בעד
בני פרינץ, מנכ"ל הגרעין התורני בלוד ומדריך קבוצות נוער לפולין
תמונה ראשונה: שבת בקראקוב, מסע מדריכי קורס פולין. לפני המסע התברר שאחד החברים בקבוצה לא עלה לתורה בבר מצווה מסיבות שונות. וכך מצאנו את עצמנו מעלים לתורה נער בר מצווה בן 41. מוקף בחברים, תיירים ויהודים מקומיים, עולה הבחור לתורה ומגלה שלפעמים צריך לנסוע ממש רחוק כדי ללמוד משהו על היהדות שנמצאת אצלו מעבר לפינה.
תמונה שנייה: שיחה בחדר במלון עם תלמידים על השאלה שמטרידה את כולם – האם הרוע הנורא הזה יכול להימצא גם בנו? מה אנחנו צריכים לעשות כדי להיות טובים?
תמונה שלישית: שיחה בכיתה בקריית מלאכי לפני מסע. לשאלה למה לנסוע לפולין עונים התלמידים "כי אני רוצה לדעת מה קרה לי ולעם שלי", ופתאום מתפתחת שיחה על החיבור שלנו להיסטוריה של עם ישראל, למרות שלאף אחד מהנוכחים בחדר אין קרוב משפחה שנרצח שם. והנה לפתע האמירה "היום של האשכנזים" על יום השואה מאבדת את הרלוונטיות.
תמונה רביעית: טקס סיום של מקיף ז' באשדוד. תלמידה עומדת ומקריאה מיומן המסע את התובנות שלה: "למדנו מניצולי השואה ומחסידי אומות העולם שמה שמקסים בחיים הוא לא העולם שקיבלנו, אלא העולם שאנו מסוגלים להשאיר". ופתאום אני מבין שהמסע הזה מהווה מסע התבגרות לעם היהודי, ליהדות, לישראליות ולשליחות האישית של כל אחד.
נגד
אפרת קרסנר, לשעבר מדריכה במוזיאון 'בית העדות' במושב ניר גלים
עברתי הרבה הכנות וימי עיון בנושא השואה. כמעט כל תלמיד ישראלי, מגיל די קטן, מתחנך על זיכרון השואה. די קשה ואולי אף בלתי אפשרי לא להיות מודע לאסון המזעזע ביותר בהיסטוריה של עם ישראל.
אושוויץ, בירקנאו, נעליים, הר האפר – מקומות נוראיים, אבל כל כך יפים וירוקים. הרגש והחוויה האנושית הם אולי רגעי השיא של המסע לפולין, אבל תתפלאו לשמוע – הלמידה המשמעותית ביותר קרתה לי דווקא כאן, בארץ. בלי הסחות דעת ויותר מדי מחשבות על "האם אבכה שם?" ו"למה אני לא בוכה?" שהעסיקו אותי ואת חברותיי במשך כל ימי המסע, שעליו שילמנו כ‑7,000 שקלים. סכום גבוה מאוד, שלדעתי אינו מוצדק וחייב לרדת.
אם המסע לפולין כל כך יקר, ולא כולם יכולים לקבל מלגה (ובאמת לא כולם יכולים לקבל), מדוע הוא ממשיך להתקיים במתכונתו הנוכחית? אפשר לצמצם את המסע לפולין לארבעה או חמישה ימים בלבד ולהפחית את העלות שלו בחמישים אחוזים.
יהיה לכולנו הרבה יותר טוב, בני הדור השני והשלישי, אם בתי הספר יארגנו מסעות מוזלים בארץ. את הכסף, שכולם שואלים לאן הוא הולך, במקום לשלם לבתי מלון בפולין רצוי ואפשר להעביר לרווחת ניצולי השואה שעדיין חיים בקרבנו.