הם מקריבים שעות שינה ולעתים גם ימי עבודה, משוטטים בלילה באזורים מרוחקים ונאבקים בקור ובחששות, אבל מבחינתם של מתנדבי ארגון 'השומר יו"ש', הסיוע לבעלי החוות שנמצאים במאבק יומיומי מול הגנבים הערבים הוא הכרת תודה הכרחית
"באותו לילה תקפה אותי תנומה קלה דווקא בשעה הקריטית של ארבע בבוקר. קמתי כבר מספר פעמים לבדוק את מצב העדר והייתי חצי ער. חשבתי שברגע שאקלוט את הגנבים, אוכל לטפל בעניין במהירות. כנראה ישנתי יותר חזק. מתוך שינה שמעתי אותם יוצאים, זיהיתי פעייה של טלה שאני מכיר. התעוררתי לגמרי עשרים דקות אחרי, הסתכלתי מהחלון וגיליתי שהעדר איננו".
המספר הוא מתי שבו (40), נשוי לאוריטל ואב לשמונה, רועה צאן המתגורר ביישוב עדי עד כבר חמש שנים, וסובל כמו רבים אחרים מבעלי העדרים ביהודה ושומרון מתופעת הגניבות. אל עדי עד הוא הגיע מחוות מעון בדרום הר חברון, שם היה רועה צאן אצל יהושפט תור. עיזים וכבשים תמיד היו לו פה ושם, אבל רק כשהגיע לעדי עד רכש עדר כבשים משלו והתחיל לרעות אותו באזור. זמן קצר לאחר מכן נגנב העדר.
באותה תקופה גר שבו בקרוואן במרכז היישוב. "הייתי מודע לכך שיכולות להיות גנבות, אבל כנראה לא מספיק. העדר היה צמוד לקרוואן, מוקף בגדר פשוטה. בגלל שהייתי חדש ביישוב, לא הכרתי מספיק את האזור ולא ידעתי לאיזה כיוון לרדוף אחרי הגנבים. יצאו הרבה אנשים ועזרו לי, אבל כנראה שפספסנו אותם בדקות ספורות", הוא נזכר בצער.
שבו מסביר כי שיטת העבודה של הגנבים היא להתרחק רגלית עם העדר כמה שיותר ואז להעמיס אותו על משאיות. "אחרי שהעדר נגנב היה ברור לי שאם אני קונה עדר חדש, צריך לדאוג שהוא לא ייגנב". תוך כדי בניית בית קבע ודיר חדש בקצה עדי עד, הוא פגש את מאיר ברטלר מחוות יישוב הדעת הסמוכה ושיתף אותו במצב הבעייתי. השניים החלו לגבש מספר בעלי עדרים מיהודה ושומרון ויחד הקימו את ארגון 'השומר יו"ש'.
ממשיכים את מורשת החלוצים
האיום הכלכלי-ביטחוני של גניבות העדרים, הוליד חיבורים מעוררי השראה בין בעלי החוות למתנדבי הארגון, שביומיום חלקם רואים את הקו הירוק רק מצדו המערבי. מדובר במתנדבים מכל גוני האוכלוסייה, שמגיעים אחת לחודש לשמירה לילית מאתגרת באחת החוות.
אז מה מביא את המתנדבים להשקיע לילה שלם מזמנם לטובת השמירות במקום קר ושומם יחסית? עדיאל כרתי מזיכרון יעקב מקבל השראה מההיסטוריה המשפחתית המפוארת שלו. הוא צאצא למשפחה שורשית בארץ. סבו הרב זאב גולד היה מחותמי מגילת העצמאות, הסב השני התיישב בעמק יזרעאל ביישוב מרחביה. בצבא שירת כרתי בסיירת גולני ולמרות שהוא היום בן למעלה מ-70, הוא עדיין משרת במילואים.
לשמירות בחוות ביהודה ושומרון הגיע דרך הילדים שלו, שחזרו בתשובה והסתובבו באזור. "העניין הוא לא לעזור למשפחה עם כמה עיזים, יש כאן מאבק על ארץ ישראל שעדיין בעיצומו", הוא מסביר "האנשים שגואלים הכי טוב את הקרקע הם בעלי עדרי הצאן. לכן אנחנו צריכים לעזור להם בכל מאודנו. צריכים להגיד להם תודה 16 פעם ביום על זה שהם שם בשבילנו. הייתי מאוד שמח שהנהגת המדינה תבין ותעודד את רועי הצאן".
