את חוק ההסדרה צריך לחוקק לא רק כדי להסיר את סכנת ההריסה ממאות יחידות דיור בהתיישבות, אלא גם כדי להסדיר מחדש את היחסים בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת
1
בהובלת אנשי הבית היהודי התקדמה השבוע יוזמת החקיקה של חוק ההסדרה שני צעדים קדימה. ביום ראשון עלה החוק להצבעה ואושר פה אחד בוועדת השרים לענייני חקיקה, על אף התנגדות ראש הממשלה שביקש לדחות את ההצבעה. עם האישור בוועדת השרים הובטחה חובתן של כל הסיעות החברות בקואליציה להצביע בכנסת בעד החוק. ואכן, אתמול (יום ד') התקבל החוק בקריאה טרומית בכנסת, בתמיכת כל מפלגות הקואליציה.
עד לרגע האחרון לא היה ברור כיצד יצביעו הח"כים של סיעת כולנו. אבל מנהיג המפלגה, שר האוצר משה כחלון, הבין כנראה שאם הוא ואנשיו יפרו את המשמעת הקואליציונית בהצבעה על החוק הזה, יהיה לכך מחיר של הפרות-שכנגד בהצבעה על חוקים שחשובים לו. ערב העברת התקציב הדו-שנתי, שר האוצר לא יכול להרשות לעצמו בעיות מהסוג הזה.
קדם להצבעה בכנסת ויכוח עז בין ראשי סיעת הליכוד בכנסת לראשי סיעת הבית היהודי, כאשר אנשי הליכוד ביקשו להוציא מהצעת החוק את סעיף עמונה. הסעיף הזה הוא מכה קשה במיוחד לממסד המשפטי, מכיוון שהוא קובע שההסדרה המכשירה את המבנים בהתיישבות ומונעת את ההרס שלהם תחול גם על מבנים שכבר ניתן לגביהם פסק דין חלוט שחרץ את דינם להרס. יש להניח ששופטי בג"ץ יזעמו במיוחד על הסעיף הזה, שמאיים לבטל למפרע את פסק דינם הסופי של בכירי השופטים בישראל, אשר השקיעו בנושא זמן שיפוטי רב מאוד. אך אנשי הבית היהודי עמדו בלחצים וסירבו לגרוע סעיפים מנוסח החוק הרחב שהתקבל בוועדת השרים. החוק עבר בקריאה טרומית בנוסח שכולל את הסדרת עמונה ותשעת הבתים בעפרה – שגם לגביהם קבעו השופטים תאריך הריסה קרוב וסופי.
כמובן, עוד ארוכה הדרך עד שאפשר יהיה לחגוג את הצלת עמונה ואת הסדרת מאות רבות של יחידות דיור בהתיישבות. כדי שחוק ההסדרה ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל, עליו לצלוח עוד שלוש קריאות בכנסת, שביניהן דיוני ועדות. מן הסתם יהיו מי שינסו לתקוע מקלות בגלגלים, לטרפד את העברת החוק בשלוש קריאות, או לפחות לנקוט סחבת עד לאחר התאריך שקבע בג"ץ להריסת היישוב. אבל גם אם החוק יעבור ובזמן, עדיין רב החשש ששופטי בג"ץ יכריזו עליו כבלתי חוקתי וישתמשו בסמכות שנטלו לעצמם כדי לבטל אותו. וגם אם יקרה נס והנשיאה מרים נאור וחבריה יתאפקו ולא יבטלו את החוק כולו, הם עדיין עלולים לבטל את סעיף עמונה ולהחליט שההסדרה תחול רק על בתים שלא ניתן פסק דין חלוט להריסתם.
2
אפשר להבין את ההתנגדות לחוק ההסדרה בכלל ולסעיף עמונה בפרט. הסירוב להשלים עם פסק הדין של בית המשפט העליון יוצר אווירה של משבר חוקתי. אם יתקבל חוק ההסדרה ושופטי בג"ץ יתעקשו לבטלו, הכנסת תתבזה ותיראה בחולשתה. אם הכנסת תנצח, כבודם של שופטי בג"ץ ייפגע.
אבל העימות הזה הוא הכרחי, ולא רק משום שאין דרך אחרת להסדיר את הבנייה בהתיישבות, אלא גם כדי ליצור הסדרה מחודשת של היחסים בין הרשות המחוקקת והמבצעת לרשות השופטת. אלמלא החולשה רבת השנים שגילו הפוליטיקאים מול גישתו האקטיביסטית והאימפריאליסטית של בית המשפט, שכרסם עוד ועוד בסמכותם, לא היינו מגיעים לאן שהגענו בעמונה, בעפרה ובנתיב האבות, ועוד קודם לכן במגרון, בגבעת האולפנה ובבתי דריינוף. גם הניסיון לגייס תלמידי ישיבות בכפייה או לתת לרפורמים ולקונסרבטיבים מעמד רשמי בכותל המערבי לא היה בא לעולם בלי אותה גישה אקטיביסטית. לכן צמצומה הוא אינטרס מובהק של כל המפלגות הדתיות ולא רק של הבית היהודי.
