אבל לא היה לי למי כי היה חג ואף אחד לא הקשיב
רציתי לספר לכולם איך זה לנסוע ברכבת החדשה מירושלים, אבל אני לא ירושלמי ואין לי מה לחפש בנתב”ג. רציתי להגיד שלא חייבים כל הזמן לנסוע, לטייל ולריב עם הילדים. אפשר לשבת בסוכה ולריב איתם שם.
רציתי להגיד שכיף לשבת בסוכה ולשמוע שירים. רציתי להגיד לשכנים שזה לא אומר שחייבים לעשות את זה דווקא ב‑12:30 בלילה, ועוד עם ערכת קריוקי שמתאימה לאמפי קיסריה. רציתי לשאול את החתולות שבאות לסוכה בלילה אם הן יודעות שהן פטורות ממצוות שהזמן גרמן.
רציתי להציע לפתח אפליקציה שתזכיר לנו בכל בוקר איזה יום היום. רלוונטי בעיקר לחזנים שנתקעים לפני שיר של יום בתקופת החגים. רציתי לומר לכל אלה שמתאמצים להסביר איך יכול להיות שדווקא באמצע החג הכי מאושר קוראים את הגיגי קהלת המהורהר, שאין צורך. הנה רמז לסיבה האמיתית: האשכנזים קוראים קהלת, הספרדים לא. כל אחד והאופי שלו.
רציתי להזכיר לעצמי לאחסן את הסוכה במקום נגיש, כדי שבשנה הבאה לא אצטרך שוב לפרק את כל המחסן רגע אחרי שיוצא יום כיפור. נזכרתי בזה חמש דקות אחרי שסיימתי להניח את הסוכה המפורקת בפינה הכי רחוקה מהדלת, מאחורי הארגזים עם החפצים שאנחנו לא צריכים ואין לנו אומץ לזרוק.
רציתי להגיד לראשי הערים שהעובדה שיש בחירות בעוד חודש לא אומרת שמותר להם להשתלט על המיקרופון באמצע שמחת בית השואבה ולשאוב לקהל את המוח על הישגיהם חסרי התקדים. אם במשך חמש שנים עבדת, תסמוך על הציבור שהוא רואה את זה בשטח. אם לא עבדת, אל תעבוד עלינו עכשיו. ואל תחבק כל כך חזק את הזמר הידוע שהבאת בזמן שאתה עושה איתו סלפי. הרי כשיגיע הזמן לשלם אתה תיעלם. רציתי גם להדגיש בפני העסקן המקומי שדיבר אחרי המופע שלנו שמדובר בהצגת ילדים, והסיכוי שהם יזכרו לספר להורים שלהם שהוא היה שם שווה לסיכוי שהם יזכרו מי הוא ולמי הוא ביקש להצביע.
רציתי להגיד לכל האנשים סביבי להפסיק להגיד שאחרי החגים מתחילים דיאטה. זה קלישאתי, זה מעצבן וזה עושה אותי רעב.
רציתי לשאול מה אתם עושים עם ארבעת המינים אחרי החג, ואם אתם שורפים אותם עם החמץ בערב פסח או שאתם כמוני, מוצאים את השרידים שלהם עם החלקים של הסוכה במוצאי יום הכיפורים.
רציתי לבקש מבעלי המאפיות שיחכו עם הסופגניות לפחות עד אמצע מרחשוון. רציתי להגיד שלא חייבים לדחות כל דבר לאחרי החגים. אפשר גם לדחות לשנה הבאה. רציתי להזכיר שאחרי החגים כבר כאן. כמאמר המשורר א’ איינשטיין – תמיד ידעתי שיבוא היום, אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום.
לשלם בהקפה
אני לא פמיניסט דגול, אבל אני חייב להגיד שלא נוח לי העניין הזה של הריקודים בשמחת תורה בזמן שהנשים עומדות מאחורי המחיצה ובקושי רואות משהו. אם אני שמח, למה שהן לא תשמחנה? אם אני רוקד בדביקות, גם להן מגיע להידבק לרצפה הדביקה. אם אני מתעלף מזה שכל הקפה נמשכת חצי שעה, לא כולל זמן פציעות, גם הן יכולות לשאת קצת בעול. אחרי הכול גם הנשים נבראו בצלם, גם הן היו במעמד הר סיני, גם להן מגיע לרקוד, לשמוח, להרכיב את הילדים על הכתפיים ולהרים מאתיים טליתות מיוזעות גבוה גבוה ב”כל הנערים” עד שהדם מפסיק להגיע לקצות האצבעות.
