הימים שלפני מלחמת ששת הימים עברו על תושבי המדינה הקטנה בהמתנה דרוכה, בכסיסת אצבעות ובספירה לאחור בחרדה קיומית. הציפייה הייתה לגרוע מכול. אלפי קברים נחפרו לחללים הצפויים. העורף הפך לחזית שהחיים בה התנהלו בין חפירת שוחות ותעלות קשר להאפלת בתים ופנסי מכוניות. גברים בלבוש אזרחי נעלמו מהרחובות. שירותי דואר ואוטובוסים נחשבו למותרות. פעולות השגרה נעשו תוך האזנה צמודה לקול שבקע מהטרנזיסטור, כשברקע פסקול מדיני פסימי.
אבל אז, בהינף יד של השגחה אלוקית, הפכה ההאפלה לאור גדול והחרדה לישועה וניצחון. אנשים התהלכו כחולמים, כמהים לנשק את אבני הכותל, למשש את קירות מערת המכפלה, להזיל דמעות אצל רחל אמנו. חצי האי סיני נשטף בגל של מטיילים שבוססו בחולות הזהב, ומפלי הגולן ופסגת החרמון המושלגת פגשו רגליים יהודיות שטבעו בהם פסיעות ראשונות. המחרשות החלו לפלח את אדמת בקעת הירדן והפכו אותה לארץ פורייה ומבורכת. יישובים חדשים קמו באזורים המשוחררים בירושלים המזרחית, בסיני, בבקעת הירדן, ביהודה ושומרון וברמת הגולן. לצדם של כוחות ותיקים שהובילו את ההתיישבות בראשית המדינה בלטו כעת גם צעירי הציונות הדתית, שהובילו את חידוש ההתיישבות בגוש עציון ובקריית ארבע היא חברון, ובהמשך ביהודה, שומרון וחבל עזה.
מדינת ישראל לא תמיד ידעה לפתוח את העטיפות של גשם המתנות השמימיות שהוצפה בו ולמצות אותן עד תום. השאלה מה לעשות בחבלי ארצנו המשוחררים הייתה ועודנה סלע מחלוקת בין מחנות אידיאולוגיים ופוליטיים, ובחלקם הגדול לא זכינו להחזיק. אבל עם כל הטעויות וההחמצות, היום שאחרי המלחמה היה תחילתה של דרך שאין ממנה חזרה. המדינה הקטנה והמפוחדת, אשר חרדה תמידית לקיומה, נכנסה לעידן חדש של צמיחה ושגשוג. ישראל המאוימת צרת המותניים זכתה לגבולות בני הגנה ולנוכחות צבאית ואזרחית במשלטים אסטרטגיים השומרים על ביטחונה. מדינת שפלת החוף שבירתה חצויה התרחבה והתרווחה בין הירדן לים, כשהיא מכילה בתוכה מקומות קדושים ואתרים היסטוריים מעוררי השראה ומחוזות שבהם חיו אבותינו ובהם עוצבה דמותו של עמנו. מי שהייתה סיכה על מפת העולם, הפכה בזכות הניצחון למעצמה בעלת משקל במזרח התיכון כולו, וזכתה למקום של כבוד בקרב מדינות המערב. הכלכלה החלה לעלות על מסלול של צמיחה.
בשורת הישועה והניצחון הציתה זיק של התעוררות לאומית ביהדות הדממה שמאחורי מסך הברזל, ואף העירה את לבם של רבבות יהודים בארצות הרווחה, ואלה ויתרו על מנעמי הגלות, ארזו את המזוודות ובאו להצטרף לחלום.
משוררי התקופה ידעו להנציח את גודל השעה בשורות שביטאו את המפגש המחודש של הארץ עם בניה. "נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו", התמוגגה נעמי שמר. "שוב לא נלך רחל מני שדמות בית לחם", הדהד קולו של אריק לביא בשבועה שניסח שמוליק רוזן. אחרי סימני הקריאה באו אמנם לא מעט סימני שאלה, אבל ישראל החדשה של היום השביעי למלחמה, ישראל בטוחה יותר ומחוברת יותר לשורשיה, היא מציאות בלתי הפיכה. תהליך העיכול של הישגי המלחמה לא תם גם אחרי 50 שנה, אבל בכך אין ספק – הבנים שבו אל גבולם.
שבו לגבולם
הקיבוצניקים על שפת הכנרת שהתרגלו לפתע לחיים ללא הפגזות, תושבי הדרום שהפסיקו לחשוש מפדאיון ותושבי ירושלים שחזרו ברגע אחד 19 שנים אחורה | סיפורים בגוף ראשון על שגרת האיומים הביטחוניים שלפני המלחמה והשקט החדש שבא אחריה
עפרה לקס
"בכל יום שישי, לפני שבת, הייתי יורד עם סבא שלי אל החומה שחילקה את העיר. בחומה היו קרועים חלונות קטנים, שמהם יכולנו לראות מה קורה מעבר לגבול. סבי היה עוצר, מביט מהחלון לכיוון הכותל בגעגוע, ואומר את קבלת שבת ולכה דודי. רק אז היינו ממשיכים לבית הכנסת".
