הוא הגיע להישגים מרשימים בתחום הסטארטאפ, אבל משהו בדרך גרם לו לחשוב על הכול מחדש | מקס בלובנד חזר בתשובה, אך לא זנח את תחום היזמות בהייטק. האפליקציות שהוא מפתח כיום חייבות לעמוד בתנאי סף רוחניים: תרומה לעולם ועזרה לאנשים | כשהוא סוגר עסקאות הוא חושב גם על טובת הצד השני, ולא מתבלבל כששותף מחו"ל מציע לו ממתקים בעיצומו של תשעה באב
לפני שנים אחדות נקבעה למקס בלובנד וחבריו למיזם סטארט-אפ חדשני, פגישה בתשעה באב באחת ממדינות אירופה. מטרת הפגישה הייתה גיוס כספים ממשקיע לא יהודי, בעליו של אחד המפעלים הגדולים בעולם לייצור ממתקים. החבורה ישבה במשרדי המפעל, סביב שולחן ערוך, מלא וגדוש בממתקים תוצרת המקום. שותפיו של מקס דחקו בו לטעום מהתקרובת בטענה שמדובר בעסקאות שנסגרות על בסיס כבוד לצד השני, אבל הוא לא התבלבל. פרט לעובדה שכבר אז הוא שמר כשרות ולא רצה לשבור את הצום, הוא הגיע לפגישה בתחושה שהוא לא כאן רק כדי לסגור עסקה, אלא בשביל משהו הרבה יותר עמוק, שעדיין לא ידע מה הוא.
בעל המפעל הצביע על מגוון סוגי הממתקים. בכל פעם שהצביע, הוסיף מקס ממתק לצלחתו מטעמי נימוס. אולם בעוד שכולם אכלו, מקס לא נגע בתכולת הצלחת. "בשלב מסוים בעל המפעל התעניין למה אני לא אוכל. הסברתי לו שהיום הזה עצוב בשבילנו, חרב בו בית המקדש ולכן אנחנו לא אוכלים או שותים, אלא מתחברים למקורות שלנו". במקום לזלזל, בעל המפעל דווקא הפתיע ביחסו החיובי לתשובה ואף סיפר שיש שלו כמה חברים ישראלים מאוד טובים. "דווקא זה שהייתי נאמן למקור שלי, יצר חיבור הרבה יותר גדול מאשר אם הייתי מוותר על העקרונות שלי ואוכל", מסכם מקס את התובנה ששאב מהמפגש. בסופו של דבר, העסקה לא יצאה אל הפועל בגלל חוסר הסכמה על התנאים, אבל הידידות נשארה והשניים נפרדו כקולגות עסקיים. "אם הייתי חושב רק על העסקה ועל מיליוני הדולרים שאקבל, בוודאי שהעסקה לא הייתה מצליחה ולא היה נוצר חיבור אמיתי בינינו".
"לעלות לארץ זה סטארט-אפ"
הסיפור הזה ממחיש את הדרך הייחודית שסלל לעצמו מקס בלובנד (40), איש הייטק ויזם ברמ"ח ושס"ה, שחתום על לא מעט סטארט-אפים מצליחים. ביתו המטופח במושב גיבתון הפסטורלי סמוך לרחובות, מאכלס את אשתו חגית וארבעת ילדיו. פניו עטורות הזקן והפאות, כמו גם קורות ביתו, אינם מזכירים אפילו ברמז את המסע הגיאוגרפי והרוחני הארוך שעיצב את זהותו הנוכחית.
הוא נולד בלבוב-למברג, שהייתה שייכת אז לפולין במסגרת ברית המועצות. בשנת 1978, כשהיה בן שנה, הוריו עלו ארצה, עוד לפני נפילת מסך הברזל. "מדי פעם היו מאשרים למספר מצומצם של משפחות לצאת, אבל אם יצאת לא יכולת לחזור, אפילו לא לביקור", מתאר מקס את ההקרבה של הוריו. "כל השאיפה של ההורים שלי הייתה להתיישב בארץ ישראל. הם לא היו דתיים, אבל הייתה להם זיקה חזקה לארץ ישראל". סבו-זקנו של מקס היה חרדי, אבל הקומוניזם מחק כל זכר ליהדות בדור שאחריו, כך שהוריו גדלו בבורות מוחלטת בכל מה שקשור לתורה ומצוות, וכך גם גידלו את שני ילדיהם – מקס ואחותו אנה.
