המטוסים נמתחו אל קצה גבול היכולת, שמעון פרס והאופוזיציה תקפו את ההחלטה ותגובתן של מדינות העולם הייתה לא ידועה n למרות הסיכונים וחוסר הוודאות, ראש הממשלה מנחם בגין קיבל את ההחלטה ההיסטורית על הפצצת הכור בעיראק, שהושלמה בהצלחה ושינתה דרמטית את מפת הביטחון במזרח התיכון | פרויקט חגיגי: סיפור ישראלי בשבעה עשורים
"שעון גדול תלוי מעל ראשינו, והוא מתקתק", אמר ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין באחת מישיבות הממשלה הגורליות בתולדות מדינת ישראל, זאת שהוחלט בה לצאת למבצע אופרה, הלוא הוא הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 81'. "בגין הבין שישראל, מבחינת מימדיה ובריכוז הדמוגרפי של האוכלוסייה, לא יכולה להרשות לעצמה מדינה ערבית עם יכולות גרעיניות. זאת למעשה דוקטרינת בגין שמלווה אותנו עד היום", מסביר פרופ' אריה נאור, מי שכיהן כמזכיר הממשלה של מנחם בגין בין השנים 77'‑82'.
נושא הכור העיראקי הדיר שינה מעיני צמרת המדינה כבר שנים קודם לכן. כבר בשנת 75' עלה החשד בישראל כי הכור שעיראק בונה אינו מיועד לצורכי שלום, אלא כדי לפתח יכולות תקיפה גרעיניות, בין היתר נגד ישראל. ככל שהעניין התקדם הפך נושא הכור העיראקי לסיכון מספר 1 בעיני מקבלי ההחלטות, ואף היה הנושא הראשון שעליו דיברו בגין ורבין בהכנות לקראת חילופי השלטון ההיסטוריים בשנת 77'.
שנה אחר כך כבר היה ברור שאין מנוס מתקיפה צבאית נגד הכור. "שלוש שנים לפני שהמבצע יצא לפועל, כל הערכות המצב הובילו למסקנה שאין דרך אחרת. המידע שהמודיעין הביא לנו הראה שאין באמת אפשרות אחרת לעצור את המשך הגרעין העיראקי", אומר פרופ' נאור.
כשהמידע הזה מגיע לממשלה, מה התגובות שנשמעות סביב השולחן?
"הייתה מחלוקת מאוד חריפה בין מקבלי ההחלטות. ראש המוסד וראש אמ"ן התנגדו קשות לפעולה הזאת. הם חשבו שהסיכונים גדולים מדי, ושלמעשה יש יותר סיכון מאשר סיכוי להצליח במבצע הזה. גם יגאל ידין, שהיה אז סגן ראש הממשלה, היה מראשי המתנגדים. הוא אפילו ביקש שיודיעו לו 48 שעות לפני התקיפה כדי שהוא יוכל להתפטר ולא לשאת באחריות לתוצאות. היו כאלה שאמרו שזה יסכן את השלום עם מצרים, והיו כאלה שהעריכו שאיראן ועיראק יפסיקו להילחם זו בזו ויפנו את המלחמה אלינו. באותם ימים עלו לאוויר כל מיני תרחישי בלהות שנועדו לכסות על ההערכה שהמבצע ייכשל. הוויכוח בעצם היה האם ישראל יכולה לחיות במזרח תיכון גרעיני. הם סברו שכן, ולכן תקיפת הכור עלולה להביא לסכנות הרבה יותר גדולות, כמו משברים מדיניים חמורים ואולי אף מלחמה. בגין הבין שהכור עצמו חמור מהכול".
הדיונים סביב שולחן הממשלה נמשכו עד לרגע האחרון, כשבינתיים הצבא כבר עמל על התוכניות והאימונים למבצע המורכב. "ידענו שלא היה דבר כזה מעולם. חיל האוויר מעולם לא הגיע לאזור הזה. גם הכור לא היה ממוקם בחלק המערבי של עיראק, אלא דווקא במזרחי, סמוך יותר לבגדד, כלומר עוד יותר עמוק בתוך עיראק", משחזר תא"ל (במיל') רליק שפיר, הטייס השביעי מתוך השמונה שהפציצו את הכור. "היה חשש שיהיו תגובות נזעמות בעולם, מכיוון שלא היה שום תקדים לזה שתוקפים כור גרעיני. זה פשוט לא קרה קודם לכן", מוסיף נאור.
