כשנכנסתי לאולם התל-אביבי הסתכלתי סביבי בעניין. ציפיתי לפגוש בבנות הארבעים פלוס שבאו לצפות בערב שכל כולו מוקדש למשבר גיל הארבעים.
להפתעתי, הקהל שהגיע היה דווקא מגוון: החל מבנות עשרה ועד לנשים שעברו מזמן את גיל הארבעים. אחרי שההצגה נגמרה, הבנתי למה.
הכול התחיל ממסיבת הפתעה משוגעת שהכינה מיכל, אמא לשישה, לעצמה ליום הולדתה הארבעים. מתוך המסיבה הזאת צצות ועולות סצנות שונות שהרכיבו את ארבעים השנים שהיא חוגגת. בכישרון, בחינניות, בקלילות ובשפע של ביטחון, השאירה מיכל את בנות כל הגילים מרותקות למה שמתרחש על הבמה. מתרגשות, מזדהות כל אחת ממקומה היא, ובעיקר – צוחקות.
על מה לא דובר שם? על אמא שרוצה קצת שקט, על משחקי ילדות של פעם ושל היום, על התמודדות עם השמנה בתור ילדה, ועל התמודדות עם שכול לאורך החיים. לא נשמע מצחיק במיוחד. אבל כאן נכנסת מיכל. בכישרון מיוחד ובעזרת מימיקה מדויקת, שפת גוף וכוריאוגרפיה משוחררת היא מטפלת ברשימת הנושאים האלה (ובעוד רבים) בדרכה המיוחדת. מכל נושא צץ ההומור וצובע את נקודת ההסתכלות הרגילה בצבעים לא קונבנציונליים שמעניקים לצופות, בנוסף לרגעים מצחיקים עד דמעות, גם הסתכלות מבט חדשה, רחבה יותר, על החיים.
לאורך כל ההצגה נשארת הבמה נקייה ומסודרת, אף שמיכל משתמשת בפריטים רבים במהלכה. השימוש בחפצים שהיא שולפת בכל פעם ממקום מפתיע אחר מדויק ונקי, וניכר שהושקעה חשיבה רבה בפרטים. הדבר גורם לכך שהצופות לא מוסחות וממוקדות לאורך כל ההצגה. התאורה והמוזיקה משתתפים במסיבה בצורה מדויקת וחיננית, שהופכת את חוויית הצפייה לעשירה ומגוונת.
כשהאורות נדלקו בסוף ההצגה הלא קצרה נשארו כל הנשים לשבת, אם מתוך רצון לעכל עוד רגע את כל מה שהועלה בפניהן ואם משום שחיכו לעוד.
שירה סטופל פנסטרהיים
צילום: מרים פייגא בונימוביץ