כבוגרי ברית המועצות, הוריו היו מלומדים ובעלי השכלה, אבל בארץ נאלצו להתפשר מבחינה מקצועית על הרבה פחות. אביו היה איש עסקים וד"ר לסטטיסטיקה, וכשהגיע ארצה נאלץ לעבוד בחברת תנובה ובהסעת עגלות בשדה התעופה. לאט לאט התחיל לבנות חייו בארץ. "האווירה בבית הייתה עם הרבה אמונה בלב ושייכות לארץ ישראל", מתאר מקס, "אבל בנתק כמעט מוחלט מעולם התורה והמצוות".
הצעד המאתגר ורווי הסיכונים שעשו ההורים בהחלטתם לעלות לישראל, מסביר מקס, שימש השראה לילדיהם ברבות הימים ללכת בדרכם ולעסוק ביזמות. "היזמות הכי גדולה של המשפחה שלנו היא העלייה לארץ ישראל. לעזוב את הבית, הכסף והמשפחה ולעלות ארצה ולהתחיל מאפס– זה סטארט-אפ. את היזמות הזאת קיבלנו מההורים. גם אחותי, שהיא כיום שותפה במשרד עורכי דין נחשב, נחשבת ליזמית. תמיד ידענו שאנחנו יזמים".
מקס עבר את המסלול הרגיל של בחור ישראלי ממוצע. בצבא שירת כקצין בגולני ולאחר מכן פנה ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב. בגיל 28 החל מה שמכונה אצלו "המרדף" – כניסתו לעולם היזמות בהייטק. "אתה לא רואה שום דבר בדרך חוץ מהמטרה: להצליח", הוא מתאר את אותם הימים. יחד עם שני שותפים מהלימודים החל לפתח כלי עזר למפתחים. בהמשך פיתחו פטנט שמשלים את המענה הקולי ולבסוף הגיע הסטארט-אפ הממשי הראשון: המענה הקולי הוויזואלי. "במקום לבזבז זמן, להתקשר לתא הקולי, להאזין להודעה ולרשום את המספר, הפכנו את העסק לפשוט הרבה יותר. באמצעות המיזם שפיתחנו ההודעות מגיעות ישר למכשיר הטלפון, אפשר לשמוע או לקרוא אותן ולא צריך להתקשר בשביל זה, אלא פשוט להיכנס לתוכנה".
הפטנט זכה להצלחה גדולה. חבורת המפתחים של בלובנד הצליחה לגייס סכומי כסף נכבדים מהמשקיעים הגדולים ביותר והקרנות הגדולות ביותר והגיעה ליותר מחמישה מיליון לקוחות בארצות הברית, אבל את מקס זה לא סיפק. "ככל שהתקדמנו, הרגשתי שאני מפספס משהו. אף פעם לא הרגשתי מרוצה. ראיתי שלמרות שאני מצליח, אני סובל. פתאום נפל לי האסימון שאני לא מבין את העולם כמו שהוא. משהו היה חסר לי. התחלתי להבין שיש דרך יותר טובה, הפוכה מכל המוסכמות בעולם. להיות מרוכז רק בעשייה ובפרנסה של היזמות, מהווה פספוס של העולם הזה. התחלתי לשחות נגד הזרם. פגשתי הרבה משקיעים כבדים והתחלתי לחפש מה נמצא מאחורי הדמות שלהם".
חיפושיו של בלובנד הניבו מסקנות רוחניות: "התחלתי לשים לב שכולם נמצאים בחיפוש אחר משהו הרבה יותר גבוה ואמיתי. העולם העסקי הוא מאוד לא אותנטי אם אתה לא משלב בו את עולם הרוח. למעשה, עולם הרוח הוא הבסיס שעליו אפשר לבנות את העולם העסקי. בסופו של דבר מצאתי את האמת בתורה, שאותה צריך ליישם בעולם העסקי. האתגר הגדול הוא לשלב ביניהם. יש עסקים שמתנהלים בצורה חיצונית, וכדי להצליח באמת צריך לזכור שהעסקים הם רק אבני דרך קטנות בתוך המסלול הגדול של החיים".