אז השנה החלטתי לעשות מעשה, ותוך כדי ההקפות ניגשתי אל אחד הגבאים והתוודיתי באוזניו שלא נוח לי עם המצב. “אישה היא לא סוג ב’”, צעקתי לתוך אוזנו תוך כדי שירת “מוישה אמת ותורתו אאאאמת”. הגבאי הנהן בראשו, לחץ את ידי בחום ושאל: “מה?!?!”.
“אמרתי”, הגברתי את קולי לעוצמה שלא הייתה מביישת אפילו את שכניי חובבי הקריוקי, “שאולי הגיע הזמן להעביר ספר תורה לעזרת הנשים”. “לא”, הוא נענע בראשו, “אי אפשר”. “למה?”, צרחתי, “לא מגיע להן להיות שותפות?!”. “בהחלט מגיע”, הוא צרח עליי בחזרה.
“אז איך יכול להיות שהנשים שלנו, שלא פחות חכמות מאיתנו, שלא פחות צדיקות מאיתנו, איך יכול להיות שהן לא מקבלות לפחות ספר תורה אחד כדי לרקוד איתו?!”, נהמתי. “הצענו להן”, הוא צווח, “הן לא רוצות”. “מה זאת אומרת לא רוצות?!”, השתוללתי, “מי שואל אותן בכלל?!”. “אני לא מתכוון לכפות עליהן”, אמר הגבאי ונסחף הלאה בזרם הגברים המשולהבים הנושאים על כתפיהם את ילדיהם ואת האחריות לגורל העם היהודי.
אז אני לא פמיניסט דגול, אבל מתברר שגם הנשים לא. נשים, נו. מה הן כבר מבינות.
על קפאין וכאפיות
דווקא באמצע החג שנאמר עליו “והיית אך שמח” נגמר הקפה בבית, והרי ידוע שאין שמחה אלא בקפה ועוגה. הבעיה היא שבימי החגים המרכולים נראים כמו החנויות הריקות של רוסיה הקומוניסטית, בשל הקושי של הספקים למלא את המדפים בשבוע שיש בו שמונה ימי חגים. ככה שמצאתי את עצמי עומד מול מדפים שהיו עליהם רק שני סוגי קפה: אחד שאני לא אוהב, ואחד תוצרת ספרד.
תקראו לי משוגע, תקראו לי נאיבי, תקראו לי כשהמים ירתחו והקפה יהיה מוכן, אבל אני, תסלחו לי, מתקשה לפרנס את שונאינו. אני מאוד משתדל לא לקנות עגבניות מטורקיה, נפט מאיראן, טילים מצפון קוריאה וקפה מספרד. נכון שספרד היא לא טורקיה, נכון שהאינקוויזיציה והגירוש היו לפני יותר מ‑500 שנה, ונכון שאם אני אחרים את כל מי שאי פעם פגע בנו אני לא אוכל לדבר אפילו עם עצמי. אבל ספרד של היום תומכת ב‑BDS, והאוהדים של ברצלונה, ויטוריה ומלאגה צורחים סיסמאות אנטי ישראליות בכל פעם שקבוצה ישראלית באה לשחק שם. אפילו ריאל מדריד, קבוצה שבדרך כלל לא מתעסקת בפוליטיקה אלא רק בעניינים שברומו של עולם כמו כסף, אפילו היא אירחה לפני שבוע את עהד תמימי, מכת החיילים ומכה בפני עצמה, ומנהלי הקבוצה עטו כאפיות ועטו עליה בחיוכי הערצה והעניקו לה חולצה של הקבוצה. מצד שני, באמת אי אפשר להחרים את כולם. היום אתה לא קונה קפה שיוצר בספרד, ומחר מה? לא תוריד שיער בלייזר בגלל שהבעלים של המכון אוהד את עהד ומממן את ההגנה המשפטית שלה?
הסתכלתי על הקפה. הוא הסתכל עליי בחזרה. “אתה תקנה אותי”, הוא אמר, “אם אתה מוותר עליי, אני צנצנת”.
היא עדיין עומדת שם על המדף, הצנצנת. גם שיער בלייזר הפסקתי להוריד, מה עוד שאף פעם לא עשיתי את זה. תקראו לי איך שאתם רוצים, אבל אני לא מתכוון לפרנס סייענים של מחבלים. לא חייבים לקנות דווקא תוצרת ספרד, אפשר ללכת לחנות אחרת ולקנות קפה שמיוצר במדינות הרבה יותר ידידותיות לעם היהודי. גרמניה, למשל.