הנאום התוקפני שנשא רובי ריבלין בפתיחת מושב הכנסת, יחד עם ריאיון הפרישה שנתנה מרים נאור, הם חלק מניסיון להפוך את מי שמותח ביקורת על בית המשפט לאויב של הדמוקרטיה הישראלית | במקביל בית המשפט מצידו ממשיך להפגין אטימות, הפעם כלפי תושבי נתיב האבות
פעם הוא היה מגדולי המבקרים של מערכת המשפט. ריבלין
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
זעקת הקוזק הנגזל, זו הדרך הטובה ביותר להגדיר את רצף הטענות שנשמעו בימים האחרונים מפיהם של נשיא המדינה ראובן ריבלין ונשיאת בית המשפט העליון הפורשת, מרים נאור. הראשון היה ריבלין, שהקדיש את נאום פתיחת מושב הכנסת החגיגי למתקפה על מה שהגדיר "מתקפה על שומרי הסף", כשברור היה שכוונתו היא בראש ובראשונה למערכת המשפט. ריבלין באופן טבעי הסתבך קצת בנאומו, מאחר שחדי הזיכרון שבינינו זוכרים כי אך לפני שנים לא רבות הוא היה אחד המבקרים הגדולים של מערכת המשפט. ריבלין הקדיש בעבר כמה נאומי פתיחת מושב לצורך להציב גבולות למערכת המשפט ולמידת התערבותה בחיי המדינה, וצריך היה להסביר מה בין זה ובין התנגדותו כרגע למהלכים הפוליטיים לצמצום כוחו של בית המשפט. ריבלין התפתל בניסיון להציב את גבולות הביקורת הלגיטימית, אך אם לשפוט לפי התגובות לדבריו, כותב שורות אלו לא היה היחיד שלא ממש הצליח להבין מה עמדתו.
לריבלין הצטרפה למחרת היום נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, שבריאיון פרישה שנתנה לביטאון לשכת עורכי הדין, דחתה על הסף את כל הטענות נגד המערכת שבראשה עמדה בשלוש השנים האחרונות. נאור, כקודמיה בתפקיד, לא רואה בביקורת על בית המשפט העליון אינדיקציה לצורך בחשיבה מחדש. "לא ניתן לפוליטיקאים לאיים על בית המשפט העליון ולהפחיד אותו", אמרה נאור למראייניה, ולא העלתה אפילו את האפשרות שאולי מדובר בביקורת מוצדקת ולא ב"ניסיון להפחיד את בית המשפט". מבחינת נאור אין בביקורת על בית המשפט כדי להעיד שאולי כמה מההחלטות בתקופה האחרונה, ובכלל, היו שגויות. "להערכתי ולתפיסתי, לשופטים אין כל אופציה אחרת – הם חייבים להחליט את מה שנכון להחליט. היו התבטאויות מיותרות, אבל הן לא השפיעו עלינו", אמרה נאור.
רצף ההתבטאויות הללו איננו מקרי. מדובר במסע מתוזמר של דה-לגיטימציה לביקורת על בית המשפט העליון. ניסיון מכוון להפוך את מי שמותח ביקורת על בית המשפט לאויב של הדמוקרטיה הישראלית. לא מדובר בניסיון חדש. הקולות הללו נשמעים כבר תקופה ארוכה מכיוונם של מי שמינו את עצמם לשומרי החותם של הדמוקרטיה הישראלית. כך מתויגת כל הצעה לשינוי ביחסי הכוחות בין המערכת הפוליטית ובין המערכת המשפטית כניסיון להרס מערכת המשפט. נכון, אין ספק שגם לכמה פוליטיקאים יצאו התבטאויות לא מאוד מוצלחות בהקשר הזה. כך למשל סביר להניח שח"כ מוטי יוגב לא יחזור בעתיד על משל ה‑D9 שעורר בעבר מהומה רבה. אולם הסטת הדיון להתבטאות הזאת ולהתבטאויות דומות של פוליטיקאים אחרים, נועדה להבטיח שלא יתקיים דיון מהותי ביחס הראוי בין הרשויות במדינה. כאשר פוליטיקאי מעז להגיד לשופטים מה עליהם לפסוק, הוא מוגדר כאויב הדמוקרטיה, וכאשר פקיד, גם אם בכיר כדוגמת היועמ"ש, רוצה להגיד למחוקקים מה לחוקק, ומתנגד פומבית לחוקים שחוקקה הכנסת, הוא פתאום מגן הדמוקרטיה. במדינת ישראל ישנו חופש ביטוי, בטח לנשיא המדינה ולנשיאת בית המשפט העליון, אך למרבה השמחה גם לציבור עדיין יש זכות לומר מה הוא חושב על דבריהם.