לא נעים לפגוע בכבודם של שופטי בג"ץ, אבל הם הביאו את זה על עצמם ולא הותירו ברירה אחרת לציבור ולנציגיו הנבחרים בכנסת ובממשלה. כאשר לאורך שנים השופטים לא מצליחים לעמוד בפיתוי ולוקחים לידיהם את קבלת ההחלטות בעוד ועוד תחומים שאינם משפטיים, אין דבר יותר דמוקרטי מלחוקק חוקים שיקבעו ויבהירו את גבולות ההתערבות שלהם.
אילו השכילו שופטי בג"ץ להפעיל את כוחם בלי ליצור תחושה של אי צדק, של איפה ואיפה, יש להניח שהציבור היה משלים עם הסמכויות הנרחבות שנטלו לעצמם, למרות שלא הוסמכו לכך באופן ברור בחוק. אבל כאשר השופטים ממשיכים לאטום את לבם לתחושת אי-הצדק של רוב הציבור, ומתעקשים לעבוד בשירות עמותות השמאל הקיצוני גם כאשר אמון הציבור בבית המשפט הולך ונשחק – אין עוד מנוס מהתערבות באמצעות חקיקה. חוק ההסדרה חשוב להסדרת מערכת היחסים בין הרשויות בישראל לא פחות משהוא חשוב להצלת הבתים בהתיישבות. לכן העימות בפרשת עמונה בין הכנסת והממשלה לבית המשפט הוא לא רק מקרה מצער, אלא גם הזדמנות היסטורית לחולל שינוי שנדרש כבר זמן רב.
ואם בג"ץ יבטל את חוק ההסדרה לאחר שיעבור בכנסת, השלב הבא חייב להיות חקיקה של פיסקת ההתגברות, אשר מחזירה לנבחרי העם בכנסת את הסמכות הסופית ומאפשרת להם להחזיר לתוקפו חוק שבוטל על ידי בג"ץ. חוק ההסדרה יהיה צעד חשוב וראשון בדרך לחזרה אל מצב משילות שפוי, שבו שופטי בג"ץ שופטים לפי האות הכתובה של החוק ולא לפי השקפת עולמם האישית. יש לחזור אל ימי הפרדת הרשויות טרם המהפכה החוקתית של אהרון ברק, אל הימים שבהם הממשלה משלה, המחוקקים חוקקו, והשופטים שפטו – ולא ניהלו את המדינה במקום הפוליטיקאים.
3
למרות שהמהלך הזה הוא מאוד מתבקש, יהיה קשה מאוד להוציאו אל הפועל. לא בקלות יוותרו אנשי המחנה השמאלני-ליברלי-פרוגרסיבי על עמדת הכוח שביצרו לעצמם בבית המשפט העליון. הם ייאבקו בכל כוחם לשמור על השיטה שמאפשרת להם, למרות כישלונותיהם החוזרים בקלפי, להשליט את עמדת המיעוט שלהם כשרוממות שלטון החוק בגרונם. גם הממסד המשפטי לא יוותר בקלות על העוצמה שניכס לעצמו, שאין דומה לה במשטרים דמוקרטיים בעולם.
הניסיון להחזיר את שד האקטיביזם השיפוטי אל תוך הבקבוק ייתקל בהתנגדות קשה גם מגורמים רבי השפעה באקדמיה ובתקשורת. לא יחסרו גם גורמים מתוך המחנה הלאומי שיתנדבו לשמש "אידיוטים שימושיים" של האוליגרכיה המשפטית, אם משום שהם מתייראים שמא יופעל מולם נשק החקירות וכתבי האישום, ואם משום שתודעתם הלכה שבי אחר טיעונים צדקניים ומתחסדים.
מול כל הכוחות הללו, אין למהלך החשוב הזה סיכויים להצליח בלי שיתוף פעולה הדוק בין מפלגות המחנה הלאומי, וקודם כול בין הליכוד לבית היהודי.
בדרך כלל טבעי הדבר שכל פוליטיקאי וכל מפלגה מתהדרים בהישגיהם ומבליטים את העשייה שלהם, כדי לחזק את התמיכה בהם ולהגדיל את האלקטורט. במצבי שגרה התנהלות כזאת היא זכותו ואולי אפילו חובתו של כל פוליטיקאי. אבל ישנם זמנים קריטיים, למשל בעתות מלחמה, שבהם נדרשת התאפקות והימנעות מתחרות על קרדיטים שעלולה לפגוע באחדות השורות.
הח"כים בצלאל סמוטריץ' ושולי מועלם והשרים נפתלי בנט ואיילת שקד רשאים בצדק לרשום לזכותם את הובלת ההצלחה הראשונית שהושגה השבוע. אבל כדי שהנטיעה הרכה הזאת תגדל ותוציא פירות, יש להימנע מאווירת תחרות מול הליכוד שיש בה מנצחים ומנוצחים, ולשלב ידיים למען המטרה המשותפת. בליכוד יש כוחות חשובים שמבינים את חשיבות המהלך ועושים רבות למען הצלחתו. באווירה של אחדות ושיתוף פעולה ניתן להגיע ליצירת מאזן חדש ביחסי הכוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת לרשות השופטת. אם המהלך הזה יצליח, זה יהיה הישג עצום שהצלתן של מאות יחידות דיור בהתיישבות תהיה רק חלק קטן ממנו.
עמנואל שילה