בשביל הרב ישראל גליס ומשפחתו, דור עשירי בארץ, מלחמת ששת הימים לא גילתה מרחבים חדשים. היא פשוט השיבה להם את מה שהופרדו ממנו בכוח 19 שנים קודם לכן. "אחרי שהכותל שוחרר, הצבא הודיע שכולם יוכלו להגיע אליו בחג השבועות, אחרי שהאזור יסודר ויפונה מכל ההריסות. אבל סבי לא הצליח להתאפק. ליוויתי אותו, עד שבשער מנדלבאום עצרו אותנו חיילים. הסברתי להם מה הדחיפות להגיע לכותל, והם ליוו אותנו לשם".
מכינים 5,000 קברים
מלחמת ששת הימים הביאה בכנפיה הישגים רבים. הניצחון היווה ניגוד גמור לאווירה ששלטה ברחוב הישראלי לפני המלחמה. אזרחי ישראל היו מסוחררים מהשטח העצום שנוסף למדינה הקטנה, ששינתה את גבולותיה לבלי הכר. אבל היו כאלה שהמלחמה הייתה אצלם קרב על הבית ממש. בשבילם הרחקת הגבולות הייתה בבחינת הסרת איום יומיומי, קיומי. אלה נשמו לרווחה והתוודעו פתאום למציאות חדשה ואחרת, של שקט.
בית סבו של ישראל גליס שוכן ברובע המוסלמי. "לאחרונה מתי דן גאל אותו. משפחת בורשטיין גרה בו בינתיים, עד שאחליט לעבור לשם בעצמי", הוא מספר. ילדותו של גליס, שנולד למציאות של עיר שסועה, עברה עליו בשכונת בתי אונגרין, על קו התפר, ליד החומה שבלב ירושלים של זהב. המציאות לא הייתה פשוטה. "היו זורקים עלינו אבנים, היו גם פצועים. ידענו שיש גם מוקשים ויש מקומות שהיה אסור לנו להתקרב אליהם. לשני חברים שלי שהתחכמו והלכו בכל זאת, נקטעו הרגליים". מעל כל אלה היה איום תמידי של אש הצלפים.
את תקופת ההמתנה של טרום המלחמה זוכר גליס היטב. "מילאנו שקי חול. ידענו שבגן העצמאות הכינו 5,000 קברים. הבנו שתהיה הפגזה ויהיו הרוגים. כל החנויות מכרו אז נייר דבק, כדי שהזכוכיות של החלונות לא יתפרקו מההפגזות. מכרו גם צבע שחור לפנסי המכוניות. אנשי הג"א שברו פנסי רחוב, כדי שלא יהיה אור. התחושה הייתה קשה". בביתו של גליס היה רדיו גדול, וההורים שהטילו ספק בדיווחי קול ישראל האזינו לרדיו המצרי ששידר שירי ניצחון והודיע על ניצחונות וכיבושים. "כל יום היו שמועות אחרות, התחושה הייתה קשה".
האנשים סביב החלו להתגייס. ההרוגים הראשונים "שנשלחו לקרב עם קרבין", היו אנשי החטיבה הירושלמית. גליס, אז תלמיד ישיבת 'חברון' בן 17, החליט שהוא לא מסוגל לשבת עם כל השכנים במקלט, והתגייס לסייע בקבורת החללים בהר הרצל. גם אביו גויס אז לרבנות. "באותם ימים לא חיכו ללוויות. קברו מיד". המראות של החיילים ההרוגים היו קשים והעבודה הייתה מסוכנת. הר הרצל היה אז חשוף ושימש יעד לתותחים של הירדנים מנבי סמואל. "עבדנו עם פנסים נמוכים, אבל מדי פעם היו הפגזות. שמענו את היציאה והשריקה והיינו רצים להסתתר עד שההפגזה תעבור".
ביום רביעי לקראת הצהריים העבירה הרוח שמועה שהכותל שוחרר. למחרת, אחרי שהתקבלה הידיעה שהעיר נקייה מצלפים, עשו הקוברים הפסקה. "חצינו את ויה דולורוזה, ירדנו והלכנו בין הסמטאות. כשהגענו לכותל ראינו את ראש ישיבת חברון, הרב סרנא, ואת הרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. הרב פרדס נישק ונישק את אבני הכותל בלי הפסקה. הרב סרנא ביקש שנשאל מדוע הוא עושה זאת. הרב פרדס השיב 'האבנים לא ראו אותי כל כך הרבה זמן. הן מנשקות אותי, אז אני מנשק אותן בחזרה'".
כשהגיע גליס עם בני משפחתו לעיר העתיקה, חיפש סבו את בית המשפחה ברובע המוסלמי. "מצאנו ערבי אחד. סבי פנה אליו בערבית, הוא ענה לו ביידיש. אמרתי: או, זה הסיפור". גליס ירד עם הסב לעיר העתיקה וראה בעיניים את כל הסיפורים והתיאורים שעליהם גדל. כל תמצית הגעגוע והכיסופים קמו לנגד עיניו. "זו הייתה חזרה לחלום. להגיע לקבר שמעון הצדיק, לראות מה קרה עם חורבת רבי יהודה החסיד, להבין מי היה גר כאן ומי שם, הכול התעורר לחיים".