לא קצת מפחיד לשמור פה לבד בלילה?
"את הפחד שלי איבדתי בעבר הרחוק. יכול להיות שהמלחמות תרמו לזה, הייתי בכוח שכבש את הר הבית במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור הייתי מפקד מחלקת סיור ברמת הגולן בנקודות חמות וקשות. מעבר לזה אני זהיר, אני לא עומד במרכז מעגל האור, אלא נמצא במקומות החשוכים יותר, כדי שאם מישהו עם כוונות זדון יתקרב, אזהה אותו הרבה לפני שהוא יזהה אותי".
עד היום, כרתי טרם נתקל בניסיונות גניבה. "הסכנה היא משניים-שלושה ערבים שמתצפתים מרחוק לראות אם יש עדר ללא רועה. אם הם רואים שיש שומר, בדרך כלל הם לא יגיעו. הניסיון המצטבר אומר שכשיש שמירה, אף אחד לא מגיע וזה אומר הכול". לכרתי חשובה לא רק השמירה, אלא גם החיזוק לבעלי החוות והתחושה שהם לא לבד במערכה. "זה מה שנתן כוח למתיישבים הראשונים בגליל ובעמק יזרעאל. עם כל הקשיים הגדולים עד כדי חרפת רעב, הם ידעו שהם חלוצים לפני העם. אני אומר להם: אתם השליחים שלנו. כאשר באים לשמור מכל רחבי הארץ ומכל שכבות הציבור, זה ייתן לאנשים האלה עוז ועוצמה בלתי רגילים".
התגובות של המשפחה והחברים להתנדבות המיוחדת של כרתי, מעורבות. "מי שמכיר אותי היטב וראה אותי במשך השנים לבוש מדים, רואה זאת כהמשך טבעי ולא מרים גבה. החברים שלי מסיירת גולני רואים זאת כמשהו אזוטרי, כך גם בקרב האנשים בעבודה שלי כפיזיקאי בתעשיית ההיי-טק. הייתי מהמקימים של מפעל אינטל בישראל. אבל אני לא מתרגש מזה, השמירה בשבילי היא כיף לא נורמלי", הוא מתאר. "בטבעי אני נהנה להיות לבד בטבע, להיות ער בלילה גם אם קצת קר. אני רואה בכך התמזגות עם הארץ הזאת ועם הטבע בכלל".
בניגוד לרוב המתנדבים המתייצבים לשמירה במקומות קבועים יחסית, נחום (51) מנתניה, שעוסק ביום-יום בשירות טכני, נודד בין כמה חוות, "איפה שצריכים", כהגדרתו. הנכונות הזו מקבלת משנה הערכה לאור העובדה שנחום לא מחזיק רכב פרטי בבעלותו. "אמרתי שאחד התנאים לשמירה שלי היא שתהיה תחבורה ציבורית בסביבה, כדי שאוכל להגיע". ברזומה המרשים שלו ישנן שמירות באיתמר, בחוות יישוב הדעת, בעדי עד, במצפה דני ליד מעלה מכמש, בחוות קשואלה, בחוות מעון, בסוסיא ובחוות טליה, בטנא עומרים ועוד היד נטויה. המשמעות: בין שלוש לשש שעות נסיעה לכל כיוון (!). "ביום של שמירה יוצאים מהעבודה שעה יותר מוקדם. יום למחרת, אם זה לא יום שישי, אני לוקח יום חופש", הוא מתאר בפשטות.
נחום מתנדב בארגון כבר שלוש וחצי שנים, בעקבות כתבה שפורסמה על הארגון ובלוג שעסק בחלוצים של לפני קום המדינה. "קראתי על הקשיים שבעלי החוות ביהודה ושומרון חווים ואז קראתי את הבלוג, אמרתי לעצמי שאני חייב לעזור. הרגשתי שזה בוער בי, אלה בדיוק כמו החלוצים של לפני מאה וחמישים שנה, וצריכים לעזור ולחזק אותם".
