הדלת נסגרה מאחורי ההורים לבית משפחת לוין, ואני שוב נשארתי לבדי עם חמשת האינדיאנים הקטנים שלהם.
טוב, הם לא באמת אינדיאנים, אבל ההתנהגות שלהם די מזכירה אותם, בעיקר כשההורים שלהם לא בשטח.
כבר שנה שלמה אני הבייביסיטר הקבועה של משפחת לוין, ובעצם אין לי כל כך ברירה. אני חייבת להרוויח כסף כדי לקנות לעצמי את הגיטרה שאני חולמת עליה, והבייביסיטרים האלה ממלאים לי לאט לאט את הקופה, אבל אני מחכה ליום שבו לא אצטרך לשמור עליהם יותר, כי זה כל כך קשה! נכון, חמשת הקטנים האלה די חמודים באופן כללי, אבל כשצריך לאכול ארוחת ערב וללכת לישון – אז מתחילה הבעיה.
גם הערב, בשנייה שההורים יצאו הם התחילו לקפוץ על הספות בקולות שדי הזכירו אינדיאנים. התחלתי בסדר הרגיל: אני מתחננת שיבואו לאכול ארוחת ערב, ובשלב ראשון הם אפילו לא שומעים. אני קוראת יותר בקול, ואז הם עונים בפשטות: "לא רוצים". אני מנסה להביא להם את האוכל לסלון כדי שיוכלו להמשיך לשחק תוך כדי. שניים מהם עושים טובה ואוכלים חצי ביצה, ובזאת נגמרת ארוחת הערב. אני מתייאשת ועוברת לשלב הבא: "ילדים, הגיע הזמן לישון". אתם יכולים לתאר לעצמכם את התגובות, אף אחת מהן לא הייתה צעידה חרישית לכיוון החדר.
התיישבתי שוב חסרת אונים על הכיסא הגבוה במטבח, מנסה למצוא דרך לגרום להם להתקדם לכיוון הפיג'מה והמיטות. בשלב ראשון, כדי שהם יקשיבו לי, טיפסתי למדף העליון בארון המטבח והוצאתי משם חפיסת שוקולד. "מי רוצה שוקולד?" חזרתי לסלון. הם התקבצו סביבי מיד, ובזמן שחילקתי להם את הקוביות והם ליקקו אותן בהנאה, ניצלתי את השקט ודיברתי. "ילדים, חשבתי על רעיון. מה דעתכם שאתם תהיו הבייביסיטר שלי? אתם תהיו אחראים שאוכל ארוחת ערב, שאלבש פיג'מה ואלך לישון בדיוק בזמן. אתם תגידו לי מה לעשות, במקום שאני אגיד לכם. ויודעים מה?" הוספתי אחרי רגע של מחשבה, "אני אפילו אשלם לכם, כמו שמשלמים לבייביסיטר".
החיוך התפשט על פניהם. "אין בעיה", אמר הבן הגדול, "אנחנו נהיה בייביסיטרים מעולים, נכון?" פנה אל אחיו, והם הנהנו בהסכמה. "קדימה", עודדתי אותם להתחיל במשימה. הם הלכו למטבח והכינו לי צלחת של ארוחת ערב מכל האוכל שנותר בצלחות שלהם. "תמר, בואי לאכול", קראו לי מהסלון. "אני בדיוק קוראת ספר, אחר כך", השבתי להם ושקעתי בקריאת ספר שהבאתי איתי. "אבל את חייבת לאכול עכשיו, כבר מאוחר", ניסו לשכנע. "לא עכשיו", השבתי. הם הגיעו אליי עם הצלחת והציעו: "אז תאכלי תוך כדי שאת קוראת, מה הבעיה?". "אני בעצם בכלל לא רעבה עכשיו", חייכתי, "אני עוד שבעה מארוחת צהריים, ואני בכלל לא אוהבת סלט ירקות". פניהם החלו להתכרכם. "אבל את חייבת לאכול!" החל הבן השני לנזוף בי, "ארוחת ערב היא ארוחה מאוד חשובה!".
בטח כבר הבנתם את הרעיון. כשהם ניסו לשכנע אותי ללכת לישון, אמרתי שאני לא עייפה, ובא לי דווקא לשחק וחוץ מזה אין להם זכות להגיד לי מתי ללכת לישון. הם התחננו, איימו ובסוף אפילו קצת בכו, אבל אני המשכתי בתוכנית. חצי שעה לפני שההורים היו אמורים לחזור, והילדים ישבו מולי מיואשים מהכסף שהם יפסידו על הבייביסיטר שכשל, חייכתי ואמרתי: "אז מה, לא קל להיות בייביסיטר, נכון?". הילדים הנהנו בצער, ואני שאלתי: "אז מה אתם אומרים, הולכים לישון?…".