חוזרים לחפור תעלות
דוּדָה זהבי הגיע לקיבוץ סעד במסגרת גרעין של בני עקיבא שנשלח לחזק את המקום. מדינת ישראל הייתה אז בת שלוש. "הגענו בעקבות ההרגשה של חלק מהחברים המייסדים שזהו, לא יהיו עוד מלחמות, המשימה הציונית נגמרה. לכן הם עזבו את הקיבוץ". בשנות החמישים, זוכר זהבי, סבלו אנשי הקיבוץ מגניבות חוזרות ונשנות של מסתננים. "הם היו עוברים מעזה לחברון ובדרך היו לוקחים משהו, מכל הבא ליד, למשל צינורות השקייה. בכל ערב היינו מכניסים את החיטה הקצורה לתוך מבנה. ערב אחד לא עשינו כך, ולמחרת ראינו שחתכו את השקים, שפכו את החיטה ולקחו את השקים איתם. מדובר היה ב‑40‑50 שקים". אבל לצד הפגיעה הכלכלית הזוחלת והממושכת היו גם נפגעים בנפש. "פעמים רבות כשהפדאיונים היו עוברים דרכנו, הם גם היו מניחים מוקשים. כשחברים היו יוצאים לשדות, הם היו נפגעים. שני חברים נהרגו מזה. היו כאלה שנקטעו להם רגליים. אנחנו מזכירים את הנופלים האלה כל שנה".
בתקופת טרום המלחמה, מספר זהבי, חזרו החברים וחפרו עמדות ותעלות קשר, כמו פעם. "לא היו לנו מספיק מכשירי קשר, אז הנחנו צינורות אלומיניום ודיברנו לתוכם". באחד מימי ההמתנה נעשה קריר וזהבי הלך לביתו להביא סוודר. "לפתע החלה ההפגזה, קפצתי לתוך התעלה הקרובה ואז פגז נפל סמוך מאוד אליה ולביתי. חשבתי, איך כל מה שבנית יכול להיהרס בשנייה".
כבר בתחילת המלחמה הודיע הרדיו המצרי שקיבוץ סעד נכבש, אבל האמת הייתה כידוע לגמרי אחרת. גם עזה וגם סיני היו עתה בידי ישראל. "כל האיומים פסקו. הייתה לנו הרגשת ביטחון. אחר כך היישובים בגוש קטיף נבנו והערבים מעזה התעסקו איתם. אנשים שם שילמו בחייהם".
מבחינתך הם אכן היו "השכפ"ץ של הדרום"?
"לא חשבנו על זה ככה. היו לנו איתם קשורים מצוינים, גם קשרי עבודה וגם משפחה. אם הם היו נתקעים בדרך, הם נכנסו אלינו". זהבי מתקשה לעצור את דמעותיו, "כאב לנו מאוד כשפינו אותם, הם היו חלוצים אמיתיים. וצריך לכתוב את זה שיש בהם כאלה, כמו קרוב משפחה שלי, שהלכו לבנות את ביתם שוב על הגבול עם מצרים ביישוב נוה. זה מדהים".
האיומים מעזה חזרו?
"אני לא חי כל הזמן בתחושה של פחד וחרדה או כוננות, אבל כן, המציאות השתנתה. היום ברצועת עזה קיים מאגר עצום של נשק, וזה לא בשביל לבנות בתים. ממשלת ישראל לא נותנת לנו לחלום וכמה פעמים בשנה יש אצלנו תרגילים ביטחוניים".
המקלט התפוצץ מצחוק
ואחרי שהיינו בדרום מערב המדינה, אנחנו חוצים את ישראל באלכסון הכי ארוך שלה ומגיעים לגדה המזרחית של הכנרת, אל קיבוץ עין גב. כשאומרים היום "עין גב" מתכוונים למלון יוקרתי, לחוף כנרת פסטורלי, ולפסטיבל מוזיקה ויהדות שנתי. אבל עד ששת הימים שמו של הקיבוץ העלה אסוציאציות שונות בתכלית.
הקיבוץ החלוצי הזה, היחיד בשעתו במזרח הכנרת, שהגיח לעולם במסגרת יישובי חומה ומגדל, ידע צרות רבות משכניו הסוריים עוד לפני מלחמת העצמאות. מגיני הקיבוץ עמדו בלא פחות משלוש התקפות ממוקדות, ואף כבשו את הר סוסיתא שמעליהם כדי להרחיק עוד את הסורים. "אבל אחרי המלחמה התברר שאי אפשר להגיע להסכם הפסקת אש עם הסורים, אלא על ידי הכרזה על השטח כמפורז", מסביר ההיסטוריון ואיש הקיבוץ מוקי צור. "זה היה פצע מאוד קשה, כי החבורה נלחמה על המקום, והנה אחרי המלחמה המצב לא השתנה במיוחד". בשטח המפורז חל איסור להחזיק מטוסים וטנקים וגם נאסר ללכת במדים. צור וחבריו, חיילי הנח"ל, דווקא אהבו את הסעיף האחרון, "הלכנו רק בנעלי צבא, אבל לא במדים". כדי לתפוס בעלות על השטח המפורז, היה על אנשי הקיבוץ לעבד את השדות. "יום לפני שהיו יוצאים לשדות האלה, כל הילדים הורדו למקלטים. כשהיו עולים על השדה, הסורים היו מגיבים בהפגזה מיידית. היה לנו קיבוץ אחד מעל האדמה ואחד מתחתיה".
בשנת תשכ"ב התקיימה פעולת נוקייב, שבה פעל צה"ל נגד הסורים במטרה למגר את האיום על הדייגים הישראלים בכנרת. הכוח נתקל בהתנגדות והקיבוץ ספג אש עזה. "מחנה הנח"ל בקיבוץ, שהיה עשוי צריפי עץ, נמחק מעל פני האדמה". במשך כל השנים האלה סבל עין גב מבעיות חברתיות וכלכליות, והמתח הביטחוני גרם להן להתעצם. בשנים שבין מלחמת העצמאות וששת הימים התרחש פיצול. "המיקום היה בעייתי מההתחלה. אבל ההחלטה להתיישב דווקא שם הייתה מדינית".
