב להיות פתוח ומלא כנות", היא מסבירה את התורה כולה על רגל אחת.
מסימני קריאה לסימני שאלה
כפסיכולוגית עוסקת סמט רבות בהתמודדות ההורית עם גיל ההתבגרות. "אני חושבת שהאתגר החינוכי המרכזי של דורנו בגיל ההתבגרות הוא ששום דבר כבר לא מובן מאליו. אנחנו חיים בעולם שמוצבים בו סימני שאלה על הכול, והציבור הדתי שאמור לחיות עם סימני קריאה ניצב מול מציאות שבה סימני הקריאה כמעט ואינם. אצל הדור הצעיר מושג האמת כבר לא בטוח שקיים. שום דבר לא מובן מאליו אצל המתבגר. הוא רחוק מאוד מהעולם של הוריו, ואפילו מהעולם של אחיו הגדולים. בתוך זה, ההורים והמחנכים נדרשים להוביל את המתבגר בהבנה שזה מקומו ולא לבקר אותו. להוביל אותו חינוכית ולהיות בשבילו דמות משמעותית".
איך עושים את זה?
"דבר ראשון, חייבים להבין את העולם שבו נמצא המתבגר, ולא לבוא ממקום שיפוטי אלא מתוך הבנה של כבוד. הגישה ההיררכית הקלאסית כבר לא עובדת היום. מבוגרים מפחדים לאבד מכוחם כשהם פוגשים את המתבגר במקום שלו. הם חוששים שמפגש כזה יערער את סמכותם כשלמעשה, יכולת ההשפעה האמיתית של ההורה תלויה במפגש הזה. רק כשפוגשים את המתבגר במפגש ישיר ואמיתי, נוצר חיבור שמאפשר השפעה".
למה את מתכוונת במפגש אמיתי?
"שהאדם מולך, גם אם אתה לא מסכים עם כל מה שהוא עושה, אתה מבין שיש לו נקודת ראות שחשוב לדעת וללמוד אותה. רק אחרי שאתה מכיר היטב את נקודת הראות שלו אתה יכול לחלוק עליה, להביא את האמת שלך, אבל מתוך הבנה שגם לאמת שלו יש מקום".
גם כשהנער המתבגר לדוגמה לא קם לתפילה, ההורים נדרשים לתת מקום לאמת שלו?
"זאת בהחלט התמודדות קשה להורים. קשה לאבא שהבן שלו לא בא איתו לתפילה, וזה גם מבייש אותו מול ציבור המתפללים כשהבן, במקרה הטוב, מגיע אפוף שינה באמצע תפילת מוסף. מצד שני, צריך להבין מהי החוויה של הבן בבית הכנסת. מה קשה לו ומרחיק אותו. אם רק נכפה ונגיד לו 'אני לא מבין למה אתה לא קם לתפילה. תראה את הבן של יוסי איך הוא קם כמו נמר ותמיד נמצא ליד אבא שלו' – זה לא יעבוד. אם נגיד 'אני יודע שהתפילה לפעמים משעממת, בוא נחשוב יחד איך יהיה לך יותר קל להתחבר אליה' – זה יהיה מקום הרבה יותר נכון. חשוב לפתח ערוץ פתוח", היא מסבירה.
"יכול להיות שאפשר לומר לנער: 'תראה, לא כל דבר בחיים הוא רק כיפי'. אנחנו לא רוצים לייצר לילדים אשליה שהחיים הם רק כיף. החיים הם גם דרישות ומטלות, ועושים דברים גם אם הם לא באותו רגע לגמרי מדברים אליו. חלק מהעניין הוא לחנך את הנער לדרוש מעצמו, להציב לעצמו אתגרים. תקום ותתגבר. אבל בסופו של דבר, כל אדם יבחר לעצמו אילו אתגרים הוא יציב, וחשוב לקחת בחשבון שלא תמיד האתגר שהילד יבחר יהיה האתגר שההורה היה מצפה ממנו", היא מדגישה.