בזכות משטר האייתולות
הרעיון לתקוף אווירית את הכור חיכה על השולחן הרבה מאוד זמן, אך לא היה מעשי כל עוד לא היו בידי ישראל מטוסי ה‑F16 האמריקניים. הערכות הצבא מאותם ימים היו שבשביל לבצע את התקיפה צריך 24 מטוסי סקייהוק, כאשר רק ארבעה מתוכם מפציצים בפועל. השאר נועדו לתדלק את המטוסים בדרך הלוך וחזור. הנתונים הללו הפכו את המבצע למסוכן מדי, שסיכויי הכישלון שלו היו גדולים מסיכויי ההצלחה.
כל זה השתנה כאשר המדינה קיבלה את המטוסים מארצות הברית. במקור הם היו אמורים להגיע רק בשנת 82', אך עליית משטר האייתולות באיראן שינתה את לוחות הזמנים. בין משטר השאה לארצות הברית (כמו גם לישראל) היה קשר הדוק, והממשל האמריקני נתן אור ירוק למכור את מטוסי ה‑F16 לאיראנים. אך ברגע שהתרחשה המהפכה האסלאמית הקשר הזה נותק. כתוצאה מכך נותרו המטוסים בלי כתובת, וישראל ניצלה את ההזדמנות וביצעה רכישה מוקדמת.
"את המטוסים קיבלנו פחות משנה לפני התקיפה. מכל המטוסים שהיו קיימים אז, רק ה‑F16 יכול היה להגיע כל כך רחוק בלי לתדלק מעל מדינת אויב. בלעדיהם לא היה אפשר לבצע את הפעולה", אומר שפיר.
מרגע שקיבלתם את המטוסים, איך מתכוננים למבצע כזה?
"קודם כול מתאמנים על טיסות ארוכות בטווח שידענו שצריך בשביל להגיע לכור, כדי שנתרגל לאורך הטיסה. פרט לכך, המטוסים היו חדשים לכולנו והיינו צריכים ללמוד אותם ולהכיר את כל הפרמטרים שלהם. איך הם מתפקדים במשקלים שונים, למשל. ידענו שהמטוס בנוי לסוג הטיסות הזה. הוא גם מתאים למרחקים ארוכים, הוא גם יכול לשאת משקלים כבדים ואף להגן על עצמו. מה שאנחנו עשינו זה להתאמן בסוג הטיסה הזה, עם המשקל הזה ועם מערכות ההגנה שצפינו שיהיו שם".
האימונים של צוות התקיפה, שתי טייסות של ארבעה מטוסים כל אחת, נמשכו כשנה, אחת לשבועיים. אבל את המידע על המטרה המיועדת קיבלו הטייסים חצי שנה לפני כן. "בערך חצי שנה לפני המבצע גילינו על מה אנחנו מתאמנים. אז סיפרו לנו הכול. ידענו איפה הוא נמצא, מה המצב של הכור, אילו מערכות מגינות עליו. למעשה, אז קיבלנו את כל המידע בשביל שנוכל לבצע את המשימה בצורה הטובה ביותר", אומר שפיר.
ההיערכות למבצע צבאי הגיעה לאחר שנים ארוכות שבהן ניסתה ישראל לעצור את התקדמות הכור בדרכים אחרות. בתחילה פעלה ישראל במישור הדיפלומטי, בצוותא עם ארצות הברית. במשך שלוש שנים, משנת 76' ועד שנת 79', הפעילו במדינות לחץ על ממשלת צרפת, שבנתה את הכור העיראקי, אך ללא הועיל. לאחר מכן אישרה ממשלת ישראל שורה של פעולות נגד הכור, מדעניו ואוניות האספקה שלו.
במאמר שפרסם העיתונאי רונן ברגמן בעיתון הניו-יורק טיימס בשנת 2012, הוא סיפר על פעולה של המוסד נגד אונייה שהעבירה ציוד לקירור ליבת הכור, חלק חשוב ביותר בכל כור, שעיכבה את המשך בנייתו. אולם כל הפעולות הללו רק עיכבו את פרויקט הגרעין העיראקי ולא עצרו אותו. "כל הניסיונות, הדיפלומטיים והלא דיפלומטיים, רק עיכבו את הפיתוח. בסופו של דבר בגין החליט שהדרכים הללו מיצו את עצמן לחלוטין, והיה צריך ללכת לפעולה מכריעה", מספר פרופ' נאור.
