תחזית מזג האוויר: חם, מתחמם, עלייה בטמפרטורות ואז הכבדה בעומס החום. זה הקיץ הכי חם שהיה פה, לפחות מאז הקיץ של השנה שעברה
עכשיו זה רשמי: חודש יולי היה החם ביותר מאז החלו המדידות לפני מאה שנה, כאשר זקני צפת אמרו שהם לא זוכרים כזה חום מאז שנפוליאון בונפרטה הפיל את חומות יריחו ויהושע בן נון כבש את עכו, או אולי זה לא היה בדיוק ככה אבל איך אפשר לזכור בחום הזה.
בקיצור, יולי כל כך חם לא היה מאז ומעולם, חוץ מיולי 2015, יולי 2012, יולי 2000, יולי 1997, יולי 1954 ויולי אדלשטיין. אומרים שיולי 1923 היה הרבה יותר חם, אבל זה לא נחשב כי אז יולי יצא באוגוסט.
בקיצור, איך שלא מסתכלים על זה, יולי היה חם. מאוד. הכי חם מכל חודשי היולי שהיו השנה. היה כל כך חם שהציפורים באירופה הודיעו שהן לא באות לפה בסתיו אלא נודדות מזרחה, לסיביר. היה כל כך חם שזוגות הפסיקו לנסוע להורים כדי לא להיפגש עם החם והחמות. היה כל כך חם שהזיתי שנתניהו מציב מגנומטרים גם למוסלמים והם לא מאיימים להבעיר את המזרח התיכון כי הוא כבר ממילא בוער. היה כל כך חם שאנשים הסכימו להגיד "גלאי מתכות" במקום מגנומטרים רק כדי לקבל משב קור מאבשלום. היה כל כך חם שארי הרו ויתר על הקלה בעונש תמורת הקלה בעומס החום ואספקה של קרטיב לימון. היה כל כך חם שכחלון החליט להטיל מס על מזגן שלישי כדי לחסל את הגירעון בתקציב המדינה. היה כל כך חם שהמדריכים של הילדים שלי אמרו להביא למחנה הרבה משחקים, כי בטח יהיה עומס חום והם לא ייצאו לטיולים. גם בשנה שעברה הם יצאו למסלולים בלילה כדי לא לחטוף מכת שמש, אבל אז המחנה היה באוגוסט והשנה הוא באב, והרי ידוע שלא היו ימים חמים לישראל כיום הכיפורים וט"ו באב, בהם בנות ישראל יוצאות בלבן כדי לא לבייש את מי שאין לה מזגן. היה כל כך חם עד שאנשים התחילו להגיד לי שאני מדבר שטויות, בלי לשים לב שאני עושה אותו דבר גם בחורף.
היה חם. ועוד יהיה. בחום כזה, אין פלא שכולם הופכים פתאום לאדי מדינה.
ספירה לאחור
ביום שדונלד טראמפ נבחר החלה הספירה לאחור של בנימין נתניהו. אולי יוגש נגדו כתב אישום והוא יצטרך להתפטר, אולי בליכוד יעשו נגדו מרד, אולי פשוט יימאס לו מהכול והוא יעבור לגור בנגב ויכתוב שם את זיכרונותיו. מה שבטוח הוא שההיסטוריה הועידה לנתניהו את התפקיד הטראגי של עבודה מול נשיאים עוינים – ביל קלינטון, ברק אובמה ורובי ריבלין. הוא פשוט לא יכול להיות ראש הממשלה כשבוושינגטון יושב נשיא ידידותי כמו טראמפ. הנה הדינמיקה:
מאי 1996: נתניהו נבחר לראשות הממשלה. נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, עושה הכול כדי להבהיר שהוא דווקא העדיף את פרס.
נובמבר 2000: ג'ורג' בוש הבן, הנשיא הכי פרו-ישראלי, נבחר לנשיאות ארצות הברית. שנה וחצי לפני זה נתניהו מפסיד בבחירות.
פברואר 2009: נתניהו חוזר לראשות הממשלה. בבית הלבן יושב ברק אובמה. הם מעבירים יחד שמונה שנים של כיף ואיחולים הדדיים איש לרעהו שייחנק במהרה בימינו.
נובמבר 2016: טראמפ נבחר. נתניהו משחרר אנחת רווחה ומזמין את ארנון מילצ'ן לחגוג איתו על שמפניה וסיגרים.
