מי שאוהבים את להיטי העבר החסידיים כפי שהם היו, ייהנו בוודאי מהדיסק של שוואקי שבו הוא מבצע את השירים של פעם בלי המרה לסגנון עדכני
יצא לי לדבר עם אדם שהפיק כנס בוגרים למוסד ותיק כלשהו במלאות לו מספר שנים עגול וגדול. מצד אחד הוא סיפר בהתלהבות על ההצלחה של האירוע ועל מספר האנשים שהגיעו, אבל הוא לא הסתיר את אכזבתו מהתוכנית האמנותית. לא שהיא הייתה עלובה, בדיוק להפך, הבחור השקיע סכומי עתק כדי להביא אמנים מהשורה הראשונה שיופיעו באירוע, אבל הם לא עניינו אף אחד. כוכבי ענק הופיעו על הבמה, אבל אנשים העדיפו להישאר בחוץ ולהריץ זיכרונות מהילדות. ככה זה באירוע שביסודו עומדת התרפקות על העבר: לא צריך שום דבר חוץ מהנוסטלגיה עצמה.
יעקב שוואקי דווקא הבין את העיקרון הזה. באלבומו החדש 'היו ימים', שאולי נכון יותר לקרוא לו חדש-ישן, כוכב המוזיקה החסידית בהווה עושה כבוד לעבר. זהו אלבום כפול שמורכב משמונה מחרוזות מלאות בלהיטים מפעם. כאמור, שוואקי ושותפו לניהול המוזיקלי של האלבום, איצי וולדנר, הבינו את כוחה של הנוסטלגיה, ולא ראו לנכון להוסיף עוד משהו מלבד השירים עצמם. בלי המרה לסגנון עדכני יותר, בלי משחקים, בלי אפקטים, שירים נטו. אמנם העיבוד המוזיקלי מצוין, אבל הסגנון שלו אינו שונה בהרבה מהאווירה של השירים המקוריים. האלבום אינו פונה למי שרוצה להתחדש ולהתרענן, אלא דווקא למי שקצת מאס בכל ההתחדשויות, ומתגעגע למוזיקה שבקעה ממקלטי הרדיו הישנים.
שוואקי גם זיהה נכון מה נחשב ללהיטי עבר. לא תמיד אנחנו קולטים שמה שקרה לפני עשרים שנה, ואפילו לפני עשר שנים, נכנס כבר לדפי ההיסטוריה. אם הדור אשר לא ידע מתייחס למלחמת המפרץ כמו למלחמת עמלק, הוא גם לא מבדיל כל כך בין מרדכי בן דוד לדוד המלך. לכן האלבום מחדש לא רק את פרחי לונדון ו"דבקות", אלא גם את הפלייליסט של שנות התשעים. עטיפת האלבום, ובו תמונה של קלטת, מגדירה פחות או יותר את גבולות הגזרה של התקופה. יתרה מזאת: בצעד שברגע הראשון נתפס בעיניי כיוהרה, אבל ברגע השני הבנתי שהוא נכון ואמיתי, שוואקי מחדש גם את הלהיטים הראשונים שלו עצמו. גם הדיסק הראשון שלו, שיצא לפני יותר מ‑15 שנה, נחשב כבר לנחלת העבר.
האלבום 'היו ימים' יכול לספק חוויה לחובבי השירים של פעם, וגם לחובבי קולו של יעקב שוואקי. כמנהגו באלבומים האחרונים, שהתפרסו על פני כמה ז'אנרים, גם באוסף החדש שוואקי נע בין להיטים באנגלית, ניגוני קרליבך ופיוטים מהזמר המזרחי, מחולקים למחרוזות שונות. המחרוזות, אגב, בנויות באופן לא כל כך מוצלח לטעמי – הן ארוכות מאוד, בלי חלוקה פנימית לרצועות, וגם הקישורים המוזיקליים בין השירים לא זורמים באופן טבעי. אבל עדיין נוח יותר לשמוע אותן מאשר את הקפיצות והצרצורים שליוו את הקלטות, שלא לדבר על התקליטים, בגרסאות המקוריות של השירים.
גב, למי שמקפיד לשמוע בשלושת השבועות שירים שקטים אבל לאו דווקא ווקאליים, האלבום הוא פתרון מצוין. אפילו השירים השמחים יחסית שמופיעים בו פה ושם הם שלווים ורגועים לעומת מה שהולך בתעשיית המוזיקה של היום.