"הרבה פעמים ילדים מציבים לנו מראה. נער יכול להטיח באביו 'מה אתה רוצה ממני? תראה איך אתה והחברים שלך מתנהגים בתפילה. אני בא בעשר והתפילה שלי שווה יותר'. אם בעבר הדור המבוגר היה עושה דברים בצורה רוטינית וטכנית – הנוער של היום מציב מראה ודורש לתת לדברים משמעות. פעם הדברים היו מובנים מאליהם, הולכים להתפלל כי הולכים להתפלל, היום שום דבר לא מובן מאליו. יש התמודדות גדולה עם הקימה לתפילה גם בקרב בני נוער שמאוד רוצים להתפלל. חבר'ה תורניים שמתנהלים בלוח זמנים אחר", היא אומרת. "אנחנו מכירים את זה בעיקר בחופש הגדול כאתגר גדול של ההורים. חבר'ה שנשארים גם עד 12 בצהריים במיטה. יש המלצה גדולה להשתדל לא להפוך בחופש יום ולילה, וצריך לנסות לבחון את הדברים עם הילד כבר עכשיו לקראת החופש. אבל טוב שזה יגיע מתוך שיח והסבר הדדי ולא כמאבק".
ומה במקרה שההורה משוחח פעם ופעמיים עם הילד וזה פשוט לא עוזר?
"כנער מתבגר, זאת אחריותו המלאה לקום או לא. זה שתקימי אותו בכוח זה יהיה רק כדי לסמן וי פנימי לעצמך. הורה צריך לשים לב מה המוטיבציה שלו בהתנהלות מול הילד. האם המוטיבציה באמת מחוברת למקום הרלוונטי לילד, ומתוך המקום שלו 'אני מאמין שטוב לו לקום', או ש'אני משתגע מזה שהוא שוכב במיטה, אני לא יכול לסבול את זה יותר' ואז אני הולך לנער אותו. זה מקום אחר לגמרי. חלק מהאני מאמין שלי הוא שההורות צריכה להיות קשורה למקום של הילד, ומתוך זה מחנכת ומשפיעה עליו".
את חושבת שהדור הצעיר מעז יותר?
"מעז בדרך שמאפיינת את הדור של היום. בנוער היום יש סוג שיח שלא היה קיים בדורות הקודמים. היום דרישת אלוקים היא במקומות אחרים. יש תובענות גדולה מאוד ופריצת כיוונים חדשים. זו העזה. הם שואלים שאלות נוקבות, כמו שדיברנו על התפילה, או על כמה הדת רלוונטית בעולם הנוכחי. הם לא עושים דברים כמצוות אנשים מלומדה. הם דורשים תשובות. הם מעזים לשאול וצמאים לתשובות. זה לא נובע מהתרסה. זאת דרישת אלוקים אמיתית, ועם כל המורכבות, הנוער הזה הוא נפלא ומדהים. רק צריך לדעת לתקשר ולתת לכוחות היצירה ולדברים הטובים שבו לפרוץ".
לוד – מיקרוקוסמוס ישראלי
תמי סמט, בת 57, נולדה וגדלה בשכונת קריית יובל הירושלמית. בת זקונים להוריה, גדליה ופרדה איזנמן ז"ל. "נולדתי להורים מבוגרים מאוד, ניצולי שואה", היא מציינת. "הבית היה לא דתי. אבי היה קומוניסט פעיל, שבזכות כך הצליח לברוח לסיביר במהלך השואה. שם עבד בפרך. לארץ הוא עלה לבד, אוד מוצל מאש, בלי אף אחד מהמשפחה שלו. גם אמא גדלה בבית לא דתי בלודז' ועברה את השואה במלוא עוצמתה. בארץ הם הכירו ונישאו. שניהם היו ציונים חמים. הבית היה שמאלני. איך נאמר זאת, לליכוד הם לא הצביעו", היא מחייכת.
את לימודי התיכון השלימה בבית הספר שליד האוניברסיטה. "תיכון ברמה לימודית וערכית גבוהה. יש לי רק דברים טובים לומר עליו".
ומה בנוגע לדת וליהדות?
"גדלתי בלי שום קשר לדת. זה פשוט לא העסיק אותי". רק בכיתה י' החלה בתהליך בירור פנימי שהוביל לאחר שנים אחדות לקבלת אורח חיים דתי. "מלחמת יום הכיפורים הייתה הטריגר שהעלה אצלי את הצורך בבירור. זה היה תהליך הדרגתי של שאילת שאלות, השתתפות בסמינריונים, למידה ושיעורי ערב במכון מאיר, עד שבשמינית כבר הפכתי דתית".
