הנשיא טראמפ יודע לתאר בחדות את איראן, חיזבאללה וחמאס כגורמים שליליים באזור. מצד שני, הוא מעדיף להתעלם מהסיוע שהם מקבלים מגורמים שהוא משייך לצד הטוב | סעודיה זקוקה מאוד לתמיכה אמריקנית, ולכן צפוי שיפור ביחסיה עם ישראל | אצל נתניהו, המחוות לפלשתינים רשומות בצ'ק בנקאי. הפיצוי להתיישבות כתוב על הקרח
הוא בא, הוא ראה והוא המריא, ואנחנו עדיין לא בטוחים איפה אנחנו עומדים, היות שטרם נכנסנו לפרטים עם ממשל טראמפ. כאשר דונלד טראמפ מדבר בכללים, דבריו נשמעים טובים ויפים. במיוחד כאשר הנשיא האמריקני מכניס את חמאס וחיזבאללה לאותה המשבצת של דאע"ש ואל-קאעידה. אין אצלו "חיזבאללה וחמאס מדיניים" לעומת "חיזבאללה וחמאס צבאיים". הנשיא החדש הוא אדם פשטני, הוא רואה דברים בשחור לבן, וכמה טוב שהוא כזה.
הבעיה היא בפרטים. לאחר שירד על החיזבאללה, שיבח טראמפ את לבנון הנלחמת בדאע"ש. זה נכון, אבל נשיא לבנון שנבחר בזכות תמיכת חיזבאללה כבר הודיע שבמקרה של עימות בין ישראל לחיזבאללה צבא לבנון יתייצב לצד חיזבאללה, ומידע מודיעיני שמועבר לצבא לבנון עובר גם לחיזבאללה. כמו כן, הגינוי החריף לחמאס לא עולה בקנה אחד עם המחמאות שחילק האורח לנסיכות קטאר, שמשחקת משחק כפול לגבי האסלאם הרדיקלי בגרסתו החמאסית. איסמעיל הנייה, שעומד בראש הלשכה המדינית של חמאס, מגיע לדוחא כדי להפעיל אותה. הכנסת האורחים שמעניקים הקטארים לחמאס לא מסתדרת עם דרישת טראמפ ממדינות ערב "גרשו אותם מתוככם".
סעודיה תלויה בארצות הברית
טראמפ הגיע למזרח התיכון ובאמתחתו ההכרזה: אינני אובמה, ממש כשם שקודמו הגיע לקהיר כדי להצהיר "אינני ג'ורג' בוש". נקווה שיורשו של טראמפ יוכל לשבור את המסורת הזאת של התנערות ממדיניות הנשיא הקודם.
בנאום קהיר של 2009, אובמה התרפק על היחסים הממושכים בין ארצות הברית לעולם המוסלמי. בדומה לכך, טראמפ הזכיר את הפגישה ההיסטורית בין המלך אבן סעוד, מייסד הממלכה הסעודית המודרנית, לנשיא פרנקלין רוזוולט ב‑1945. הנשיא הגוסס שב אז לארצות הברית לאחר פגישתו עם סטלין וצ'רצ'יל בוועידת יאלטה, ועל פי יועציו עשה תחנת ביניים כדי לפגוש את הסעודים.
הכבוד שהרעיף רוזוולט על אבן סעוד נבע משיקול אחד – הנפט. המומחים האמריקנים סברו אז שהעולם עומד בפני מחסור כבד בנפט, ולכן כדאי לרצות את הסעודים, שישבו על מאגרים כבדים. רוזוולט, כך דווח, פלט שהוא למד משיחה אחת עם אבן סעוד יותר ממה שלמד מכל שיחותיו עם העסקנים היהודים. למזלנו, הוא הלך לעולמו לפני שהצליח לממש את העצות הטובות שקיבל מהמלך הסעודי. בהלת האמריקנים התגלתה כבהלת שווא – עוד דוגמה לכך שלא כדאי להשתית מדיניות על חזון אפוקליפטי. סעודיה אמנם שיחקה תפקיד מפתח בשוק הנפט, אבל המחסור הצפוי לא הגיע, בזכות תגליות נפט חדשות ובזכות שיפור היכולת לנצל קידוחים במים הטריטוריאליים מול חופי המדינות.
