המודעה בעיתון הילדים צדה את עינה של נעמה.
"מחפשת מישהי להתכתב איתה, להחליף חוויות, סיפורים ומחשבות. אני מתעניינת בציור ובבעלי חיים ואוהבת לכתוב שירים וסיפורים. אשמח אם ילדה בגילי תיצור קשר לכתובת הבאה", חתמה המודעה בכתובת של מושב בדרום.
נעמה הסתקרנה. הילדה מהמודעה התעניינה בתחומים דומים לאלה שמעניינים אותה. היא יכולה להיות חברה טובה להתכתבות, חשבה לעצמה נעמה, ובלבה הוסיפה בטון קצת מריר: בייחוד כשאין לי חברה טובה אחרת בכיתה. הילדות המובילות בכיתה לא התייחסו אליה בדרך כלל. היו לה אמנם חיבורים מעניינים שהייתה מקריאה בכיתה בשיעור חיבור, אבל מה שעניין את הבנות האלה היו בגדים, תסרוקות והטלפון החכם.
היא שלחה מכתב ראשון לילדה מהמודעה, קצת בהיסוס וקצת בתקווה. "הילה שלום, קראתי את המודעה שלך בעיתון הילדים וגיליתי שיש לנו תחומי עניין משותפים. בעלי חיים למשל. את יודעת שאני מאוד אוהבת רכיבה על סוסים?…" ונעמה המשיכה וסיפרה על הדגיגים שהיא מגדלת, על החתול שאספה מהרחוב ועוד. היא לא שמה לב שהזמן עובר, ודף ועוד דף התמלאו בסיפוריה. לבסוף, כשגילתה שמילאה ארבעה עמודים בכתב עגול וצפוף, נעצרה. היא הדביקה את המעטפה ושלחה אל הכתובת בדרום.
מרגע ששלשלה את המעטפה לתיבה, נעמה לא הפסיקה לצפות לתשובה. מדי יום רצה הביתה מבית הספר והמתינה למעטפה שנושאת את שמה. אבל בכל פעם שבדקה את תיבת המכתבים גילתה רק חשבונות או מכתבים לאבא ואמא. "אולי טעיתי בכתובת?" הרהרה לעצמה, "ואולי גרוע מזה: הילה בכלל לא אהבה את המכתב שלי, ובכלל לא רוצה להתכתב איתי…".
אחרי שבוע של ציפייה, חזרה שוב נעמה מבית הספר וכבר לא ציפתה לגלות כלום בתיבה. היא נכנסה ישר למטבח, ועל המקרר גילתה מעטפה סגלגלה שממתינה לה. "לכבוד נעמה חן", נכתב שם בכתב קטן. איזו התרגשות! היא רצה לחדר עם המעטפה, ופתחה אותה לאט לאט.
המכתב של הילה היה מרתק. היא סיפרה על עדר העיזים שאביה מגדל, ושהיא גרה בחווה חקלאית. יש להם תרנגולות, ובכל בוקר היא אוספת מהן ביצים. נעמה קראה וקראה, ומיד התיישבה לכתוב מכתב ארוך בחזרה, הפעם על ציור.
קשר המכתבים של נעמה והילה הלך והתהדק. נעמה גילתה שהילה היא כל מה שחיפשה אי פעם בחברה: מעניינת, חכמה, מצחיקה, טובת לב ועם המון חלומות. היא גם ידעה לכתוב יפה, הרבה יותר מנעמה. בעיני רוחה ציירה נעמה את הילה כ"חברה מהחלומות": גבוהה, ספורטיבית כזאת, נראית כמו מישהי שנעמה תתגאה להיות חברה שלה.
אחרי כמה חודשים הציעה נעמה להיפגש פנים אל פנים. הילה הסכימה בשמחה, אבל ביקשה שנעמה תבוא לבקר אותה במושב, כי יהיה לה קצת קשה להגיע לעיר של נעמה. נעמה התפלאה קצת, אבל עלתה על האוטובוס וירדה ממנו בתחנה, כפי שהסבירה לה הילה. היא צעדה במושב וחיפשה את הבית המיועד.
ליד אחד הבתים ראתה מרחוק דמות של ילדה יושבת. לפתע היא שמעה את הילדה קוראת לה: "נעמה? זו את? ברוכה הבאה! כמה אני שמחה לראות אותך". נעמה התקרבה בצעדים מהוססים, משהו שם היה לא צפוי מבחינתה. "הילה? נעים מאוד", היא נבוכה לרגע. הילה ישבה בכיסא גלגלים חשמלי, ונראתה רחוקה מאוד מהדמות שנעמה תיארה לעצמה. "מפתיע נכון?" הילה פרצה בצחוק מתגלגל, ולא התביישה כלל. "איזה מזל שלפחות הידיים שלי עובדות, ככה אנחנו יכולות להתכתב…". השתיים יצאו לסיור בין בעלי החיים בחווה, ואחר כך פטפטו על חוויית ההתכתבות. נעמה גילתה שהילה מעניינת ונפלאה הרבה יותר כשמכירים אותה פנים אל פנים, ואולי דווקא בגלל כיסא הגלגלים.
חגית רוזנבאום