חוק ליהודים וחוק לערבים
החלטת בג"ץ להרוס את מלוא בתי שכונת נתיב האבות שנוגעים במה שהוא ספק אדמות פרטיות של פלשתינים, היא למרבה הצער דוגמה מצוינת לאטימות של השופטים. מי שקצת מכיר את הפרטים מבין מיד עד כמה הזויה ההחלטה הזאת, ומדוע אי אפשר לקנות את המילים הגבוהות שבהן תירצו השופטים את החלטתם שלא להיעתר לבקשה.
כדי להבין במה מדובר צריך להתחיל מההתחלה. בניגוד למקומות כמו עמונה, שם נבנה היישוב על אדמות שהיו רשומות במרשם המקרקעין על שמם של בעלים פלשתינים תושבי כפר סמוך, בנתיב האבות זה איננו המצב. קרקעות נתיב האבות אינן רשומות על שמו של אף בעלים פלשתיני, אולם על פי חוק הקרקעות העות'מאני, רכישת בעלות בקרקעות חקלאיות הסמוכות לכפרים איננה דורשת רישום. הרכישה מתבצעת על ידי העיבוד של החלקות בפועל, ומנגד, הוברת הקרקע, כלומר הפסקת העיבוד שלה למשך מספר שנים, מנתקת את קשר הבעלות לקרקע וזו חוזרת לרשותה של המדינה שרשאית לעשות בה כטוב בעיניה.
צילומי אוויר שנעשו באזור במהלך השנים הראו, לטענת העותרים הפלשתינים שזכתה לאישוש אנשי המינהל האזרחי, כי שתי רצועות קרקע צרות, אשר עוברות בשטחם של 17 מבנים בשכונת נתיב האבות, עובדו לכאורה בעבר. אולם לא בכל המקרים הנגיעה בשטחי הבתים זהה. בחלק מהבתים הרצועה המעובדת לכאורה עוברת במרכזו של הבית, ולמעשה לא מאפשרת את הותרתו במקומו. אך בשישה מבתי השכונה מדובר בפינות קטנות מאוד מהבתים שנוגעות בשטח שעובד לכאורה. הריסה עצמית מבוקרת עשויה הייתה לפתור לכאורה את הבעיה, אם זו הייתה באמת רק בעיית הקרקע הלכאורה פרטית. אולם מתברר שלשופטי בית המשפט העליון לא מספיקה הימנעות כזאת. כבוד השופטים עסוקים לכאורה באכיפה שוויונית של שלטון החוק, אשר אוסר כמובן בנייה בלתי חוקית, גם כאשר היא מתבצעת על קרקע שאיננה פרטית.
למה לכאורה? מאחר שהיחס לפלשתינים שמתגוררים ביו"ש, כך מתברר, שונה לחלוטין. מי שעוקב אחרי פסיקות של בג"ץ בעתירות המוגשות נגד בנייה בלתי חוקית של פלשתינים, יודע שמלבד הגיבוי המוחלט שנותנים השופטים לאוזלת היד של הרשויות באכיפה נגד הבנייה הפלשתינית הבלתי חוקית, השופטים גם עושים הכול כדי לאפשר הלבנת בנייה בלתי חוקית. הדברים נעשים אפילו במקומות שבהם הבנייה הבלתי חוקית היא כזו שסיכויי הלבנתה הם קטנים, ולמרות העובדה שמדובר בשדר ולפיו שלטון החוק איננו מעניין איש. המצב ביו"ש הוא ברור וחד: יש חוק ליהודים וחוק לערבים.