מנין המוטיבציה?
"אני לא מרגיש בנוח לשכב בלילה במיטה ולישון בשקט, כשיש יהודי שעושה הכל בשביל לחדש את ההתיישבות היהודית בארץ הקודש, חווה צרות מכל כיוון שרק אפשר לחשוב והפרנסה שלו בסכנה. בזה שאני שומר על העדר שלא ייגנב ולא תיפגע פרנסתו של אותו יהודי והוא ישן טוב בלילה, השגתי את מה שרציתי".
רוב בני המשפחה והחברים של נחום אינם מודעים להשקעה הרבה שלו בשמירות. "לא בגלל שאני חושש, אלא בגלל שזה עניין אישי שאני נותן מעצמי ולא רוצה שיגידו 'וואו'. מבין בני המשפחה שכן יודעים, יש כאלה שתומכים ויש שפחות. קרוב משפחה אחד אפילו הצלחתי לסחוב לשמירה בעמונה, ולפני כמה חודשים התברר לי שהלך בעצמו להתנדב לשמירה בדרום הר חברון. לעומת זאת, יש כאלה שחוששים, אבל מבינים שזה הכרחי".
למרות שרובם המוחלט של השומרים לא נתקל בפועל בניסיונות גניבה, שכן עצם הנוכחות שלהם מונעת אותם מלכתחילה, יש גם מי שהצליח בתושייתו למנוע גניבה של העדר. כזה הוא סיפורו של נפתלי וינברגר (62) מכוכב יעקב, שמתנדב כבר כמה שנים בארגון. "כל אחד יכול, זה רק עניין של רצון. במקום ללכת לישון, שומרים כמה שעות בלילה". בהתחלה שמר במגוון מקומות, אבל כשראה שהנסיעות גוזלות ממנו זמן יקר, התמקד בשמירה על העדר של נחום שוורץ בעמונה.
לפני כשנתיים, בעיצומה של אחת השמירות, נקלע וינברגר אל תוך הדרמה. "הייתה תקופה קרה של חודש שבט, אז שמרתי בתוך המכונית שלי. הכלבים החלו לנבוח ולא נרגעו. יצאתי החוצה. היה לילה חשוך של ראש חודש וזיהיתי את שלושת הגנבים שהשתמשו בפנס והיו במרחק 150 מטר ממני. הם לא פחדו מהכלבים, כי הם היו בתוך הגדרות של הדיר, וחשבו שכשיצליחו להתקרב הם יהממו אותם. צפרתי בקול כמה פעמים, הם נבהלו ומיד ברחו".
וינברגר מודה שיש בו קצת פחד, אבל אין ברירה. "אם אנחנו נפחד מהם, אנחנו יכולים לסגור את הבאסטה וללכת מכאן. שלוחי מצווה אינם ניזוקים", הוא מנמק. "יש משמעות מאוד חזקה לשמירה על אדמות ארץ ישראל ועל הפרנסה של החקלאים. יש גם אמירה כלפי הערבים שאנחנו לא פראיירים ולא ניתן להם להתנהג כאן כבתוך שלהם".
גשר בין העיר להר
אחד המתנדבים הראשונים לשמירה, שגם הצעיד קדימה את הארגון הטרי, היה אריאל בן דוד (בנדא). אל 'השומר יו"ש' התוודע דרך אחיו יאיר, שהקים יחד עם חבר את חוות קשואלה בגוש עציון, סמוך ליער הל"ה. "מאז שאחי עבר לשם לפני חמש שנים, ראיתי שהוא מאוד מתקשה לתפקד. הוא היה חייב להישאר כל הזמן עם הצאן. החלטתי לעזור לו ולהגיע מדי פעם לשמור. הם היו מקפידים להישאר ערים כל הלילה בתורנות ולא היו מוכנים לקחת סיכון. היה קיים גם פוטנציאל גדול להצתות בשל הסמיכות ליער", הוא מספר.