דצמבר 2017: הפרקליטות מגישה נגד נתניהו כתב אישום. נתניהו מתפטר. יאיר לפיד מתקשר למילצ'ן כדי לשאול אם נשארה לו שמפניה. ההפגנות מול ביתו של מנדלבליט נפסקות. פתח תקווה הולכת לישון בשמונה, כמו פעם.
יוני 2018: משפטו של נתניהו נפתח. הוא מואשם במרמה, קבלת שוחד, הפרת אמונים לנוני מוזס ונישואין לשרה נתניהו.
ספטמבר 2018: הצדדים מבקשים לנהל משפט מהיר ויעיל. השופט מסכים ודוחה את הדיון לאחרי החגים.
אחרי החגים 2019: הדיון נדחה לאחרי פסח.
אוקטובר 2024: נתניהו מזוכה, מתמודד על ראשות הממשלה ומנצח. חודש אחר כך נבחר לנשיאות ארצות הברית מוחמד ח'ליל אל-שנאני, בן לאב פלשתיני ואם פקיסטנית, פעיל BDS מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית שנשבע להילחם במורשת הפרו-ישראלית שהשאירו אחריהם אובמה וקלינטון.
אבא של חייל
אצל הורים של חיילים החלוקה מאוד ברורה: האימהות מתרגשות והאבות שומרים על פני פוקר. קודם כול כי לגברים, כידוע, אין רגשות. חוץ מזה אנחנו, בניגוד לנשים, היינו בצבא ואנחנו יודעים טוב מאוד מה קורה שם. טוב, אמנם גם חלק מהנשים היו בצבא, אבל עם כל הכבוד – הצבא שלהן זה לא הצבא שאנחנו עשינו.
הבעיה היא שגם הצבא של היום זה לא הצבא שאנחנו עשינו. קחו לדוגמה את העצה המועילה שנתתי לחייל הפרטי שלי, להקפיד להכניס הכול לקיטבג, לנעול אותו ולהחביא מתחת למיטה באוהל.
"איזה אוהל?", שאל הטירון הצעיר שאלת קיטבג.
"האוהל שאתם ישנים בו, כמובן", אמרתי.
החייל האמיץ סקר בגיחוך את הקמטים על פניי. "אנחנו ישנים בחדרים", הוא אמר, "ואת הציוד האישי שמים בארונית, לא בקיטבג".
"ארונית?!", התפלצתי, "בטירונות?!"
"כן", הוא נאנח, "אל תשאל איזה טרור עושים למי שהארונית שלו לא מסודרת או שהוא סתם שכח לכבות את המזגן".
"מזגן?!?!", נאנקתי. המיזוג היחיד שאני הכרתי היה בסוף המסלול, כשמיזגו אותנו עם הפלוגה הוותיקה וטחנו אותנו בשמירות. אם בצבא של היום יש מזגנים בכל חדר, בטח גם האוכל ברמה של מסעדה צרפתית אה-לה אנטריקוט. או איזנקוט.
"האוכל דווקא לא משהו", נפלו פני הלוחם, "וגם ככה עד שנותנים לנו להיכנס לחדר האוכל גומרים לנו את כל המעדנים ונשאר רק וניל".
"כן", הסכמתי, "זה נורא". בצבא שלנו המעדנים היו חלבה עם גבינה לבנה ושוקולד למריחה עם במבה שקנינו בשק"ם. בצבא של היום אין שק"ם, רק חנות ממתקי גורמה וכוכבים שכל חייל מקבל כדי לקנות בגדים, נעליים וכל מה שבא לו בחנויות ברחבי הארץ.
"מה זה עוזר שנותנים לכם כוכבים?", תמהתי, "מתי יש לכם זמן ללכת לקניות?"
"אנחנו מקבלים יום סידורים", הוא אמר בשיא הטבעיות.
זאת אומרת, הם יוצאים לשבת וחוזרים ביום שני, כדי שביום ראשון יהיה להם זמן לקניות, לסידורים ולמנוחה. בצבא שאני הייתי בו היו סידורים רק בבית הכנסת, וזה גם היה המקום היחיד שבו אפשר היה לנוח, הרחק מעיני המפקדים. בצבא שלי היינו מתייצבים בראשון בבוקר וחוזרים הביתה רק לפני שבת, אם בכלל היינו חוזרים לשבת. בצבא שלנו היינו מספרים להורים כמה קשה בצבא, והם היו אומרים שהצבא שלנו זה כלום לעומת הצבא שלהם ושאנחנו חיילים משוקולד. עם במבה. היום אפילו הבמבה כבר באה מוכנה עם שוקולד. מה אני אגיד לכם, הצבא של היום זה ממש לא הצבא שהיה פעם.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com