בחלום מדינת כל אזרחיה של מוזיאון תל אביב לאמנות יש מקום לכולם, חוץ מדתיים וחרדים. אולי גם הם מזהים תהליכים
בחול המועד הלכנו למוזיאון תל אביב לאמנות. אמרנו לעצמנו שאם אנחנו באמת יותר גרועים מחיזבאללה ואין לנו מושג באמנות אלא רק בגזענות, למה שלא ניגש למעוז הבלתי מעורער של השמאל הישראלי ונספוג קצת תרבות גבוהה, שאולי תהפוך אותנו לקצת יותר אנושיים בעיני עמוס שוקן וחבריו אוהבי האדם. מה עוד שאני בהחלט רוצה שהילדים שלי יידעו משהו על ההבדל בין אמנות אימפרסיוניסטית לאמנות אקספרסיוניסטית, ועל השפעת הקוביזם על הסוריאליזם של הפוסט-מודרניזם. נגיד שהבנתי מה כתבתי עכשיו. חוץ מזה ירד גשם וחיפשנו קורת גג והכניסה הייתה חינם, והרי מה שהכי חשוב ליהודים מעוקלי חוטם עם כיפה על העוקם (יותר גרועים מחיזבאללה כבר אמרנו?) זה הכסף שלהם. אז נכנסנו.
מוזיאון תל אביב לשמאלנות – סליחה, לאמנות – הוא בסך הכול אי של תרבות בלב כרך סואן, לא מוסד להטפה אידיאולוגית. נכון שהוא מערבי לחלוטין ואין בו טיפת רוח יהודית (לא, עיזים מרחפות מעל ספרי תורה בציורים של מארק שאגאל זה לא באמת תרבות יהודית), אבל מי אמר שמוזיאון ישראלי, במדינה יהודית, בעיר העברית הראשונה, צריך להתייחס ליהדות באיזשהו אופן? אני אומר, אבל אני לא מבין כלום בשמאלנות. סליחה, באמנות.
הילכנו לנו חרש על קצות אצבעותינו המגושמות בין המוצגים התרבותיים, שילבנו ידיים מאחורי הגב כמו שעושים אנשים תרבותיים שהם לא חסן נסראללה, ומדי פעם המהמנו מילים לועזיות כמו שעושים אנשים תרבותיים במוזיאונים של שמאלנות. סליחה, אמנות. אם כי לא ממש הבחנו בסממנים של כיבוש ואפרטהייד וזה.
ואז, אחרי שעה ארוכה של שוטטות חסרת מעש (היה חינם, רצינו לנצל כל רגע) הגענו לאולם שבמרכזו עמד מיצג גדול של ארבעה קירות בטון אפורים כמו של גדר ההפרדה בירושלים, שסימלו, כנראה, את גדר ההפרדה בירושלים. הצבע האפור סימל את האפרוריות של הקיום, ובאחד הקירות היה סדק, שסימל, ובכן, סדק. עמדנו מול המיצג פעורי פה, חשים בכל נימי נפשנו הזדהות עמוקה עם הפלשתינים ששפר גורלם והם לא צריכים לממן חנטריש שכזה מכספי המיסים שלהם.
ליד החנטריש עמד מיצג אחר תחת הכותרת הכובשת "חביבתי, מדינת כל אזרחיה". האמן, זמיר שץ, צייר 147 דיוקנאות שיוצרים פסיפס אנושי של גברים, נשים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, בהירי עור וכהי עור, ממש מדגם ססגוני של החברה הישראלית, אם מדירים ממנה את הדתיים. זאת אומרת, במיצג הכה-הומניסטי אין חובשי כיפות סרוגות (יש אחד שחובש כיפה בסגנון ברסלב) ואין בכלל חרדים. חלום מתוק של שמאלנים.
אפשר לטעון שחופש אמנותי לא מחויב לכללי התקינות הפוליטית ושהאמן בסך הכול צייר אנשים שהוא מכיר ואוהב, והאמת היא שזה ממש בסדר מצדי (לא שמישהו באמת שואל אותי, אבל מילא). אבל גם אם האמן לא ניסה לומר שבמדינת כל אזרחיה שלו אין מקום ליהודים דתיים, התמונה עגומה למדי (אתם שמים לב למשחק המילים, כן?). כי זמיר שץ לא אוהב או סתם לא מכיר דתיים, יוסי קליין הקטן כותב שהדתיים יותר גרועים מחיזבאללה, עמוס שוקן מצייץ בטוויטר שהוא כבר אמר את זה מזמן, ויאיר גרבוז לא מצליח להבין איך זה שהרוב השמאלני לא מצליח להעיף לו מהעיניים את מיעוט מנשקי הקמעות וחובשי הכיפות.