מבחינת אנשי עין גב, המלחמה החלה חודשיים לפני שהיא פרצה בשאר אזורי הארץ. ישראל הפילה אז כמה מטוסים סוריים, ונענתה בהפגזה אימתנית על הקיבוץ והאזור. "היה חורבן גדול בקיבוץ. מכל עבר הגיעו לעזור לנו לבנות מחדש". אבל המתח והחשש עלו מדרגה. "חברי קיבוץ התחילו לפתח חישובים לאן תותחי הסורים מכוונים. נשים העדיפו לעבוד במחסן, למשל, אבל הסבירו שזה בגלל סוג העבודה ולא בגלל העבודה בתוך מבנה. כשאתה חי הרבה שנים על הגבול אתה אמור לא לפחד, אבל זה לא אומר שאתה לא מפחד".
ערב המלחמה הסתיימה בנייתה של מסעדת הקיבוץ ומיד אחר כך החלו ימי הכוננות. "התחלנו לחפור מחדש את התעלות ולסדר את המקלטים. האיומים של נאצר היו מאוד בוטים, והתחילו להישמע שני קולות. אחד מהצבא שגרס 'יהיה בסדר' והשני מהבית, שבו דיברו על איך באירופה מכינים שמיכות לפליטים שיגיעו מישראל". חברי עין גב נכנסו למקלטים בערב המלחמה ויצאו יום אחריה. "כשאנשים שמעו צעדים מעל ראשיהם, הם לא ידעו במי מדובר, אם בסורים או בחיילי צה"ל. ההורים שלי, שהיו במקלט בירושלים, התקשרו לשאול מה נשמע. אמרתי להם שאצלנו הכול בסדר וכל יושבי המקלט התפוצצו מצחוק".
צה"ל התכוון להילחם בסורים, אך חזר בו. שר הביטחון משה דיין לא אישר להתקיף את הסורים. משלחת של קיבוצי הגליל העליון – גדות, כפר גלעדי ואיילת השחר – הגיעו עד תל אביב כדי להפציר בשרי הממשלה להסיר מהם אחת ולתמיד את האיום מהשכנים בצפון. אך דיין סירב, כנראה מחשש שברית המועצות תצטרף למלחמה. כעבור כמה שעות הפך את החלטתו. ישראל החלה להסתער על רמת הגולן ביום החמישי למלחמה. תוך יומיים היה הגולן כולו בידיה.
ביום האחרון למלחמה הגיע לעין גב מסוק ועליו כמה מפקדי צה"ל. הם ביקשו לחפש טייסים שנפלו במהלך הלחימה בשטח הסורי. "הידיעה עברה כמו חשמל בקיבוץ וכולם יצאו בריצה מהשער, בבכי של התרגשות, כדי לחבק את הקצינים. זה היה מצמרר". ממשיך צור ומספר: "כשנגמרו הקרבות, אנשי הקיבוץ עלו לגולן וראו את התותחים שהיו מכוונים לעין גב, את המפות של הקיבוץ שהיו בידי הסורים, והבינו שהחיילים ראו כל עגלת תינוק שהייתה בעין גב. אז התעורר מחדש הפחד. במשך השנים אנשים נטעו עצים ונטו להאמין שהם מסתירים אותם ופתאום הבינו שלא כך היה".
ההישגים הצפוניים של ישראל במלחמת ששת הימים לימדו את אנשי הקיבוץ מה הוא שקט והביאו לפריחה כלכלית. "אנחנו התכוונו לחיות תמיד על הגבול, לא חשבנו שהחיים יכולים להיות הרבה יותר טובים אם יקומו קיבוצים מעלינו, ברמת הגולן. לא אנחנו קראנו להם לבוא, הם הגיעו לבד". בניגוד לדודה זהבי מסעד, שחש שישראל עשתה טעות בנסיגתה מגוש קטיף ובעקירת היישובים, צור לא שולל מעשה כזה בגבול הצפוני. "יש לנו מחויבות גדולה כלפי היישובים בגולן, אבל במידה ותישאל השאלה אם לפנות את רמת הגולן תמורת שלום נצחי, יהיו על כך ויכוחים בעין גב. כי השלום תמיד היה ההגדרה של החלום הציוני".
חשבתם שלעולם תהיו קיבוץ שיושב ומחזיק את הגבול. האם הסרת האיום הביטחוני גרמה לאנשים לעזוב?
"אדם שנושם משימות והמשימה שלו נגמרה, אז או שהוא נתקע עם המשימה הקודמת, או שהוא עושה לביתו, או שהוא מחפש את המשימה הבאה. בארץ שלנו זה מאוד דרמטי. מבחינתנו עשינו שינוי תפיסתי גדול, אבל לא עד הסוף. פשטנו את המדים אבל הנחנו את התרמיל בצד. ככל שהקיבוץ מתבגר המשימות החברתיות נעשות כבדות, טיפול בזקנים ובחולים. אבל נראה שאת המשימות החדשות הללו עוד לא למדנו לתרגם לעשייה כלפי המדינה".
ofralax@gmal.com
לא רק גבולות: הניצחון המדיני של ששת הימים
ח"כ ד"ר מייקל אורן, סגן שר במשרד ראש הממשלה ומחבר הספר 'שישה ימים של מלחמה: המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון', מספר כי ההישגים האסטרטגיים של ישראל במלחמת ששת הימים היו הרבה מעבר להרחבת הגבולות והשגת שלום ושקט.