אחיו יאיר נמנה על קבוצת החקלאים שהקימו את 'השומר יו"ש', מתוך אידיאל לחזק את ההתיישבות באמצעות תפיסת המרחבים והנוכחות התמידית בשטח. הקושי העיקרי שלהם עוד לפני הפרנסה, הן הגנבות. "ארגון השומר החדש, שעושה עבודת קודש בנגב ובגליל, מסיבות כאלה ואחרות לא נכנס ליהודה ושומרון", מספר בנדא, "כל פעם שביקשו מהם, התשובה היתה שלילית. לא היתה ברירה אלא להקים ארגון חדש".
בהתחלה הביא איתו בנדא לשמירה חברים מלוד, כדי לחזק את הקשר בין העיר לבין ההתיישבות. למרות שהוא גר בלוד כבר עשרים שנה, הוא מאוד קשור להתיישבות ביהודה ושומרון: הוריו גרים באלון שבות והוא בוגר ישיבת בית אל. גם המגורים בלוד נובעים אצלו מרצון לחיזוק ההתיישבות היהודית במקום. כבעל ניסיון ארגוני, התבקש בנדא להרים את הארגון, שפעל עד אז בצורה מצומצמת, ועזר רק לארבע-חמש חוות. הוא החל בניהול הפעילות, גיוס מתנדבים חדשים וכספים ואיתור חוות חדשות שזקוקות לתגבור בשמירות.
הארגון כיום מסייע ל‑17 חוות של רועי צאן, מדרום הר חברון, דרך גוש עציון, בנימין, שומרון ועד לבקעת הירדן. "לאט לאט אנחנו נכנסים לחוות נוספות, בהתאם לכוח האדם שיש לנו. לכל חווה שאנחנו מתחברים, אנחנו צריכים לגייס מתנדבים חדשים מהאזור. במקביל צריך להגדיל, לשכלל, לעבות ולשמר את המאגר הכללי של המתנדבים".
בנדא לא מסתפק בהצהרות: למרות שהוא עסוק מעל ומעבר בפעילות השוטפת של הארגון, כבר 34 חודשים שהוא מתנדב בעצמו אחת לחודש בחווה בגוש עציון. משמרת היא בין 11 בלילה לחמש בבוקר. כמה ימים אחרי השמירה מוקד הארגון יוצר קשר עם המתנדב כדי לקבל פידבק ולקבוע את השמירה הבאה.
המעגל המרכזי של המתנדבים מכיל כבר כמה עשרות, ששומרים לפחות פעם בחודש. מעגל נוסף של מתנדבים מגיע ממוסדות החינוך. יוזמות אחרות שמתבשלות בימים אלה בארגון כדי לגייס מתנדבים הם 'ערבים זה לזה' בקרב הגרעינים התורניים, 'ופרצת' – פניה למשפחות חב"דיות המחוברות ליישוב הארץ ו'אבות ובנים' – הזדמנות לפגישה מיוחדת בין הדורות דרך השמירה.
בנדא מדגיש שהשומר לא צריך נשק וכי לא מדובר בשמירה קשה. "זאת שמירת נוכחות. המטרה היא לא לחתור למגע כמו בצבא, אלא רק להזעיק את מי שצריך בזמן אמת, כדי להבריח את הגנבים או לפחות לדעת לאיזה כיוון לרדוף אחריהם, מה שחוסך זמן יקר".
אל שבו מגיעים בחורים ממכינות כמה פעמים בשבוע. "הם ערים כל הלילה וללא ספק זה עוזר. הערבים מרגישים שיש פה שמירה. כשהגנבים רואים אנשים ערים – הם בכלל לא מתקרבים. מספיק לצאת להסתובב פעם בשעה, בשאר הזמן פשוט להציץ מדי פעם במצלמות. הגנבים מתצפתים מרחוק לראות מה המצב. כשהם רואים שיש שמירה, הם מחפשים מקום קל יותר".
הצעירים, מספר שבו, הופכים את השמירה גם לחוויה חברתית. "יושבים, לומדים, מסתובבים ומנגנים. אשתי מארגנת קפה ועוגיות. כמה חבר'ה צעירים שהגיעו לשמור, התלהבו והגיעו לעזור לי אחר כך עם המרעה בשעות היום. כמובן מגיעים גם מבוגרים, כמו יהודי מבוגר ממושב נחלים או זוג צלמים מהשומרון".