טראמפ בביקורו מצא סעודיה הרבה יותר מפותחת מזו שמצא רוזוולט, אבל פחות בטוחה בעתידה. למרות שיתוף הפעולה בין רוסיה לסעודיה כדי לייצב את מחירי הנפט, או במילים פשוטות לרסן את ההיצע כדי לגרום לעלייה במחירי הנפט – השיטה נדונה לכישלון. מספר השחקנים גדול מדי, והאינטרסים שלהם רחוקים מדי. האמריקנים, אשר משפרים בהתמדה את ניצולת פצלי השמן, חזרו להיות שחקנים משמעותיים בשוק האנרגיה. זאת ועוד: המעבר לאנרגיה נקייה מערער את שווקי הנפט, כאשר התחזית היא שבעוד עשור מנועי הנפט והדיזל למכוניות יהיו נחלת העבר.
האוכלוסייה הסעודית גדלה בקצב מהיר, אשר מקשה על יישום האמנה החברתית שהבטיחה את היציבות והשקט בסעודיה. על פי האמנה הבלתי כתובה, המדינה דואגת לכל מחסורו של האזרח, ובתמורה אין ערעור על שלטונו של בית המלוכה. סעודיה כבר ניסתה לקצץ בהוצאות נוכח הגירעונות בתקציב, אבל נסוגה במהרה כאשר מחירי הנפט עלו שוב זמנית. זה לא יוכל להימשך, והמדינה תיאלץ לערוך שינויים מרחיקי לכת במבנה הכלכלה והחברה. כאשר הוכרזה עסקת הנשק הענקית, תגובתי הראשונה הייתה: מאיפה יגיע הכסף לממן את העסקה? בעבר, שאלה כזו בהקשר הסעודי הייתה מעוררת לגלוג, אבל כעת היא חייבת להישקל ברצינות. הסעודים אמנם טוענים שחלק מהעסקה נועד לבנות תעשייה מקומית לייצור נשק, אבל גם ייצור עצמי הוא בגדר הוצאה, וקשה לראות את הסעודים מקימים תשתית מבלי להזדקק בהתחלה לתשומות מיובאות.
הדובדבן של הביקור, מבחינתנו ומבחינת מדינות המפרץ, היה התפנית במדיניות ארצות הברית לגבי איראן. בניגוד לאובמה, שראה באיראן חלק ממאזן הכוחות האזורי או אולי נקודת משענת לעומת הקיצונים הסונים, טראמפ הבהיר ללא היסוס שאיראן היא הצד הרע במזרח התיכון, ולא התרשם כלל מבחירתו המחודשת של הנשיא המתון חסן רוחאני. אבל זה איננו כל הסיפור. הסעודים נכנסים לתקופה לא פשוטה, והם רוצים להיות בטוחים שארצות הברית עומדת לצדם גם כאשר הם ייאלצו לבצע רפורמות כלכליות ואולי תיפתח אצלם מלחמת ירושה.
למרות עסקת הנשק השמנה, הסעודים זקוקים לאמריקנים הרבה יותר משהאמריקנים זקוקים לסעודים, ולכן יש בסיס לאופטימיות שגילה טראמפ באשר למהפך אפשרי בגישה כלפינו במפרץ.
לעמונה לא הגיעו מחוות
טוב עשו נפתלי בנט ואיילת שקד שהצביעו נגד חבילת המחוות ה"מאוזנת" לפלשתינים, שלבסוף עברה בממשלה. ההיסטוריה של חבילות מאוזנות כאלה מוכיחה שמחוות לפלשתינים זה צ'ק בנקאי והוראה בלתי חוזרת, בעוד שהפיצוי העצמי לצד היהודי תלוי בנסיבות.
נתניהו ביקש להעניק להסדרת המאחזים נופך של דחיפות, ודרש שדו"ח הביצוע יגיע אליו כל שלושה שבועות. אבל הפה והיד של נתניהו, שכביכול יאיצו את התהליך, הם גם אלה שתוקעים אותו בכל פעם שקיים חשש מתגובה קרירה אמריקנית, הצעת החלטה אנטי-ישראלית במועצת הביטחון וכדומה.
לו הייתי רואה את הדחפורים מיישרים את השטח למפוני עמונה, כפי שהובטח בהחלטה "מאוזנת" קודמת, הייתי פחות ספקני כלפי כוונותיו של נתניהו. אבל הוא קנה את הספקנות כלפיו ביושר.