שידוך במטוס
צעד משמעותי לקראת מימוש התובנות הללו בחייו האישיים אירע כשהיה בטיסה בדרך לפגישת עסקים. "התיישבתי ליד יהודי חרדי, שהתעניין במה אני עוסק. נתתי לו כרטיס ביקור והוא סיפר שגם הבן שלו עוסק בהייטק ושאל אם יוכל להיעזר בי. נעניתי בשמחה. בסוף הטיסה הוא הציע לי להכיר מכרה משותפת. סירבתי כמובן בטענה שאיני דתי, והוא הפריך את חששותיי באומרו שגם היא איננה דתייה". הסיפור נגמר ממש כמו באגדות: השניים נפגשו וכיום מקס וחגית נשואים באושר.
חגית הגיעה במקור מבית דתי, אבל לא הגדירה את עצמה כדתייה באותה תקופה. "היא הייתה הרבה יותר אותנטית לחיים שלי ממה שאני הייתי. ההתמקדות שלי בעסקים הרחיקה אותי מהאמת, ודווקא חגית ידעה איך לשלב את המקום הזה. בהתחלה הייתי מגיע לבית של ההורים שלה, שם כיפה על הראש והולך עם אבא שלה לבית הכנסת כדי לכבד אותו. אחרי שהתחלתי להתעמק יותר והתחתנו, הלכתי ללמוד איך מנהלים בית יהודי. היה לי חשוב ללמוד את ההגדרות של התורה לבית יהודי. ככל שאתה יותר מתעמק, אתה מגלה עולם אמת הדרכתי ומובנה מאוד שנותן את האיזון להתעסקות עם החיצוניות".
הזוג הצעיר קבע את מושבו בתל אביב. "עד היום אני רואה את זה כאחד המקומות היותר פנימיים שיש. כולם שם נמצאים בחיפוש אמיתי כל הזמן", הוא נזכר בערגה. עם התרחבות המשפחה עברו הבלובנדים לכפר גיבתון, ליד הוריה של חגית. "אשתי לימדה אותי להתבונן ולחפש את הטוב שבכל מפגש, גם כשזה כביכול נראה לא טוב, לא להסתכל אפילו על חצי הכוס המלאה, כי זה מטעה כאילו יש משהו חסר, לא טוב. אחד השינויים הגדולים שעשיתי בחיים הוא לא להפסיק לתקן את ההסתכלות שלנו. לעיניים ולאוזניים שלנו קשה לראות את הטוב. צריך לעבוד על זה כדי לראות רק טוב".
אחת המתנות הגדולות שקיבל מקס עם חזרתו בתשובה הוא יום המנוחה בשבת. "ההתנתקות מערוצי התקשורת החיצוניים והמסכים, וההתחברות לערוץ התקשורת האמיתי, להרים את העיניים לשמיים, חיבור אמיתי בין אנשים, משפחה וכל מי שמגיע אלינו בשבת. זה עוזר להיזכר שאין קשר בין גודל ההצלחה לגודל ההשתדלות, לפעמים זה אפילו הפוך", הוא מעיד.
מאז שחזר בתשובה, כיווני החשיבה העסקית של מקס השתנו ב‑180 מעלות. "ראיתי שככל שאני משייך כל הצלחה או כישלון למאמץ שלי, שניהם עושים אותי עצוב. כי את ההצלחה שוכחים אחרי רגע וחוזרים להיות עצובים, וכמובן לשייך לעצמך כישלון זה לא ממש נעים. התחלתי לחפש משהו יותר גבוה מזה. המקום שהיה לי הכי קל לחפש בו הוא השורשים היהודיים. הדבר שהכי משחרר בשורש היהודי הוא זה שאתה לא אחראי על התוצאות. בוודאי שצריך השתדלות, אבל לזכור שהתוצאות אינן בידינו אלא בידי משהו גבוה יותר, זה השילוב הדרוש להצלחה אמיתית".
הנחת העבודה שלו כיום מתבססת על כך שהצלחה עסקית יכולה להתקיים רק על בסיס חיבור אישי. "אנשים עושים עסקים עם אנשים. עוד לא קמה הטכנולוגיה שתעשה עסקים בין רובוטים. זה עובד רק אחרי שעוברים את הרובד החיצוני, שהוא חשוב, אבל צריך לעבור אותו. כשעברתי את הרובד הזה גם בחיים שלי עצמם, אתה מבין שהוא משרת משהו הרבה יותר פנימי. כל מהלך החיים משתנה והאתגר הוא לא ליפול לחיצון המתעתע".