מעבר לשמירה האנושית, שבו נעזר גם במצלמות, ולא מוותר על סיורים עם פנס מדי פעם. "אם הם לא באים אני שומר בעצמי. בהתחלה הייתי שומר מאה אחוז, עכשיו חצי לילה. הולך לישון מוקדם וקם באמצע הלילה לשמור. יש לי מסך ליד המיטה, אני מתעורר כל כמה זמן להסתכל במצלמה. כשיש שומרים אני מכבה את המצלמה וישן טוב". כעדות לכך שאי אפשר לסמוך רק על המצלמות, הוא מספר על פעם אחת בה קלט במצלמות ניסיון גניבה. "זיהיתי מאחורי הדיר שני גנבים. הזעקתי כוחות וניסינו לתפוס אותם, אבל הם הצליחו לחמוק".
המדינה לא מפצה על הגניבות?
"יש פיצוי של מס רכוש של משרד הביטחון לעדר שנגנב, אבל עם ביורוקרטיה בלתי נסבלת", עונה שבו בצער. "אבל גם אחרי זה, אי אפשר לפצות על הפגיעה באמת. כמעט בלתי אפשרי לקום. מי שבכל זאת מצליח לקום, יכול לסחוב את ההתאוששות חמש-שש שנים. כדי למנוע את זה בסך הכול היה צריך אדם שיישב ויסתכל".
אנחנו יורדים מעדי עד אל עבר היעד הבא. מולנו בחוות יישוב הדעת רועה העדר של נחום שוורץ, אותו העביר לשם אחרי שגורש עם משפחתו מעמונה. בשל המצב המיוחד וכדי להקל על שוורץ שנמצא בתקופה רגישה ועמוסה ממילא, השומר יו"ש מתגברים אותו באופן מיוחד ושולחים אליו שומרים מדי לילה, עד שיצליח להתאושש.
"המתנדבים הם הדרך שלנו לשמור על העדר. אבל אפילו אם לא היה צריך את השמירה, היה צריך להמציא אותה, כדי לחבר את האנשים אל השטח והאדמה", מכריז שמואל הרצליך, בנו הגדול של אברהם הרצליך מכפר תפוח, שנחשב לרועה הצאן הוותיק ביותר בהתיישבות. הרצליך הוא אחד המנטורים של מתי שבו ורבים אחרים מרועי הצאן ביהודה ושומרון, וכבר למעלה מארבעים שנה שהוא רועה את צאנו.
שנים רבות עשה זאת בכפר זיתים שבגליל, אך לפני כשמונה עשרה שנה החל במסע רגלי יחד עם העדר אל כפר תפוח, שם התגוררו חלק מילדיו. שלוש פעמים נגנב העדר שלו, אבל הוא לא התייאש ושיקם אותו פעם אחר פעם. "בלילה שגנבו את העדר, בגבעת היקב, היתה משאית סמוך לגדר והיה כלב קשור לפתח של המכלאה. בשעה 12 אבא שמע נביחות ויצא עם פרוז'קטור וראה שהכל תקין. הוא חזר לישון למשך שעתיים וכשהוא קם העדר כבר לא היה. אין מצב שבעל העדר יצליח לעשות את זה כמו שצריך, לכן צריך מתנדבים שנמצאים בערנות מוחלטת", מסביר שמואל.
הגנבה האחרונה הייתה הגדולה מכולן, ארבע מאות ראש התאדו בלילה אחד. מאז היו מספר גנבות קטנות אפילו ביום. "הערבים היו מסתתרים בסבך, מחכים שאלך ומגרשים הצידה חלק מהעדר".
שידוך בזכות השמירה
גם נתי שוולב (31, נשוי + 5) מחוות השקדים באלון מורה, חווה על בשרו את המחיר הכואב של גניבת עדר. את העדר הקים לפני כחמש שנים כשהתגורר בגבעת 'נחלת יוסף' הסמוכה. קצת אחרי ההקמה, כשהמקום עוד היה ללא דרך גישה מסודרת, חשמל או קו מים – נגנב העדר שמנה אז 60 טליות. "זה היה בליל שבת, באמצע הלילה, הגנרטור נכבה. חושך מצרים של תחילת החורף. קמנו בבוקר והעדר איננו, נעלמו עקבותיו", הוא נזכר. "הגניבה קיבלה תהודה וב"ה יחד עם הפיצוי של מס רכוש ששילם 66% מהנזק, ויחד עם תרומות שגייסנו, הצלחנו לחדש את העדר".