על חזרתה בתשובה היא לא מרבה לדבר. "אני לא אוהבת את התווית הזאת של חוזרת בתשובה", היא מנמקת. על השינוי שחל בה הגיבו הוריה בהתנגדות עזה. "בהתחלה ההורים שלי הגיבו נורא קשה. הם התנגדו לזה. היו ויכוחים וחוסר שיתוף פעולה בשינויים שנתבקשו בבית, כמו כשרות וכדומה. זה היה לא קל בכלל, אבל אחרי תהליך ארוך והתעקשות משני הצדדים לשמור על קשר למרות חילוקי הדעות – זכינו לקשר מדהים".
בתום לימודי התיכון התגייסה ושירתה כמורה חיילת בצפת והייתה מדריכה בבית גשר בעיר. בסוף אותה שנה נישאה לתלמיד ישיבת מרכז הרב ישראל סמט בן ה‑20. כזוג צעיר קבעו את ביתם בירושלים. "ישראל המשיך את לימודיו בישיבה, ואני התחלתי ללמוד ייעוץ חינוכי במכללה ירושלים". בעקבות הפיגוע הקטלני בבית הדסה שבחברון בשנת תש"מ (1980) בני הזוג נענו לאתגר ועברו לגור בקריית ארבע. "אחרי הפיגוע חברנו הרב אבינועם הורביץ שכנע אותנו לעבור לחברון. ישראל יחד עם חבורה הקימו כולל שלמד בבית הכנסת אברהם אבינו. הם היו הראשונים שחזרו אליו". במהלך שש השנים שקבעו את ביתם במקום שימשה סמט יועצת חינוכית ומחנכת באולפנת קריית ארבע.
בהמשך עברו עם שלושת ילדיהם הרכים למרכז שפירא. בעלה שימש ר"מ לאורך שני עשורים בישיבת ההסדר אור עציון. באותן שנים עברה סמט הסבה לפסיכולוגיה עם התמחות בפסיכולוגיה חינוכית. "תמיד אהבתי את התחום הטיפולי". עם סיום לימודיה החלה לעבוד בשירות הפסיכולוגי באזור. בהמשך מונתה למנהלת השירות הפסיכולוגי במועצה האזורית שפיר. "התקופה בישיבה הייתה מאוד משמעותית בשבילנו, אבל אנחנו כנראה תמיד מחפשים אתגרים חדשים".
ואכן, כאשר לפני יותר מתריסר שנים חברי הגרעין התורני בלוד הציעו לבעלה את משרת רבנות הגרעין – בני הזוג סמט הרימו את הכפפה ונענו בחיוב. "למרות שהמעבר היה מורכב מכל בחינה שהיא", היא מציינת. "השינוי היה דרמטי. זה כלל מעבר מיישוב לעיר, שינוי סביבה חברתית וחינוכית לילדים, אחריות גדולה להנהיג קהילה. אבל התאהבנו בקהילה מיד". למרות המעבר ללוד, סמט המשיכה לנהל את השירות הפסיכולוגי בשפיר, ובמקביל לאורך השנים עבדה כפסיכולוגית בקליניקה הפרטית.
את החיים בגרעין בלוד סמט מתארת בהתפעלות: "כשהגענו לכאן, כל הגרעין היה מרוכז בשכונה אחת. כיום הגרעין מונה כ‑800 משפחות שפרוסות בכל העיר. גרעין גדול, איכותי ומגוון מאוד מבחינה דתית, מבחינה סוציואקונומית ומכל בחינה אחרת. הגרעין עבר שינוי דרמטי. המקום שהגענו אליו והמקום שהוא נמצא בו היום שונים באופן מהותי", היא אומרת בהערכה. "אנחנו גרעין שבא לחיות בלוד, להתערות בעיר ולהוביל בה תהליכים שיקדמו אותה".
מה בנוגע לטענות שהגרעינים באים מתוך יחס פטרוני ומתנשא לשנות את המקום?
"באנו לגור ולהתערות כאן. אנחנו אוהבים את העיר ומרגישים חלק. וכן, יש תושבים שהם יקרים וטובים ויש גם כאלו שהם מעצבנים, כמו בכל מקום. אבל אי אפשר להתעלם מכך שלוד מתמודדת עם מורכבויות מאוד קשות. נראה לי שאין מורכבות שלא קיימת בה, אם זה בנושא ערבים-יהודים, חילונים-דתיים, עולים חדשים וותיקים, פערים ברמות הסוציו-אקונומיות ומה לא. לוד היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. העיר מתמודדת עם מציאויות לא פשוטות בכלל, שמחייבות שינוי. לכן רק להגיד 'באנו להיות חלק וכולם מקסימים ונהדרים' – זה זיוף. באנו כי אנחנו רוצים שיהיה פה טוב יותר, אבל להשפיע ולעשות את הטוב הזה יחד עם כולם".
