זו הייתה ארוחת ליל שבת שגרתית בבית משפחת יעקביני. השולחן היה עמוס סלטים, ילד אחד התנדנד ממנורת הקיר, ילד אחר קפץ על הספה תוך שהוא מתעקש שהוא הוא "הפאוור ריינג'ר התכלת" שמיוצר מחילזון ואבד בסוף תקופת בית שני, ורק אשתי היעקבינית בהתה בי דקות ארוכות ללא מילים, בחינת שפתיה לא נעות וממילא קולה לא יישמע.
לתומי חשבתי שלרגע נוסטלגי אחד אשתי מביטה בי ומזהה את אותו בחור שהתאהבה בו אי אז לפני שבע שנים חסר חודשיים, אבל לא. "אתה מלבין בזקן", היא הפטירה לבסוף וחזרה לאכול את הסלט על עליו הטריים ואגוזי מלכיו המפנקים. רצתי למראה בשירותים תוך שאני ממלמל לעצמי "הלוואי שזה סתם צרעת", אבל לא, שיער בנגע לא הפך לבן, זה היה סתם שיער לבן. לא נגע ולא כלום. "אני קופץ לשכן", בישרתי לאשתי מאוחר יותר, אבל הכהן היחיד בבניין התעקש שזו לא צרעת ושהוא בכלל מהנדס מכונות ושחוצפה שאני מעיר אותו באחת בלילה. "פרעה בפיג'מה באמצע הלילה", מלמלתי לעצמי וחזרתי הביתה כמו שוקולד שאף אחד לא אוהב – לבן ומריר.
לצערי זו לא הייתה ההיתקלות הראשונה שלי עם שערותיי הנכספות. לפני כמה שנים החלו שערותיי להלבין בצד ימין של הקרקפת. "אולי מדובר בקשקשים שעושים ת"סים", קיוויתי לשווא, אבל ביקור אצל הספר הנאמן אלברט אישש את חששותיי המוקדמים. "תראה יעקבי, אתה, מה שאנחנו קוראים אצלנו בז'רגון המקצועי, מלבין ברבאק".
"אתה בטוח שאני לא פשוט מבשר לישראל שתשובתם התקבלה והשעיר כיפר על כל עוונותיהם?", שאלתי בתמימות של בוגר הסדר שהחיים עדיין לא חבטו בו. "בז'רגון המקצועי אנחנו עונים לשאלה הזאת – לא", אמר אלברט שז'רגונו המקצועי, אפעס, היה דומה מאוד לסתם עברית. "שמע יעקבי", הוא ניסה לנחם אותי בעודו מספר את השערות הסמוכות לאוזן, "תתעודד, זה יותר טוב מלהקריח". "נו נו, גם מכבי חיפה יותר טובה מסקציה נס ציונה, אבל זה עדיין כדורגל גרוע מאוד", עניתי בתקווה שמישהו עוקב בכלל אחרי הליגה הישראלית.
בקיצור, כמה שנים חלפו וכעת גם הזקן מתחיל לעשות גוונים, ואני אנא אני בא? סבא רבא שלי ז"ל היה מכונה בפי כל "סבא לבן" על שום שהיה בעל זקן לבן, אבל הוא היה בן 90. אני כולה בן 35 וכבר אני בחצי הדרך להיות אבא לבן. רק בשבוע שעבר ילד בן 16 קם בשבילי באוטובוס. אז נכון, הוא בדיוק היה צריך לרדת, אבל עדיין, כל כך הרבה דברים לא הספקתי לעשות בחיים וכבר אני מלבין: לא הספקתי לצנוח ממטוס, לטייל בניו זילנד, לא להלבין. האחרון כבר ממש מחוץ להישג ידי.
"אם זה כזה מפריע לך אתה תמיד יכול לצבוע", אמרה אשתי תוך שהיא מעבירה לי את קציצות הבשר, שכאילו להכעיס היו חומות לחלוטין כמו שערי משכבר. אבל אני התרעמתי מיד: "לצבוע זה לא פתרון! זו בריחה. אני מאמין שהתמודדות אמיתית היא לפתור בעיה מהשורש ולא לכסות עליה באופן זמני". "אם ככה אז איך אתה מסביר את כל הבוג'רס מתחת לספה?", החזירה לי היעקבינית החדה, שרק חיכתה לשעת כושר כדי לבקר את שיטות הטאטוא החדשניות שלי. "בסדר בסדר, הבנתי", עניתי לאשתי שבמקום להיות עזר כנגדי, מתעקשת להיות נגד כנגדי.
בצר לי פניתי לאבי מורי, הגורם הגנטי לכל הבלגן הזה, ודרשתי בעצתו. "אם אתה צובע אז צריך לבדוק מה הנגזרות ההלכתיות לגבי חציצה במקום התפילין", הוא ענה לי ברפלקס רבני מעורר השראה. "אוקיי", עניתי וניסיתי לעשות דרכי אל הדלת בטרם יושלך לעברי טור שולחן ערוך, "אבל אם אתה שואל אותי", הוא המשיך, "בתור מישהו שמתפרנס מלעשות צחוקים, אולי זה נחמד שיהיו לך כמה שערות לבנות שיזכירו לך שאתה בכל זאת כבר לא ילד". אז כמובן שברחתי משם כל עוד רוחי בי כי ספר קודש כלשהו היה בהחלט מושלך לעברי בשלב כזה או אחר, אבל ואללה, חשבתי לעצמי, יש מצב שאבא צודק.