בעוד שסדאם חוסיין ואנשיו התקדמו בבניית הכור, עיראק עצמה הייתה נתונה במלחמה עם איראן. במלחמה הזאת השקיעה עיראק 70 מיליארד דולר, אותם מימנו סעודיה ומדינות המפרץ. בתחילת המלחמה, ב-30 בספטמבר 80', תקפו האיראנים את הכור ופגעו בו קלות. הפגיעה הזאת הובילה לעצירה של העבודות בכור לצורך שיפוצים. עצירת העבודות יצרה את חלון ההזדמנויות לתקיפה הישראלית, והחל מהשלב ההוא הואצו ההכנות למבצע.
הטעות של פרס
הפעולה עצמה נקבעה בתחילה ל‑10 במאי 1981, אך אירוע חריג הוביל לדחיית המבצע. "הטייסים כבר ישבו במטוסים והמתינו לאור ירוק לפעול", נזכר פרופ' נאור, "כל מה שהיה צריך זה רק את האישור של בגין. אבל אז הגיע ללשכת שר הביטחון שליח עם מעטפה חתומה בשעווה, ממוענת ישירות לראש הממשלה. במעטפה היה מכתב בכתב יד של שמעון פרס, שהיה אז יו"ר האופוזיציה, ובו הפציר שלא לבצע את התקיפה. כשבגין ראה את זה הוא אמר ש'זה ששמעון יודע, זה לא כזה נורא. אבל אם הוא יודע, כנראה שעוד יודעים וצריך לדחות'. הוא הבין שיכול להיות שיש סכנה לטייסים ונתן הוראה להפסיק את ההיערכות לתקיפה, לכן זה נדחה למועד אחר".
התנגדותו של פרס למבצע לא נשארה רק באותו מכתב. גם לאחר שהמבצע הושלם בהצלחה, אמר פרס בנאומים ובעצרות כי זו הייתה פעולה מיותרת ומסוכנת. מעל הכול טען פרס כי זו הייתה פעולה שנועדה לצורכי תעמולת בחירות, שנערכו זמן קצר מאוחר יותר. אך הטענה הזאת יצרה גל תגובות הפוך ממה שקיווה לו פרס. "זאת הייתה טעות קשה של פרס והציבור לא קנה אותה", מספר נאור, "מה שמדגיש עוד יותר את השגיאה של פרס הוא העובדה שבמקום להתגאות בכך שהוא זה ששיקם את חיל האוויר אחרי יום כיפור ולרכב על הצלחת המבצע ולקבל לגיטימציה מהציבור, הוא העדיף לומר שבגין יצא לפעולה הזאת לצורכי תעמולת בחירות. זאת הייתה טעות לא אופיינית לו, והוא שילם עליה".
צמרת מפלגת העבודה הצטרפה למסע ההסברה של פרס נגד המהלך. “יש משהו מוזר מאוד במועד שנבחר (להפצצה)… אפשר היה לבצע את הפעולה לפני חמישה חודשים, ואפשר היה לחכות לממשלה חדשה, ולפגוע בכור לאחר הבחירות. כי לפי כל הדעות, הכור לא היה עתיד להיות 'חם' לפני ספטמבר הקרוב", אמר מי שלימים יהיה נשיא המדינה, חיים הרצוג, בריאיון לרשת ה‑BBC. גם כרזות הבחירות של המפלגה המשיכו את הקו הלעומתי הזה, והציגו את בגין כאדם שאי אפשר לסמוך עליו.
בגין לא נשאר חייב לטענות שהופנו נגדו מכיוון מפלגת העבודה, ובעצרות הבחירות שלו תקף את עצם המחשבה שהוא יסכן חיילים ישראלים לצורכי בחירות. באחד מנאומי הבחירות הזכורים ביותר, אמר את הדברים הבאים: "סדאם חוסיין, הצורר העריץ הזה, שבמו ידיו רצח את טובי ידידיו בשביל להשתלט על עיראק, הכין בשביל הילדים שלנו את הרעל של רדיואקטיביות שתצא מפצצות אטומיות. הוא היה מטיל אותן בלי רחמים על תל אביב ופתח תקווה וירושלים וחיפה כדי לחסל את העם היהודי בארצו. את מי אתה בא להעניש (אמר לפרס, א"מ)? לא את המרצח שהכין פצצות אטומיות, אלא את המתגונן שהשמיד את הכור האטומי הארור הזה. עכשיו אנחנו יכולים לומר לילדינו 'אתם תולידו בנים בארץ ישראל'… אתם מכירים אותי 40 שנה… אני אשלח בחורים יהודים לסכנת מוות או לשבי שהוא גרוע ממוות, למען בחירות?!".