אגב, המדינה בהקשר הזה תמכה בעמדת התושבים היהודים, והצטרפה, גם אם בתנאים מסוימים, לבקשה לאפשר את ניסור הקצוות בששת הבתים במקום הריסתם. הצטרפות המדינה לבקשה היא חלק מהמהפכה החיובית שמובילה השרה שקד בנוגע לתשובות המדינה לבג"צים הנוגעים להתיישבות ביו"ש. שקד, כפי שנחשף בגישה ביקורתית אופיינית בכתבה בעיתון 'הארץ', מינתה למורת רוחם של חלק מפרקליטי מחלקת הבג"צים את עו"ד עמיר פישר ליועץ לענייני התיישבות, והפכה אותו למעורב בכל תשובות המדינה לבג"צים בנושאים הקשורים להתיישבות. את השינוי בעמדות שמציגה הפרקליטות כבר אפשר לראות. שינוי גישה בבג"ץ, למרבה הצער, כנראה שעודנו רחוק מאוד.
השינוי הגיע למילואים
אפשר למתוח ביקורת על קמפיין "#גםאני" מכל מיני כיוונים. יש בקמפיין הזה הרבה מאוד אלמנטים בעייתיים, ולמרות שמרבית אלו שלקחו בו חלק עשו זאת לגמרי מסיבות טובות ולגמרי בתום לב, לא בטוח שאפשר לומר את אותו הדבר על אלו שיזמו את כל העניין. אך למרות זאת, לקמפיין הספציפי הזה, כחלק מהקמפיין הרחב הרבה יותר בנוגע לסוגיית ההטרדות המיניות, יש גם תוצאות חיוביות, ואפילו חיוביות מאוד.
השורות הללו נכתבות במהלך שירות מילואים. כל מי שהיה פעם במילואים מכיר את הרוח הכללית ששרתה במשך שנים על מילואימניקים. בדיחות גסות בלי סוף ואווירה מתירנית כללית היו חלק מהמאפיינים של ההתנהלות במקומות הללו במשך שנים. אדם שמקפיד על שפה נקייה ועל צורת דיבור מכבדת, חש את עצמו לא פעם חריג בתוך האווירה הכאילו-גברית הזאת. אולם המציאות שבה יש יותר ויותר נשים בתוך יחידות קרביות, בשילוב עם הקמפיין הגובר נגד הטרדות, שינתה במידה רבה מאוד את הרוח הכללית.
הקללות לא נעלמו וגם חלק משגרות הלשון הבלתי מודעות, שכבר איבדו את הקשרן המקורי, עדיין תופסות מקום מפוקפק של כבוד בשפה הצבאית. אולם חלק ניכר מהשיח הגס, הלא נעים והמאוד לא מכבד נשים, הולך ומפנה את מקומו לשיח ראוי יותר. יותר מחשבה על אופני הביטוי, יותר מחשבה על דרכי ההתנהלות, יותר תשומת לב למה שאומרים, ובעיקר למה שלא אומרים. המציאות הזאת יוצרת בשלב הראשון תחושה של צביעות מסוימת, והיא לא באה באופן טבעי למי שהתרגלו לשירות מילואים אחר. אך למי שמעוניינים בסביבה ואווירה שונות, מכבדות יותר וראויות יותר, היא בהחלט בגדר שינוי מרענן, וכמובן ששירות מילואים בהקשר הזה הוא רק דוגמה. אם הרוח הנוכחית שהופכת להיות שלטת תמשיך בכיוון הזה, אנחנו צפויים לשינויים חיוביים נוספים בתחום הזה של היחס הראוי והמכבד בין המינים.
