הבחירות מאחורינו ואפשר סוף סוף לחזור למריבות הרגילות שלנו – אל הכביש, מתחם המריבה הגדול בישראל. העקשנות היהודית, חוסר היכולת לוותר והאומץ ללכת נגד הזרם, כל אלו מגיעים לידי ביטוי מוחשי בכבישים הפזורים לאורכה ולרוחבה של ארצנו. בשנים האחרונות הצטרפו למגרש שחקנים חדשים, האופניים החשמליים והקורקינטים. הוותיקים מתקשים לקבל את העובדה שיש בעלי בית חדשים, והם נוקטים בכל האמצעים כדי לדחות את האיום שנוסע לצידם.
במלחמה הבלתי רשמית בין הרכבים לבעלי הקורקינטים אני אובייקטיבי לחלוטין. ברשותי רכב וקורקינט, ואני מקפץ כל העת בין הצדדים. בנסיעות פנים-עירוניות בדרך כלל אסע בקורקינט, ומעיר לעיר אניע את הרכב. בשל היכולת להביט על התמונה משני צדדיה, אני מרשה לעצמי להיות ג'ון קרי של הסכסוך ולנסות לתווך.
לא סתם בחרתי בג'ון קרי כדוגמה. הסכסוך בין הרכבים לקורקינטים דומה במידה רבה לסכסוך הישראלי-פלשתיני. הפלשתינים טוענים כנגדנו: היינו פה ופתאום באתם. אנחנו, היהודים, משיבים: נכון, אבל לפני שאתם הייתם פה אבותינו היו פה. אותן טענות נשמעות בלי מילים על הכביש. הרכבים מביטים בתימהון על הקורקינטים שלצידם כמו על אורחים בלתי קרואים. אבל אנחנו יודעים שהכביש לא תמיד היה נחלתם הבלעדית של הרכבים. קדמו להם הכרכרות, המריצות והאופניים. אז נכון, האופניים החשמליים שונים מהאופניים של המאה הקודמת, אבל גם אנחנו לא דומים בדיוק לאבותינו הקדומים. ועדיין, הארץ הזאת היא שלנו.
בתקווה שיוזמת השלום שלי תנחל הצלחה גדולה משל ג'ון קרי, אשתדל לא לחזור על הטעויות שלו. יש הסבורים שכדי לתווך בהגינות צריך להבין את כל הצדדים ולהאמין בכל נרטיב שרץ בסביבה. מדיניות השלום שלי שונה בתכלית. כדי לסיים סכסוכים נדרשת הכרעה ברורה: מי צודק ומי טועה.
אז כבעל רכב וקורקינט, אין ספק שהקורקינטים צודקים. על פי החוק, עליהם לנסוע על הכביש למעט מקומות שבהם יש שבילים ייעודיים. כל עוד זהו החוק, הכביש הוא שלהם בדיוק כמו שהוא של הרכבים. לא אחת נסעתי בקורקינט ומאחוריי צפר רכב שאזוז הצידה כדי שיוכל לעקוף. כשיש אפשרות, כך אני נוהג. אבל לפעמים אין מקום בצידי הכביש. כשרכבים חונים בצמוד למדרכה למשל. עם כל הצער שבדבר, על הצופר שמאחוריי להאט מעט ולהמתין עד שיתאפשר לי לפנות לו מקום. הצפירות הללו הן לא יותר מקריאה נואשת של אדם שלא הבין שכוחו במגמת ירידה ומתעקש לצעוק. מזכיר למישהו את השמאל?
מניסיוני, יש הבדל בין יחסם של נהגי הרכבים התל-אביביים לקורקינטים ובין יחסם של הירושלמים. תל אביב מלאה בקורקינטים מכל הסוגים. בירושלים התופעה הזאת עדיין בחיתוליה. נהגי הרכבים בה המומים בכל פעם מחדש לגלות את החייזר החדש על הכביש. הם צופרים וצופרים עד בלי די, ובמקרים רבים אף נוהגים בחוסר אחריות משווע ומסכנים אותנו. בתל אביב המצב טוב יותר, אבל גם בה יש מקום לשיפור.
האופניים החשמליים והקורקינטים הם רכבים מסוג חדש, ורק לאחרונה, בעקבות טרגדיות מזעזעות שהתרחשו, החלו להישמע קריאות לחברינו בבית המחוקקים לגבש מדיניות ברורה בסוגיה. הנושא עוד יילמד, אבל נכון לעכשיו החוק ברור: מקומנו על הכביש. בעלי הרכבים מוזמנים לקבל את המציאות הזאת, או להפוך לעבריינים. בחודשים האחרונים נשמעו יותר מדי טענות כלפי בעלי הקורקינטים, אבל איש לא הפנה אצבע מאשימה כלפי הנהגים שפגעו בהם. כל אדם בוגר שוקל בדעתו את מידת הסיכון ומקבל החלטות. זו זכותו המלאה. זו לא זכותו של אף אדם לסכן אדם אחר.
בעלי הרכבים, אני מבין לליבכם. אני יודע על בשרי עד כמה מתסכל להיתקע מאחורי קורקינט ולנסוע בקצב איטי. אבל זהו החוק וזו חובה אנושית בסיסית לאפשר לאדם שלצדינו מרחב מחייה, ובוודאי שלא להפוך אותו לבן מוות. מי שקשה לו עם זה, שישחרר את הידיים מההגה ויישב בבית.