"את המלחמה הזאת נלחמנו בלי אף כדור אמריקאי. לא היו לנו בריתות עם אף מדינה. מי שמדבר היום על בידוד של ישראל, אין לו מושג על מה הוא מדבר". אחת מהתוצאות הישירות של המלחמה, לפי אורן, הייתה הברית היציבה והמתמשכת עם ידידתה הגדולה של ישראל, ארצות הברית. "מקבלי ההחלטות האמריקאים קמו ביום השביעי למלחמה וגילו שיש מעצמה קטנה פרו אמריקאית במזרח התיכון. הם הבינו שהמדינה הזאת הביסה כמה מדינות ערב שהיה להן נשק סובייטי. אז החל שיתוף הפעולה שקיים עד היום".
תוצאה נוספת של המלחמה הייתה "חיבור בין מדינת ישראל לארץ ישראל. האלמנט הזה הזריק זהות יהודית לא רק בתוך ישראל אלא גם בתפוצות". הדבר הביא גם לעלייה גדולה וגם להפיכתם של הארגונים היהודיים בתפוצות לציוניים. כשד"ר אורן מדבר על תודעת זהות יהודית, הוא מתכוון גם ליהודי ברית המועצות, למתן דחיפה למאבק שלהם לקיום מצוות ויציאה לישראל, "מה שהביא בסופו של דבר לעלייה הגדולה משם, מה ששינה את פניה של ישראל, ולפי נתן שרנסקי אפילו לנפילת ברית המועצות".
אבל מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה את ההתשה.
"ההתשה הייתה התחלה של הבנה בקרב מדינות ערב, שהסתיימה בתבוסה שלהם במלחמת יום כיפור. לפי התובנה הזאת, אי אפשר להכריע את ישראל בדרכים קונבנציונליות, אלא רק בטרור. אחרי שנת 2005, כשישראל הייתה המדינה הראשונה בהיסטוריה שהכניעה את הטרור של אינתיפאדת אל אקצא, הבינו הערבים שגם כך אי אפשר לנצח ועברו לשיטת הדה-לגיטימציה וה‑BDS".
הכיפה הרימה ראש
שחרור שטחי המולדת במלחמת ששת הימים זקף את גוו של המגזר הדתי-לאומי, שהיה עד אז נספח מבוהל של מפא"י והפך באחת למוביל בתחום ההתיישבות, עולם התורה וגם בעשייה חברתית
רבקי גולדפינגר
בימים שבהם טווח השאיפות הפוליטיות של המגזר הדתי-לאומי מגיע עד לכיסא ראשות הממשלה, קצת קשה להיזכר כיצד נראה אותו מגזר 50 שנים לאחור.
מלחמת ששת הימים לא רק פתחה שערים חדשים אל חבלי ארץ שלא נודעו, אלא גם העניקה באופן לא מתוכנן כרטיס כניסה לחובשי הכיפות אל לב הקונצנזוס של החברה הישראלית. המשימה שנטלו על עצמם צעירים וצעירות נלהבים ביישוב מרחבי יהודה ושומרון המשוחררים, הולידה אט אט את הביטחון העצמי, היוזמה והכריזמה למגזר שלם שעד אז כמעט לא היה קיים בשיח הציבורי.
אחד מאלה שפרצו את הדרך היה בני קצובר. כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא היה חייל צעיר בן 20. "שירַתי כבר יותר משנתיים בצבא. באותה תקופה חליתי בצהבת, כך שלא נלחמתי פיזית במלחמה". רק כמה שבועות קודם לכן נכח קצובר בשיחתו המפורסמת של הרב צבי יהודה קוק בליל יום העצמאות, אותה הוא מגדיר כמכוננת. "זה היה מטלטל. הרב צבי יהודה זעק: 'איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו?' ואז נפל לזרועות הרב חרל"פ ויחד הם מיררו בבכי, כשהרב חוזר ואומר 'את ארצי חילקו'. מבחינתי אפשר לשים את האצבע על השיחה הזאת כנקודת ההתחלה. שם הכול נבט". כמה שנים מאוחר יותר, כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, נתקל באחד הימים במודעה על כינוס חירום בנושא ארץ ישראל. "הגיע איזה בחור שסיפר על חבורה שמתכוונת לעלות לחברון בפסח והם מחפשים סטודנטים מתנדבים לשמירה".
קצובר נרתם למשימה והתייצב בחג הפסח בחברון. משם הוא נשאב לעשייה נמרצת למען מפעל ההתיישבות בכלל והפך לאחד ממובילי המערכה להתיישבות יהודית בחבלי השומרון.
50 שנים אחרי – מה לדעתך השתנה בציונות הדתית?