הפינה הכלכלית: למחיר זול יש מחיר
שר האוצר כחלון הורה השבוע לזמן לבירור את אנשי החברה ששכר משרד האוצר לטובת ניהול פרויקט מחיר למשתכן. מתברר, כפי שידוע כבר מזמן אגב לכל מי שעוקב אחרי מה שקורה בתחום, שהפיקוח על פרויקט הדגל של משרד השיכון לוקה בחסר. שיחות עם רוכשים מלמדות על ברדק גדול ועל חוסר הצלחה של מי שמנהלים את הפרויקט להשתלט על הנעשה.
הבעיה מתחילה מהתמריצים. שולי הרווח הנמוכים שמכתיב פרויקט מחיר למשתכן, יחד עם העובדה שהקבלנים יוצאים במידה רבה ממשחק השיווק, יוצרת להם תמריץ שלילי לעמידה במחויבויות. בסופו של דבר אין לקבלנים סיבה מספיק טובה לעשות את כל מה שהם מחויבים בו. הדיווחים מהשטח מדברים על קשיים בעבודה מול הקבלנים, על פערים בין המפרט שנתנו הקבלנים לרוכשים ובין המפרט שמכתיב הפרויקט ועל בעיות נוספות.
החברה שמנהלת את הפרויקט עד היום בעבור משרד האוצר, ואמורה לפקח על העמידה של הקבלנים במחויבויות, אינה מצליחה לעמוד בעומס העבודה שיצרה ההתקדמות המהירה של הפרויקט, והתוצאות כמובן בהתאם. במשרד האוצר הבינו שזה המצב ויצאו במכרז פיקוח נוסף שכבר נסגר, אף כי החברה הזוכה הסופית עדיין לא הוכרזה. אולם מי שמקווה שזכיית החברה המפקחת השנייה תפתור את הבעיה, עלול להתבדות. בסופו של דבר התמריצים הבסיסיים הבעייתיים של מחיר למשתכן, במקביל להיקפים העצומים של הפרויקט שהולכים וגדלים כל הזמן, מבטיחים לנו עוד הרבה צרות.
במקביל לכך פורסמו בשבוע שעבר נתוני הביקוש בפרויקטים של מחיר למשתכן. כצפוי, ונדמה שאיש לא הופתע, במרכז הארץ, בין חדרה לגדרה, הביקוש עולה בהרבה על ההיצע, ואילו בפריפריה ישנם לא מעט מקומות שבהם הביקוש לדירות נמוך באופן משמעותי מאוד ממספר הדירות שמוצעות. מאחר שחלק ניכר מהמאסות הגדולות של הפרויקטים במחיר למשתכן הופנה לפריפריה, הנתונים הללו מעלים את השאלה עד כמה באמת מדובר בפרויקט אפקטיבי. הנתונים בהחלט מעלים את החשד שבסוף הדרך רבים מהפרויקטים של מחיר למשתכן בפריפריה עלולים או להיתקע בדרך או להפוך לפרויקטי רפאים.
עם זאת, אם מישהו מקווה שהסיטואציה הנוכחית תגרום לאנשי האוצר, ובראשם שר האוצר, להוריד את הרגל מדוושת הגז של הפרויקט, הוא צפוי להתאכזב. הסיכוי ששר האוצר יסכים לרדת מפרויקט הדגל שלו, במיוחד במצב שבו כלל לא ברור אם דגלים נוספים שלו כדוגמת מס דירה שלישית ייצאו לפועל, הוא קלוש. כחלון חייב להציג הישגים, ונכון לרגע זה כמעט כל הביצים שלו מונחות בסל של מחיר למשתכן. נסיגה מהפרויקט, ואפילו עצירה זמנית, עלולות לתת מכת מוות למפלגת כולנו, שגם כך לא מסתמנת כהפתעת הבחירות הבאות.