אבל חוץ מזה היה אחלה במוזיאון תל אביב לאמנות. סליחה, לשמאלנות.
פשוט תשתקו
שנה חלפה מאז ההתבטאות האיומה של האלוף יאיר גולן, אז סגן הרמטכ"ל, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה במכון משואה בתל יצחק. גולן דיבר על "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל וגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו‑90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו היום".
למה איומה? ראשית, כי קצין בצה"ל לא אמור "לזהות תהליכים" בחברה הישראלית אלא להגן עליה מפני אויביה. שנית, מי שמעז לעשות השוואה כלשהי בין ישראל לבין גרמניה הנאצית הוא או רשע, או טיפש, או שניהם. החיילים שחורי המדים שפינו את יהודי גוש קטיף לא נאצים, השוטרים שמפזרים הפגנות של חרדים לא נאצים, ואפילו מי שתומכים באלאור אזריה הם לא נאצים, גם אם יאיר גולן נורא רוצה למצוא חן בעיני אליטות מסוימות שימליצו עליו בעתיד לתפקיד הרמטכ"ל.
השוואה של ישראל לגרמניה הנאצית היא בלתי נסבלת. כל השוואה. תמיד. קל וחומר בעידן שבו שונאי ישראל אוהבים להאשים את ישראל שהיא יותר גרועה מהנאצים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר בקצין בכיר בצה"ל. קל וחומר בן נינו החורג של קל וחומר כשזה קורה בטקס של יום הזיכרון לשואה.
חכמים, היזהרו בדבריכם. ואם אתם לא נזהרים, כנראה חוכמה היא לא ממש הצד החזק שלכם.
מבצע בר מצווה, סוף
ואז, אחרי שהשבת יצאה, הבנו שיש לנו בעיה: נשארנו עם המון אוכל.
השבת של הבר מצווה הייתה מרוממת. המשפחה התייצבה, הנער קרא נפלא את הפרשה ואת הדרשה ואפילו המשיך למוסף, מזג האוויר היה נפלא, האווירה הייתה נהדרת והאוכל היה מצוין, חוץ מבעיה אחת: נשאר המון ממנו בסוף השבת. חמץ גמור למהדרין. וכל זה, יממה לפני ערב פסח.
לא איבדנו את העשתונות, אלא העמדנו את המשפחה בשלשות ודרשנו מהם לחסל את החמץ תוך שלושים שניות או לפחות לקחת אותו הביתה. קרובינו הנאמנים, אנשים מסורים בדרך כלל, מלמלו משהו לגבי פסח מצה ומרור ונפוצו לכל עבר. התקשרנו לכמה גמ"חים ושאלנו אם הם רוצים במקרה אוכל טוב בכמויות פנטסטיות. הם ענו שישמחו לדבר איתנו מיד לאחר החג. הרצתי הודעות בכל קבוצות הווטסאפ שאני מכיר וכתבתי ש"רק היום! חמץ במחירי רצפה!". קבוצה אחת התעלמה, חמש אחרות הוציאו אותי מהתכתובת וכל השאר פתחו קבוצות חדשות וקראו להן "כשר לפסח בלי הנודניק מהבר מצווה". בצר לנו פנינו לחברים מתנועת הנוער והצענו להם ארוחת צהריים מפתה של עוף עם קוסקוס והמון סלטים. הם אמרו תודה, אבל העדיפו נקניקייה בלחמנייה. אניני טעם שכאלה.
בסופו של דבר לא הייתה ברירה, ואור לי"ד בניסן ארזתי הכול וצעדתי אל עבר הפח השכונתי (פ"ח = פיזור חמץ). החתולים, שגם להם היו עודפים מטורפים של חמץ, הביטו בי בעיניים זועמות אבל לא יכלו להתנגד. הנחתי בפניהם את התקרובת ופסעתי לעבר שחר של יום חדש, זאת אומרת לסיים להכשיר את המטבח.
מבצע בר מצווה בא אל סופו המוצלח. אפשר לעבור לחתונה.