התקיפה עצמה נדחתה עוד פעמיים מסיבות טכניות, ולבסוף הוחלט לבצע את התקיפה ב‑7 ביוני. הבעיה הייתה שאותו יום היה ערב שבועות, מה שגרם לקושי לשמור על סודיות המבצע. "הייתה דווקא מחשבה שמדובר בתאריך פחות מוצלח כי לא היו טיסות של חיל האוויר באותו יום, כי זה היה ערב שבועות, כך שיציאה של המטוסים הייתה עלולה למשוך תשומת לב שמאוד לא רצינו אותה", אומר נאור.
אם היה חשש, למה נבחר דווקא התאריך הזה?
"התאריך היה קשור במועד החזרה של הטכנאים הצרפתים לעבודה. הייתה כמה חודשים קודם לכן תקיפה של האיראנים על הכור וחלקים ממנו ניזוקו, כך שהיה צריך לבנות מחדש ולשפץ שם כל מיני חלקים, והעבודה באתר הופסקה. ידענו שכאשר תתחדש העבודה בכור בהיקף מלא, כלומר כשהוא יהיה חם בחזרה, תקיפה של המקום עלולה ליצור ענן רדיואקטיבי. בגין אמר שילדי בגדד אינם האויב ואנחנו צריכים לתקוף לפני שהכור חוזר לפעילות. זה גם מה שראש המוסד, שאחרי שנפלה ההחלטה הוא כמובן התגייס לביצוע שלה, אמר לידין וכך ידין הסיר את הווטו שלו מהפעולה. זה ממש היה ברגע האחרון לפני התקיפה".
החשש מפני גילוי היה כפול. לא רק מכך שהערבים יגלו את המטוסים, אלא גם מזה שמשפחות הטייסים יגלו על המבצע, שכמובן היה סודי. "הרוב לא סיפרו לבנות הזוג שלהם, אבל הן ידעו שמשהו קורה. היה ברור שזה לא עוד יום רגיל במשרד. זה ערב חג ובעיקרון אין טיסות אם לא צריך, כך שהחשד שלהן היה קיים", מספר שפיר.
עד כמה הן ידעו?
"שניים כן סיפרו לבנות זוגן, אבל הרוב לא דיברו עד הרגע שנחתנו חזרה. בכל זאת, זה לא דבר שאתה מדבר עליו. בחג השבועות נחתנו בבסיס עציון, שממנו המראנו, עברנו תחקיר קצר ואז הטיסו אותנו כל אחד לבית שלו. שם סיפרנו להן".
אחד מהטייסים שסיפר לאישתו קודם לתקיפה היה דובי יפה. לימים, כשנשאל מדוע סיפר לאשתו, אמר כי "ידענו שיכול להיות שאנחנו לא נחזור משם. היו הערכות שמטוס או שניים ייפלו. אמרתי שאני לא אסלח לעצמי אם אשתי תדע שאני בעיראק רק כאשר יתלו אותי על הגרדום. רציתי שתהיה אפשרות להיפרד".
אפילו הנשים לא ידעו
ההערכות שעליהן דיבר יפה היו של חיל האוויר. כשהוצגה תוכנית התקיפה, תחת הפרק של סיכונים אפשריים ומחיר, עלה החשש ששני מטוסים ייורטו במבצע, כאשר הצפי האופטימי היה שאחד מהטייסים ימות במקום ורק אחד יילקח בשבי. החשש היה כל כך מוחשי, עד שהרמטכ"ל רפאל איתן אמר לטייסים שמי שייפול בשבי צריך לספר את כל מה שהוא יודע, כי הם לא יודעים כלום. אחרי שרפול עזב את התדריך אמר מפקד חיל האוויר, דוד עברי, שלמרות מה שהרמטכ"ל אמר, ההוראות שלהם ברורות ואסור להם לגלות דבר. "הנחת העבודה הייתה שלפחות מטוס אחד, אם לא שניים, ייפלו בעיראק. ברור כשמש שאם זה היה קורה חס ושלום, ההסתכלות שלנו על המבצע ביום שאחרי הייתה אחרת לגמרי. אבל ידענו שדברים כאלה קורים וידענו שהם עלולים לקרות במקרה הזה", אומר נאור. לתוך כל התחזיות השחורות הללו נזרקו הטייסים, בלי שהם יכולים לשתף מישהו בכך.