ככל שהתחדדה אצלו התובנה הזאת, הוא נעשה נינוח יותר וממילא גם הפגישות העסקיות היו מוצלחות יותר. "עצם הפגישה היא הרבה יותר רפויה. יש היום מחקרים מדעיים שמראים שברגע שאתה בא ואתה חושב משהו לא טוב על האדם השני, באופן אוטומטי גם הוא חש כך כלפיך. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". כשאתה עושה את העבודה התודעתית הזאת, במיוחד כלפי מישהו שקשה לך לסבול אותו, כל ההתנהלות העסקית שלך תהיה שונה לגמרי. ככל שהתמדתי בכך, התגלה לי שגם מי שיושב מולי, למרות שהוא נראה הכי מנותק – גם הוא מחובר".
"עסקה מתוקנת היא כלי שבעזרתו אתה מתפרנס ומתקדם, אבל אחרים גם מתפרנסים ממך", מדגיש מקס. "אם אתה הולך להיפגש עם מישהו וכל מה שמעניין אותך זה לסגור את העסקה לשביעות רצונך, ואתה נמצא בחרדות ובעצבות כל הזמן – אתה נמצא בלקיחה, אתה לא מצליח להתקדם באמת. אבל כשאתה בא גם להעניק למי שבא להיפגש איתך, ואתה בטוח שהוא גם הולך לקדם אותך, אז גם אם העסקה לא תצא לפועל בסופו של דבר, העולם הופך להיות הרבה יותר עמוק וגדול. השמחה האמיתית היא ההתקדמות. גם כשאתה פוגש מישהו וסוגר עסקה, אתה עדיין צריך להמשיך להתקדם. ההכנסה של המימד הרוחני לעשייה היא השילוב האופטימלי. כשמישהו בא לבקש ממך, אתה צריך לראות איך הוא עוזר לך, לא רק איך אתה עוזר לו. מה שנקרא WIN WIN".
אפליקציה גם להפצת תורה
מעבר לשינוי המקיף שעבר בכל הנוגע להשקעות ושיתופי פעולה עם משקיעים, גם החשיבה שלו על הפיתוחים עצמם השתנתה מקצה לקצה. "כשחזרתי לפתח אפליקציות, הבנתי ששאלת המפתח היא 'מה אתה רוצה'. תשאל את רוב המפתחים, הם לא יידעו לענות. הם יגידו שהם רוצים כסף. יש לך כסף, מה אתה רוצה? זו אחת השאלות הכי מעוררות לתשובה. כשהבנתי שלא שאלתי את עצמי מספיק את השאלה הזאת, התחלתי לחשב מסלול מחדש. הגעתי למסקנה שרוב המתחים והריבים נובעים מזה. אם אתה יודע מה אתה רוצה, כל הדברים שכביכול לא הולכים לפי הסדר שאתה רוצה פחות מטרידים אותך, כי אתה מבין שיש מישהו גדול מעליך שמנהל את העניינים".
הבירור העצמי שערך מקס לא הגיע בשעת משבר עסקית, להפך. "כששאלתי את עצמי את השאלה הזאת, הייתי במצב מאוד טוב. עבדנו עם החברות הכי גדולות בתחום, היו לנו חמישה מיליון מנויים. פתאום נפל לנו האסימון שכל עסק שאתה מקים, חייב להיות בו משהו שבאמת תורם לעולם ועוזר לאנשים". משם, הדרך לפיתוח מיזם חדש הייתה קצרה במיוחד.
AppsVillage – המיזם החדש שפיתח, בונה לכל בית עסק אפליקציה משלו שתאפשר לו להיות בקשר עם הלקוחות. "פעם הדרך הכי ישירה להגיע ללקוחות הנאמנים של העסק הייתה במיילים, פלאפונים, אסמסים. היום הכול עובר דרך האפליקציה ששולחת עדכונים, הטבות וכן הלאה", מסביר מקס את עבודת האפליקציה שפיתח.
בין המשתמשים נמצאים אלפי עסקים קטנים וגדולים ברחבי העולם, אבל גם אנשים משפיעים מהבולטים בארץ, ביניהם הרבנית ימימה מזרחי, סיון רהב-מאיר והרב יצחק גינזבורג. "למרות ההצלחה שלהם, הם לא יכלו לעמוד במחירים הגבוהים של בניית אפליקציה, שיכולים להגיע למאות אלפי שקלים. מעבר לעלויות הגבוהות, לבעל עסק הרבה פעמים גם אין את הזמן להתעסק עם הבנייה. אנחנו עובדים על בסיס דף הפייסבוק, שבו בעל העסק כבר השקיע, משם אנחנו לוקחים את כל התוכן ומזה בונים אפליקציה בעלות נמוכה יחסית. כמו שהבורא מיטיב איתנו, אנחנו רוצים גם להיטיב עם אחרים".