"בימים הלא פשוטים של המערכה על השומרון, הרב צבי יהודה אמר לנו 'אתם תראו שהכול יפרח דווקא מארץ ישראל'. וזה קרה. באותם ימים של שנת 1973, שש שנים אחרי המלחמה, בכל המדינה היו רק ארבע ישיבות גבוהות ציוניות וכיום, 50 שנה אחרי, יש יותר ממאה. גם מכינות קדם-צבאיות היו אפס באותם ימים, כיום יש עשרות רבות והן גלשו גם לציבור החילוני. כנ"ל לגבי גרעינים תורניים שלא היו בכלל בארץ וכיום יש עשרות רבות בכל רחבי המדינה. מדרשות לבנות לא הייתה אפילו אחת וכיום ישנן עשרות. שלא נדבר על הכניסה של בני ובנות המגזר לתקשורת, למוזיקה, לתיאטרון ולאמנות. הכול בפריחה מדהימה ויש עוד אינסוף פרויקטים של הציונות הדתית שקצרה היריעה מלתאר".
"היא נפלאת בעינינו", אומר קצובר בהתלהבות. "אך מה שבעיקר פרח מאז השנים שאחרי המלחמה הוא תעצומות הנפש של הציונות הדתית. כשאני התגייסתי לצבא, הרוב המכריע הוריד כיפות. היינו אולי עשרה אחוזים שנשארנו עם כיפות. פתאום השתנתה המגמה וחבר'ה התחילו להחזיר כיפות. פתאום זה הפך מקור לגאווה להיות חלק מהציבור הזה. חלו תמורות שלא ישוערו. הדחף שנוצר אז נמשך עד עצם היום הזה. גם ברגעים אלו יושבים להם יהודים טובים ושוברים את הראש איפה אפשר לחדש ולצמוח בחינוך ובמערכות נוספות. הם אפילו לא יודעים מנין באו להם עוז הרוח והאמונה שאפשר וצריך לתרום ולהשפיע.
"תביני, בימים שלפני המלחמה הציבור שלנו היה עם הראש באדמה. הייתה אווירה שהיו שכינו אותה 'גבאות של משרד הדתות'. נתנו לכיפות מעט וזהו. אנחנו פנינו לראשי המפד"ל דאז. סיפרנו להם על התוכניות שלנו והם גמגמו על חברון ושללו חד משמעית את האפשרות להתיישבות בשומרון. מין אווירה גלותית שלא תתואר. הם מזהירים אותנו 'אל תתעמתו חלילה עם מפא"י'. הרוח היום היא לגמרי אחרת בכל המובנים", הוא מציין. "מה שבא לידי ביטוי באותם ימים, תעצומות הנפש האלו שפרצו כמו גייזר אדיר, ממשיך לפעום עד היום".
האמנתם שהמעשים שלכם יובילו למהפכה שכזאת?
"התשובה היא כן ולא. כבר אז קיווינו שזה יהיה כדור שלג שיגלגל המון דברים. לא חלמנו על הקשיים שעברנו ולא על ההיקפים שהגענו אליהם. רצינו להאמין. חנן פורת ואורי אליצור ז"ל הכינו תוכנית התיישבות שמתארת הקמת יישובים עם מאות אלפי תושבים ביהודה ושומרון. אז זה היה נראה לנו מעבר לכל דמיון. אפשר לומר שהאמנו ולא האמנו שזה יגיע למימדים של היום. באותם ימים היינו מכתתים את רגלינו בכל הארץ בחוגי בית כדי ליצור ולבסס תנועה. היינו נוסעים שעות כדי לשבת באיזה חוג בית עם בערך 20 חבר'ה שהתבוננו עלינו במבט משועשע של: מה אתם מרחפים לכם בעננים. היום אני יושב בהר כביר באלון מורה ויום יום מגיעים לכאן מבקרים ורוצים לשמוע. חוגי הבית מתנהלים פה. נחת רוח בלתי רגילה", הוא מחייך.
"הלוואי שיכולתי להביא את חנן פורת שיראה את המחזה הזה. אז בקושי הקשיבו לנו, והיום מגיעים מכל הארץ לראות את הסוד. אירחתי קבוצות מהקיבוצים של השומר הצעיר. שאלתי אותם: מה מושך אתכם להגיע לכאן? והם ענו לי שהם רוצים לראות ולהתרשם איך אצלנו הכול עדיין מפעפע וזורם. באמת רחב הלב, אבל יחד עם זאת לא הגענו לא אל המנוחה ולא אל הנחלה", מדגיש קצובר. "אנחנו עדיין מאוימים על ידי העולם כולו. עדיין גורמים רבי כוח מתוך מדינת ישראל מנסים בכל כוחם להפריע ובעדיפות עליונה דווקא למפעל האחיזה הזה בארץ ישראל. הם קולטים שהכול יונק מארץ ישראל".
מה היית רוצה לראות בעוד 50 שנה?
"ברמה השטחית הייתי רוצה לראות שהוויכוח תם והציבור מוריד את הכובע בפני הציונות הדתית. הייתי רוצה לראות תוך עשור שמעניקים למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון פרס ישראל. אבל אני לא רוצה להשלות אף אחד. אני יודע שהסוגיה של ארץ ישראל כרוכה בכל התחומים. וכנראה הסוגיה הזאת מבליטה עוד יותר את מקומה האסטרטגי של הציונות הדתית בעם ישראל, כמו חוט השדרה שקורמים סביבו ידיים, רגליים ולבסוף גם את הראש. זאת אומרת שהציבור הזה יסחב אחריו את כל חלקי העם".
הדרך עוד ארוכה?