איך ההרגשה לצאת למבצע שאתה עלול לא לחזור ממנו, בלי שאשתך יודעת מזה?
"זה לא פשוט. עוברת לך ההרגשה שאולי זאת הפעם האחרונה שאנחנו נראה זה את זה. אבל זה המקצוע שלנו, כטייס אתה לומד להפריד בין הבית ובין העבודה. אתה חייב לעשות את זה, כי אחרת אין לך חיים", מעיד שפיר.
התקיפה עצמה הייתה מורכבת. אומנם מטוס ה‑F16 יכול להגיע לטווח הנדרש, אך מדובר היה בלקיחת יכולותיו לקצה. כמות הדלק שהייתה בכל מטוס הייתה גבולית ביותר. כדי להתגבר על הבעיה הזאת התיר מפקד חיל האוויר לתדלק את המטוסים כאשר המנועים פועלים, מהלך שנחשב כמסוכן ביותר, כדי לנצל מקסימום דלק.
אך מורכבות המבצע לא הסתיימה בכך. כדי להגיע לעיראק נדרשו הטייסים לעבור דרך שתי מדינות אויב, ירדן וסעודיה. כדי לא להתגלות במכ"מים של אותן מדינות, טסו הטייסים בגובה נמוך במיוחד. "עברנו ממש דרך הצוקים של הרי ירדן. כשטסים נמוך כל כך המכ"מים לא מסוגלים לראות אותך במסכים, מה גם שאחרי הצוקים יש פשוט מדבר ענקי שאין בו יישובים, כך שאין בהם רדארים וכך הצלחנו להישאר חסויים לאורך כל הזמן", משחזר שפיר.
היית המטוס השביעי. איך התקיימה התקיפה בפועל?
"הטיסה עצמה הייתה נורא ארוכה, בטח במונחים של טיסות מבצעיות. שעה וחצי לקח לנו מהרגע שהמראנו ועד שהגענו לכור. זה גם שעה וחצי בגובה נמוך, עם דממה אלקטרונית. לא מדברים ולא מפעילים שום מכשיר אלקטרוני, כדי לא לפלוט קרינה שתחשוף אותנו. ברגע שהתקרבנו לכור התחלנו להאיץ. כשהגענו לאזור המטרה, פתחנו את המכ"מים כדי לראות שאין אף מטוס אויב שמגיע כדי לתקוף אותנו. באותו זמן בדקנו גם אם הרדאר של מערכות הטילים שהגנו על הכור לא מזהה אותנו ומתכוונן עלינו. ואז מגיע הרגע שהתאמנת עליו כל החיים בתור טייס. הכול מתנקז לאותן 45 שניות, מהרגע שבו אתה מעלה גובה בשביל התקיפה עצמה ועד שאתה מנמיך שוב אחרי שהפלת את הפצצות. זה רגע שאתה מחכה לו כל החיים".
אחרי שאתה משגר את הפצצות, מה קורה אז?
"מיד התחילו לירות עלינו טילי נ"מ. אז מערכות ההגנה שלהם נכנסו לפעולה. אבל אנחנו היינו מאוד מרוכזים בלבצע את המשימה. ברגע שמשחררים את הפצצות על המטרה ההוראות הן לשבור חזק לצד כדי להימנע מהטילים. שש שניות מאוחר יותר, שזה הזמן שלוקח לפצצות להגיע, אתה הופך את הכנף ומסתכל על המטרה ורואה את הפגיעה. זה הרגע שנשאר לכל אחד בזיכרון. הרגע של הפיצוץ עצמו, שאתה רואה את כל הכור עולה באוויר, זה משהו מיוחד מאוד שנשאר לכל החיים. אבל אין לך את הזמן להסתכל יותר מדי, כי מיד אחר כך אתה חייב לחזור למציאות ולצלול שוב למטה כדי להתחמק מהטילים שיורים לכיוונך".
עד כמה העובדה שאתה היית המטוס השביעי הקשתה על המשימה?
"זה אולי נשמע פער גדול מאוד, אבל בפועל ההבדל בין המטוס הראשון שהנחית פצצות לאחרון היה עשר שניות. ההפרש לא היה גדול".