יש לך דוגמאות?
"המון. למשל ההובלה של בניית שכונות חדשות בעיר. כשהגענו לכאן בקושי הייתה בנייה, והמאזן הדמוגרפי היהודי היה שלילי. הגרעין יזם את הבנייה הראשונה, והיום לוד היא פנינת נדל"ן. זאת תנופת פיתוח שכל העיר נהנית ממנה. או כשזורם ביוב ברחוב, אנחנו דופקים על השולחן ודואגים שיהיה טוב יותר לכלל התושבים. אנחנו נותנים את הצביון בלוד מעצם היותנו, אבל אנחנו שמחים ורוצים שעם ישראל, דתיים ושאינם דתיים, יבואו לעיר. כל מי שרוצה להצטרף לגרעין מוזמן".
את תפקיד הנהגת הגרעין הגדול בארץ, שבו היא נושאת לצד בעלה, היא מגדירה כדורש ומחייב, בוודאי כשמדובר במאות רבות של משפחות. "אין רגע דל. אנחנו חיים באינטנסיביות גדולה. זה מתחיל מכל שאלה הלכתית שהיא, מכפית שבחשו בסיר בשרי עד התמודדויות חינוכיות, זוגיות, קהילתיות. זה כולל רגעי אבל וצער ורגעי שמחה ודיון בשאלות ציבוריות של הובלה קהילתית. רבנות קהילה היא לגמרי נוגעת במכלול החיים, 24 שעות ביממה. אף פעם לא מסיימים את התפקיד".
להגיע לילד לפני הסמארטפון
תפקיד נוסף שלה שלא נגמר לעולם הוא ההורות. לזוג סמט יש שמונה ילדים. על התהייה שאני מביעה באשר לאתגר בהיותה אם למשפחה ברוכת ילדים יחד עם מילוי תפקידים כה דורשים בחייה, היא משיבה נחרצות: "הורות ועבודה הם אתגר מדהים ואפשרי בהחלט. כל אישה בימינו מתמרנת בין בית, חינוך ילדים, עבודה וקריירה. אני עשיתי את סדרי העדיפויות שלי כל פעם מחדש. הורות דורשת הרבה חשיבה וויתורים, אבל היא בהחלט גם מספקת וממלאת. זה טעם החיים. זה הדבר הכי נפלא שאפשר לעשות בחיים. זאת משימת חיים שהיא מרתקת ומאתגרת. ההורות כל פעם מציבה רף חדש שצריך להתמודד מולו. כל שלב ושלב בהתפתחות הילד מחייב את ההורים לחשיבה מחודשת. הורות נכונה לא עושים על אוטומט".
אז כיצד הדור הקודם הצליח לחנך בלי שלל סדנאות, הרצאות והנחיות שמוצעות בשפע להורים של ימינו?
"אנחנו קצת ממעיטים מערכו של הדור הקודם, שהשקיע בחינוך את כול כולו. הוא השקיע והתמסר ככל יכולתו למען הילדים. גם היום אני לא שולחת את כולם באופן גורף להנחיה הורית. רק מבקשת מהורים: שימו לב לא להגיע למצב של רוטינה, של התנהלות על אוטומט, בלי חשיבה ובלי הקשבה. הורות דורשת כל הזמן חישוב מסלול מחדש. תחשבו מה נכון לילד, איפה צריך לתת דגש, מה יעצים אותו ומה קשה לו או מטריד אותו. להיות שם בשבילו. אנחנו רגילים להתלונן שהורות היא מכבידה ודורשת, אבל היא גם מעניינת ומצמיחה אותנו, ההורים".
מזה שלוש שנים עומדת סמט בראש מכון 'באר אמונה', מבית תנועת האישה הדתית-לאומית אמונה. המכון מיועד להכשרת מנחים ומטפלים במגוון ענייני המשפחה. "התפקיד הראשוני הוא ליצור מענה מקצועי ושיח ברמה הכי גבוהה שאפשר בתחומי המשפחה, בהתמקדות בציבור הדתי-לאומי. המטרה היא להכשיר מטפלים, אבל גם לבנות שפה שתלווה את בניין המשפחה כבר מתחילתה. להכשיר אנשים שיהיו כתובת למשפחות ויוכלו לסייע לבנייה מיטבית מלכתחילה, ולא רק אחרי שהבעיות צצות".