"ארוכה, אבל לא כמו שחושבים. עברנו כמגזר כברת דרך. רואים מה מתרחש בתוך צה"ל, את היקף הגרעינים התורניים ועוד תחומים. קורה פה משהו בעל משמעות. אני מאמין שלא רחוק היום ונראה שרוב העם יאמץ את האידיאולוגיה, האמונה, השייכות והזהות היהודית כמחייבת ולא רק כצופה מהצד".
כבר לא רק מגזר
ישראל הראל היה בין משתתפי סדר פסח במלון פארק בחברון. בהמשך ייסד את מועצת יש"ע ועמד בראשה. כשאני מנסה לברר מהי ההשפעה המרכזית לשיטתו של מלחמת ששת הימים על המגזר הדתי-לאומי, הראל משיב בנחרצות: "את שואלת על 'המגזר' ואני מתנגד ברמה העקרונית לכינוי 'מגזר'. אולי עד לפני 50 שנה היינו מגזר. במהלך הזמן ממגזר הוא הלך ונעשה למשהו שעדיין אין לי שם בשבילו, אבל הוא חלק נכבד מבחינה איכותית וכמותית מהציבור הישראלי. מגזר הוא בדרך כלל חלק קטן שנגזר ממשהו גדול, ואילו הציבור הדתי-לאומי הוא חלק אורגני גדול ומשפיע והוא אינו אחיד בכלל", מסביר הראל. "עד למלחמת ששת הימים וקצת אחריה הציבור הדתי-לאומי היה פחות או יותר אחיד. כיום הוא מאוד מגוון ובעל מחלוקות פנימיות בינו לבין עצמו, במיוחד בכיוון הדתי. הציבור הדתי-לאומי כיום הוא בוודאי לא מקשה אחת, לא באספקט הדתי ובוודאי לא הפוליטי".
והשינוי הזה התחולל בעקבות הניצחון בששת הימים?
"חל שינוי מהפכני מאז. אני בן הדור ההוא ואני טוען שזאת לא התפתחות טבעית שקרתה. אני בספק שאלמלא המלחמה הדברים היו קורים. המלחמה שיחררה בנו משהו שהיה אצור, ופתחה בפנינו אופקים חדשים פוליטיים, אידיאולוגיים ודתיים. לא נשכח לדוגמה שאם לא ההתנחלויות והישיבות והאולפנות שהוקמו בתוכן – החינוך הדתי לא היה נמצא איפה שהוא נמצא היום. עיקר ההתפתחות של החינוך הדתי מבחינת ההובלה החל בהתנחלויות ופרץ החוצה ברוח ההתנחלויות. אפילו המוסדות שנמצאים בערים ובמרכז הארץ, חלק גדול מסגל ההוראה שלהם ומהרוח הנושבת שם מגיעה מכיוון ההתנחלויות".
טענת שהמלחמה שחררה משהו שהיה אצור בנו, למה אתה מכוון?
"בשנים לפני המלחמה השתייכתי לקבוצה בהפועל המזרחי שכונתה 'חוגי הצעירים'. לחמנו להשתחרר מכבלי ההנהגה הוותיקה שחיו תחת הצל הכבד של בן גוריון ומפא"י. הם דאגו למקוואות, בתי כנסת ומועצות דתיות. לעומתם, אנחנו רצינו להגיע לעמדות השפעה בכל תחומי החיים. למעשה הכנו את הקרקע לימים של אחרי המלחמה. שם זאת כבר הייתה התפרצות, כמו לוע הר געש שמבעבע ובסוף הקליפה בוקעת ומתפרצת לבה. זה מה שקרה לנו אחרי המלחמה. זאת הייתה מהפכה אמונית שבאה לידי ביטוי בביטחון העצמי של הציבור הדתי, פרישת הכנפיים והשתלבותו במעגלים שקודם היו סגורים בפניו".
את אותה מהפכה מבקש הראל לחדד דרך אירוע שבו נטל חלק ביום השנה החמישי לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. "הוזמנתי לכנס שהתקיים באוניברסיטת תל אביב ודן בשאלה האם יש אפשרות לאיחוי הקרע בעם שנוצר בעקבות הרצח. ישבתי על הבמה כשפרופ' אבי רביצקי החל בסיפור ואמר: אבא שלי, מפעילי הפועל המזרחי, נסע ברכבת הציונות בקרון המסעדה כמשגיח כשרות. זה מה שהציונות הועידה לו. אני ובני דורי כבר העזנו לעזוב את קרון המסעדה ולהתחיל להתקדם לאט לעבר הקטר. ואז קטעתי את דיבורו ושאלתי: האם אלמלא גוש אמונים היו לך את הכנפיים ואת העוז הפנימי לצאת ולהיאבק על מקומך? אבי הביט בי. הקהל עצר את נשימתו, ואני לא מגזים. הוא השיב בישרות: אלמלא גוש אמונים, ספק אם גם לי ולחבריי היה את המבנה הנפשי המתאים להיפטר מכל הגיבנות שהיו לנו עקב היותנו דתיים מול הציבור הכללי.
"באותו רגע הבנתי שזה כבר לא מגזר, אלא ציוויליזציה כמעט. בתוך החברה הישראלית המגוונת, הציבור הדתי-לאומי תופס היום מקום שהוא מעבר למקום הדתי שגוש אמונים כיוון אליו. אין ספק שגוש אמונים במו ידיו יצר לעצמו את ההילה ואת המהפכנות, אבל הואיל והתמקד רק בצד הדתי הוא איבד את הקהל החילוני שתמך בו. האסון הוא שתנועת ההתנחלויות מזוהה רק עם הפן הדתי והדירה אנשים שרצו לחבור אליה, אם במפורש ואם ברמז. אנשים חשו שהם אינם שייכים".