העולם מרוצה
בעוד הטייסים נמצאים בדממת אלחוט בדרך לעיראק, הממשלה עצמה ישבה בדממה מסוג אחר. לקראת המבצע זומן כל שר בנפרד לבית ראש הממשלה, אך מועד הזימון רמז לשרים שכעת מתרחשת התקיפה. "כולם התכנסו בבית ראש הממשלה. הוא עצמו ישב במשרד וקיבל עדכונים כל הזמן", מתאר נאור, "אלה היו שעה וחצי מאוד ארוכות ומאוד מתוחות. זה היה מחזה שקשה לתאר. כל הממשלה יושבת בבית ראש הממשלה וממתינה לעדכונים. אחר כך החלו הדיווחים להגיע בשלבים. קודם כול הודיעו שהמבצע הצליח, ואז שמעת אנחת רווחה גדולה מאוד בחדר. אבל כולם ידעו שזה עוד לא נגמר עד שהם לא ינחתו בארץ. כשהם נחתו כבר הייתה שמחה גדולה שכולם נחתו בשלום".
היה לחץ בינלאומי על ישראל כדי למנוע את התקיפה?
"הדבר המרשים ביותר בתקיפה הזאת היה שאף אחד בעולם לא ידע עליה ועל הכוונות שלנו להשמיד את הכור. זה נשמר בסוד, ותפס את כולם בהפתעה מוחלטת. מיד אחרי שהטייסים חזרו בשלום, בגין שלח איגרת לרייגן וסיפר לו על התקיפה. התגובה האמריקאית החריפה הייתה בעצם בנושא הזה. רייגן כעס עלינו שהפתענו אותו, כי היה סיכום בינינו שלא נפתיע זה את זה. אבל אי אפשר היה להודיע מראש על המבצע, כי אז היינו תלויים בתשובה שלו, ואם הוא היה אומר לא, לא היינו יכולים לתקוף".
זה השפיע על היחסים בין הממשלים אחר כך?
"לא. בסך הכול היו בינינו יחסים טובים. רייגן הודיע שהוא משהה את אספקת מטוסי ה‑F16 לישראל. אבל היה לנו ברור שזה רק לכמה שבועות כדי לצאת ידי חובה מול העולם הערבי. אבל בסך הכול הם היו מאוד מרוצים מזה. עובדה שארצות הברית השתמשו בשיטות דומות במלחמת המפרץ".
ומול שאר העולם? הרי הכור נבנה בשיתוף פעולה עם צרפת.
"גם הם לא הגיבו בחריפות כל כך. אבל מתוך כל התגובות, המעניינת ביותר הייתה זאת של סאדאת. השגריר שלנו בא אליו עם מכתב מבגין שהסביר למה יצאנו לפעולה הזאת. אחרי שהוא קרא את המכתב הוא אמר לשגריר 'תגיד לראש הממשלה: הוי מנחם מנחם, יסלח לך א‑לוהים על מה שעשית לי'. זאת הייתה תשובה עם הרבה מאוד אירוניה והומור. היה קשר מאוד קרוב בין שני המנהיגים. אבל בסך הכול, כל העולם היה מרוצה מזה. החשש היה שיהיו תגובות נזעמות בעולם, מכיוון שלא היה שום תקדים לזה שתוקפים כור גרעיני. זה פשוט לא קרה קודם לכן. אבל העולם קיבל את זה בהבנה ודי בשמחה, בגלל שזה היה סדאם חוסיין. שליט אכזר, חסר גבולות וקצת משוגע, שאתה לא באמת יודע מה הוא יעשה".
בסופו של יום, את הזיכרונות החזקים ביותר, אלה שמעצבים את האדם, לקחו הטייסים עצמם. "זה מסוג הדברים שמעצב לך את החיים. התאמנו כל כך הרבה זמן, וכל אחד ידע בדיוק מה הסיכונים. ההערכות דיברו על זה שמתוך השמונה, שניים לא חוזרים. התקווה הייתה שרק אחד ייפול בשבי, והשני ימות תוך כדי הפעולה. אלה היו ההערכות, וכל אחד שיצא למבצע הזה ידע והכיר אותן. אבל בסופו של יום, וזה דבר שהוא ייחודי למקצוע הזה של טייס קרב, אתה לבד. אתה מתרגל לחוות דברים באופן אישי, בלי שאתה באמת יכול לחלוק אותם עם מישהו אחר. ואירוע כזה, לא משנה כמה תספר עליו, לעולם לא תוכל לתאר כמו שצריך את ההרגשה שאתה חווה אחרי שאתה נוחת בשלום בארץ, כשהמשימה הושלמה בהצלחה".