לאחרונה פתח המכון קורס ראשון מסוגו במגזר הדתי להכשרת מנחים דתיים לחינוך לאינטימיות בריאה. "לנו ההורים לא נוח להתעסק עם הנושא העדין הזה, וכתוצאה מכך אנחנו מפקירים את הילדים להתמודד עם התחום הזה לבד", מסבירה סמט את הרציונל העומד מאחורי התוכנית.
"אם אנחנו כאנשים דתיים לא מובילים שיח בריא בתחומי ההתמודדות הכל כך קשים וכואבים האלה של הנוער והזוגות הצעירים – אנחנו מפקירים את השטח. הצעירים נחשפים לדברים שלא בשליטתנו ולגופים בעלי אג'נדות פרובוקטיביות. אני חושבת שהאתגר הגדול הוא להרים את הכפפה ולהוביל באומץ את השיח הזה".
מה את מציעה?
"לדבר פתוח וגלוי עם הצעירים גם בנושא הזה. אם נמשיך להתעלם ולא נתייחס לתחום הזה – הצעירים יקבלו מענה ויספגו מידע ממקומות אחרים. מדובר בדיני נפשות, ואני מרגישה שאנחנו חוטאים בכך. לכן, אנחנו במכון מכשירים מנחות ומנחים ללוות זוגות צעירים, הורים ובני נוער בבניית שפה בריאה והתייחסות בונה מלכתחילה. אני רוצה למשל, שילד ישמע על תהליכי ההתפתחות הפיזיולוגיים מהוריו, מהמחנכות, ולא מאמצעים טכנולוגיים שזמינים באינטרנט ובפלאפון שמונח בכף ידו. חשוב להקנות להם שפה בריאה, לתקשר איתם גם בנושאים האלה ולהיות רלוונטיים בשבילם".
למרות הביקורת, סמט אופטימית ורואה את השינוי שכבר מתחולל בשטח. "התהליך בהחלט קורה. אני יכולה להעיד שאנחנו מוזמנים להעברת סדנאות בנושא לצוותי חינוך בישיבות ובאולפנות. גם הורים היום יותר מודעים, אבל זה צריך עוד להתפתח ולהתרחב".
סמט מאמינה כי יש לחנך את הילדים להבחין בין טוב לרע. "התפקיד שלנו כהורים הוא לפתח אצל הצעירים כלים להתמודדות. לצייד אותם בכלים לשיקול דעת וביקורתיות, להתמודדות במצבים שהם ייקלעו אליהם בחיים. הרי לא נהיה שם עם הילד בכל סרט שהוא ייחשף אליו או בכל מפגש שלו עם זרים. אבל אם נצייד אותו בכלים, הוא יצלח את האתגרים".
וסמט בהחלט יודעת עם אילו אתגרים נאלצים בני הנוער להתמודד בימינו. כחברת פורום 'תקנה' מיום היווסדו היא נחשפה למקרים כואבים ורגישים של הטרדות, גם כאלה שהיו בעין הסערה הציבורית הפנים-מגזרית. "פורום תקנה", היא אומרת, "הוא דבר ענקי שהחברה הדתית הצליחה לייצר בתוכה. מדובר במענה שנותן אפשרות להתלונן ומותאם לקודים של החברה הדתית. כתובת גם לנפגעים וגם לנפגעות".
יש ששואלים מי שמכם לתפקיד הזה.
"הציבור. כל כוחנו נובע מאמון הציבור. לא נבחרנו, אבל אנחנו הגוף היחיד בציונות הדתית שכולל את כל הספקטרום של גוני הציונות הדתית".
מה מצב הציונות הדתית בנושא ההטרדות?
"כמו כולם. בציבור הדתי יש מועדוּת מסוימת בגלל הסמכות העצומה והאמון הגדול שאנחנו נותנים לרבנים ואישי ציבור בעלי מרות. האמון הוא לפעמים חסר גבולות. למדנו שיעורים כואבים בזה. אפשר להעריך אותם, ללמוד מהם, אבל אני נגד הערצה. יש הבדל עצום בין הערכה להערצה עיוורת של דמות. אנחנו חייבים לחנך לעבודת ה' ולא לעבודת האדם. וכמובן, לא לשמור תלונות בבטן, לבוא ולשתף, כי יש מי שיקשיב ויטפל ברגישות ובדיסקרטיות".
rivki@besheva.co.il