מזל-אורו הייתה מצדיקות הדור של ירושלים והייתה נשואה לרב בן ציון ניסים פרדס, מצאצאי מגורשי ספרד שהגיעו לחאלב שבסוריה, לצפת, ואחר כך לירושלים. הוא היה מלמד תינוקות, ובין השאר לימד את רבי מאיר חי עוזיאל, מי שהיה לימים הראשון לציון.
כשהיו צריכים לחתן את בתם מרים לא הייתה להם פרוטה לפורטה. האם מזל-אורו נהגה ללכת מדי יום לכותל המערבי, גם בגשם סוחף ביותר ואפילו ביום שלג. שם התפללה על כך שבתם הגיעה לפרקה ועליהם להשיאה, אבל אין להם הממון הדרוש לכך. יום אחד ממש בכתה וחשה שכלו כוחותיה.
באותו יום עברה מזל-אורו בשוק העיר וראתה רוכל שמכר מעיל. היה נראה לה שהוא יתאים לבנה הקטן לאחר שתקצר ותתפור אותו. כאשר הגיעה לביתה, החלה לגזור את המעיל מלמטה כדי לקצרו, ולפתע נפלו ממנו שנים עשר מטבעות נפוליונים, סכום עתק באותם ימים שהיה מספיק לכל צורכי החתונה בשפע.
היא ניגשה למקום שבו קנתה את המעיל, ושאלה אם מישהו מכיר את הרוכל. אף אחד לא הכירו, ואף אחד לא ראה אותו לפני כן. לאחר שביררה היטב שהרוכל נעלם ואיננו, הבינה סופית שהוא נשלח משמיים כדי להושיע אותם ולאפשר לבתם להינשא. ממש כמו אליהו הנביא.
בשנת תרס"ז (1907) רצתה מזל-אורו לנסוע עם בנה, אליהו בן העשר, למערת אליהו הנביא בחיפה. הבן אהב את התורה באופן בלתי רגיל, ידע את כל ספר תהילים בעל פה, היה בקי מאוד בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, והתפילה במערה הייתה סגולה ידועה לכך שהבן יהיה צדיק, ירא שמיים ולמדן. היא הכינה שני סלים לדרך הארוכה והמפרכת שציפתה להם. היו בתוכם כמה מיני ירקות, ביסקוויטים וגבינה קשה.
באותם ימים הנסיעה הייתה בעגלות עם סוסים. האם ובנה נסעו בעגלה ליפו. הם לנו שם בלילה אצל חברתה של האם, ולמחרת עלו על עגלה אחרת שיצאה לכיוון חיפה. הם לקחו עגלות נוספות עד שהגיעו לחיפה לפנות ערב, והגיעו למערתו של אליהו הנביא.
האם ובנה שמחו מאוד על כך שזכו להגיע למערה המיוחלת לראשונה בחייהם, ופגשו שם באישה ערבייה שפתחה להם את המערה, הכניסה אותם פנימה, סגרה את דלת הברזל ונעלה אותה עם בריח פנימי כדי שלא יציקו ערבים ליהודים המתפללים. האם כיבדה את הערבייה במעט האוכל שנותר ברשותה, והערבייה כיבדה אותם בכוס קפה. לאחר מכן סיפרה מזל-אורו על המטרה שלשמה הגיעו למערה הקדושה. הערבייה סיכמה שתבוא לבקרם מחר בבוקר, יצאה מהמערה ועלתה לביתה שהיה מעל המערה. מזל-אורו נעלה את הדלת בבריח מפאת הסכנה.
באמצע הלילה נשמעו על דלת הברזל נקישות חזקות מאוד, והתלוו להן צעקות מחרידות: "אפתח אל-באב! אטבח אל-יהוד!"
האם ובנה החלו להתחנן על נפשם, שהקדוש ברוך הוא יצילם מהצרה הנוראה שאליה נקלעו לפתע. היה ברור שכאשר יפרצו הערבים את הדלת, הם ירצחו אותם. היו שם שני פרשים רכובים על סוסים שהלמו בדלת בפראות. לחרדת האם ובנה הבריח החל להתרופף מעוצמת מהלומותיהם.
האישה הערבייה שמעה את הקולות, ראתה מחלונה את הפרשים עם הסוסים ואמרה להם: "מה אתם רוצים מהיהודים הטיפשים האלה עם האמונות האוויליות שלהם?! בואו תעלו למעלה ואני אדאג לכם לאוכל ולמשקה טוב…"
הפורעים שמחו על ההזדמנות לאכול ולשתות ולהשתכר כאוות נפשם, עלו לבית הערבייה וזנחו את רצונם לרצוח יהודים.
בבוקר ניגשה האישה הערבייה לדלת המערה, נקשה על הדלת ולאחר שהזדהתה נפתחה הדלת והיא פגשה את מזל-אורו ובנה אליהו, כשהם עדיין מפוחדים ממה שאירע להם לפני שעות אחדות. האישה אמרה שאין להם מה לדאוג כי הערבים הללו הסתלקו מהמקום.
האם חיבקה את הערבייה שפשוט הצילה את חייהם. היא נתנה לה נפוליון זהב, ואיחלה לה איחולים מקרב לב.
ואכן, הנער אליהו צמח והיה לתלמיד חכם גדול, וברבות הימים, בשנת תשכ"א, התמנה הרב אליהו פרדס לתפקיד רבה הראשי של ירושלים.
סופר על ידי מאיר פרדס, בנו של הרב אליהו פרדס זצ"ל
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:orchozer@gmail.com