"החברה שלנו היא סוג של מיזם חברתי", הוא מסביר, "לא צריך להיות בעל אמצעים או ידע בשביל לקבל אמצעי דיגיטלי כדי להפיץ את המוצר או התורה שלך. אפשר לעשות את זה היום בקלות ובעלות נמוכה יחסית. זכינו להיות הצינור להוריד את האפליקציה לכולם, כדי שכולם יוכלו להיות בקשר עם העוקבים. אצל סיון רהב-מאיר העוקבים הכי חזקים הם מהאפליקציה שנתמכת גם על ידי חברות הסינון רימון, אתרוג ונתיב".
בין המחשב לגיטרה
המגורים במושב גיבתון החילוני הם יתרון מבחינת משפחת בלובנד, שמעדיפה דווקא חוסר השתייכות קהילתית, מה שמאפשר לה מרחב. הילדים לומדים במגוון מוסדות – תלמוד תורה זילברמן, גן מעיינות רבי חייא וחב"ד. הספיגה הרוחנית מגוונת גם היא. "אנחנו לוקחים מכל דבר שקשור לעולם החסידות, שמורידה את הטוב לעולם ואת השפע האלוקי. אנחנו מקבלים הרבה מרבי עוזיהו אלכורת, רבי אלימלך בידרמן, הרב מיכי יוספי, הרב דודי דודקביץ', ומחוברים מאוד לרבי נחמן מברסלב. הפתיחות מחדשת אותנו כל הזמן".
רובן המוחלט של המשפחות במושב גיבתון אינן מגדירות את עצמן כדתיות, אבל למקס זה לא מפריע. "אנחנו רואים את עצמנו בתור קהילה אחת. רוב היהודים שומרים חלק מהמצוות, הם מכבדים את ההורים שלהם ומקיימים את שאר המצוות שבין אדם לחברו. כשמישהו זוכה לקיים גם את המצוות שבין אדם למקום, זו מתנה נוספת שהוא מקבל בדרך שלו".
בבית המשפחה מתקיים מפעם לפעם לימוד משותף ושיעורי תורה קצרים והשכנים כמובן מוזמנים. "לא בשביל להחזיר בתשובה", הוא ממהר להבהיר. "צריך קודם כול להכיר את השכנים שלך ולהיות באחדות. לפני שהגענו הייתה פחות מציאות של מפגשים. יש פה 70 משפחות שלא הכירו אחת את השנייה יותר מדי. אתה נפגש בלי צורך להחדיר במישהו תורה, אלא רק בשביל השלום. זה הרצון הכי בסיסי, אחרי זה אפשר להוסיף. יש לנו הדלקת נרות משותפת בחנוכה, מפגש בסוכה, מפגש בשבועות וכאמור, מדי פעם בערבים אנחנו מקיימים שיעור".
תחום נוסף שבו מתמחה משפחת בלובנד המורחבת הוא המוזיקה. "בברית המועצות, התמחות בכלי נגינה הייתה מחויבת המציאות", הוא מספר, "ההשכלה הייתה לא רק במדעים, אלא גם ברוח. כמו שיש השכלה במתמטיקה, יש גם השכלה מוזיקלית. אמא שלי מורה לפסנתר ומלמדת הרבה שנים בקונסרבטוריון בגבעת ברנר. אבא שלי מנגן בגיטרה ובפסנתר, למרות שהוא איש עסקים. אחותי מנגנת בפסנתר ואני מנגן בפסנתר ובגיטרה. כל החיים הבוגרים שלי ניגנתי המון בגיטרה, הופעתי הרבה עם הרכב משלי".
לאחרונה חזר מקס אל עולם המוזיקה והחל לכתוב חומרים משלו, שעליהם הוא עובד בימים אלה עם המוזיקאי נאור כרמי ('צמאה', 'הלב והמעיין'). "עוד מעט יוצא הסינגל הראשון", הוא מבטיח. המוזיקה עוזרת לו לשמור על האיזון בין העולמות. "החיים שלי היו 90 אחוז עבודה ו‑10 אחוז דברים שונים", הוא מתאר, "היום החיים שלי מתחלקים בין נתינה, תפילה ועשייה".