מאז הגניבה נאלץ שוולב להקדיש את לילותיו לשמירות. בהמשך התגייסו למשימה תושבי אלון מורה. חלק מהיישוב שמר וחלק תרם כדי לממן שומר. "כשלא היה שומר, אני ואשתי היינו ערים כל הלילה". לפני כשלוש שנים, אחרי שפינו אותם מנחלת יוסף, הם הגיעו אל חוות השקדים. שם הם נכנסו אל מעטפת האבטחה של אלון מורה, חדלו מהשמירות והתקינו מערך אבטחה משוכלל של מצלמות ואזעקות פרטיות, יחד עם אלו של היישוב. "למרות שיש לי אמצעי אבטחה ומאז לא חווינו ניסיונות גניבה, אני לא ישן טוב בלילה", מעיד שוולב על עצמו. "יש לי בחדר השינה מסך מצלמות וכל כמה זמן אני מתעורר לראות שהכל בסדר. אין תחליף לשומר האנושי", הוא קובע.
העדר של נתי מונה כיום 500 כבשים שיוצאים כל יום למרעה, וכך גם תורמים לשמירה על המרחב סביב היישוב. השומר יו"ש דואגים לשמירה אצלו פעם בשבוע, בליל שבת – זמן מועד לגניבות, אותה מבצעים שלושה בחורים מהישיבה הסמוכה. "אם הייתה אפשרות שיהיה כל לילה שומר ער, זה היה הכי טוב".
שניים מהמתנדבים אצל שוולב הרוויחו כפליים, ובזכות השמירות הקימו בית נאמן בישראל. "את אחד הבחורים שהיה אצלנו, שידכנו לאחות של אשתי. בחור אחר שידכנו לשכנה מאלון מורה והם כרגע גרים בחווה".
תומר פניני (נשוי+8) גר במורדות גבעה 777 באיתמר. כבר שמונה שנים שהוא נמצא ברכס. יחד עם כיתת כוננות של הגדעונים, רדף אחרי גנבים ועדרים לפחות עשרים פעם. "כמעט בכל הפעמים הצלחנו להחזיר את העדרים. 100 אחוז שבאו ויבואו לגנוב, ולכן אנחנו שומרים כל לילה. בגדול אנחנו יודעים את הזמנים שהם אוהבים, כמו ראש חודש שהוא בלי ירח, לילות גשומים ושבתות", הוא מפרט. "מעבר לכך, אמנם הם באים לגנוב, אבל אם תהיה להם הזדמנות, יבואו גם לרצוח. היו ברכס שני עדרים שלא שמרו עליהם כמו שצריך והם אלה שחטפו כל פעם".
את עדר הכבשים מחזיק פניני כבר שנתיים, מה שאומר שמירות בכל לילה. "להרוויח מאתיים אלף שקל תוך שלוש דקות וגם לשבור את היהודי שמנסה להתיישב פה – מהווה מטרה מאתגרת מבחינתם, ולכן הערבים ינסו בכל מקום. הם לא באים להתנגש, רק איפה שהם בטוחים שיצליחו. הם מנתקים מגע איפה שהם מזהים בעייתיות".
מה עם הצבא?
"יש ב-777 עמדה של חיילים, שבעיקר שומרים על עצמם. פעם הם היו מפטרלים, אבל מאז שינו להם את ההגדרות והם מתפקדים כצוות כוננות שקופץ. גם אם היו מסתובבים, אני לא הייתי ישן בשקט. זה לא נכון שאדם זורק את האחריות על אנשים אחרים". המטרה בגיוס מתנדבים אצל פניני היא לא רק השמירה, אלא גם השותפות. "נכון שאני מנסה להיות כלכלי, אבל אני לא פה רק לעצמי ולפרנסה שלי. המטרה שלי זה לפתוח פתח, שעוד יהודים יבואו להתיישב פה ויתחברו אל הארץ".