פתאום מדברים על גאולה
את אותו שיח דתי-רוחני אליו מכוון הראל, הובילו באותן שנים תלמידי ישיבת מרכז הרב וראשי גוש אמונים. אברכי מרכז הרב הפכו בשנים שאחרי המלחמה לגורם משפיע במוסדות החינוך של הציונות הדתית.
הרב ד"ר יוחאי רודיק, מפמ"ר מחשבת ישראל בחמ"ד, מחבר ספרים וחוקר הציונות הדתית ותולדות ישיבת מרכז הרב, מצביע על השפעות עמוקות של רשמי מלחמת ששת הימים על הציונות הדתית. "תוצאות אותה מלחמה היוו מימוש להרבה שאיפות ותקוות רוחניות שפעמו בתוך הציונות הדתית עוד קודם", פותח ד"ר רודיק. "המלחמה דחפה משמעותית להבאתן לידי ביטוי ממשי. ראש החץ להשפעה היו משנת הרב קוק ותלמידי ישיבת מרכז הרב, שהקרינו את התחושות ואת השיח הרוחני על הציבור בישראל בכלל ועל הציונות הדתית בפרט, בראש ובראשונה ביחס לארץ ישראל. הרב קוק כתב בכתביו עוד שנים קודם שארץ ישראל איננה דבר חיצוני לאומה אלא קשורה בקשר חיים לאומה ומציאותה. אחרי שבמלחמה נכבשו ירושלים העתיקה, חברון, הגולן, הר הבית ועוד – דברי הרב קוק הפכו מחזון וערך רוחני מופשט לביטוי ממשי. למעשה, תוצאות המלחמה היוו אמצעי למימוש אותו חזון", מסביר ד"ר רודיק.
נדבך נוסף לדבריו הוא שחרורה של ירושלים, "שהעלה את השיח הציבורי לרמה גבוהה יותר מסתם עניין בשטחים גיאוגרפיים. פתאום המשמעות של בית המקדש וירושלים הייתה מרכזית בשיח של הציונות הדתית. התחילו לדבר על המקדש. אנשי מפתח בישיבת מרכז הרב, כמו חנן פורת והרב חיים דרוקמן, היו חלק מגוש אמונים. העובדה הזאת נתנה דחיפה לקידום ההתייחסות לתהליך המשיחי וגאולת ישראל במציאות בישראל. הטרמינולוגיה של הציונות הדתית השתנתה. מטבעות לשון של גאולה ומשיח, חזון ותקומה, הר הבית ובית המקדש הפכו מרכיבים מהותיים בשיח הציוני-דתי".
ד"ר רודיק מסביר כי בעקבות המעבר של משנת הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה משלב הלימוד התיאורטי אל החיים המעשיים בשנים שאחרי המלחמה, נדרשו רבני הישיבה להסברים. "מלחמת ששת הימים חייבה את רבניה ותלמידיה של ישיבת מרכז הרב להתמודד עם פער שבין חזון הגאולה שהולך ומתממש לבין משברים ומצב רוחני במדינה באותו הזמן. אם הגאולה כבר כאן והמשיח אוטוטו דופק בדלת, אז היה מצופה שכולם יחזרו בתשובה. היה פער בין המצב הרוחני באותה תקופה למציאות המרוממת של הגאולה.
"הרב צבי יהודה במאמרו 'מדינת ישראל כהתקיימות חזון הגאולה' כתב שאותה הדרכת ההדרגה, קמעה קמעה, היא הקובעת את מהלך גאולת ישראל וכוללת בתוכה את העיכובים והסיבוכים. זאת נקודה משמעותית שלא כולם מודעים לה. משנת הגאולה של הרב קוק היא לא איזה קו הנדסי עולה. כלומר, אחרי מלחמת ששת הימים עברנו לספירה אחרת, ואותם משברים ומציאות לא שלמה הם חלק בלתי נפרד מהתהליך הגדול.
"הטרמינולוגיה האמונית נצרכה לעיון וחידוד. כמפקח במשרד החינוך אני יכול לומר שעד היום בחומרי הלימוד במחשבת ישראל ובחינוך הציוני דתי בכלל, נושא הגאולה מאוד התעצם בעקבות המלחמה. בתוכניות הלימוד שנקבעו לפני המלחמה כמעט ולא עסקו בנושא הגאולה. היום לעומת זאת יש פרק שלם ש‑15,000 תלמידים לומדים ונקרא 'גאולה וימות המשיח'. הפרק עוסק בחזון הגאולה ומימושו. כך שניתן אפילו היום, יובל אחרי, לראות השפעה על החינוך הציוני דתי", מסכם ד"ר רודיק, ומוסיף: "בעקבות המלחמה הייתה התעוררות גדולה במגזר לחינוך תורני בהובלת אברכי מרכז הרב, כמו הקמת בית ספר נועם ומוסדות נוספים. אפשר לומר שזקיפות הקומה הלאומית הובילה במידה רבה גם לזקיפות קומה חינוכית תורנית וגם לזקיפות קומה בתחומים נוספים רבים".
rivki@besheva.co.il
ישראל בעלייה
יהודי התפוצות היו שותפים להתרגשות הגדולה אחרי ימי החרדה שעברו על מדינת ישראל. רבבות מהם, דווקא מארצות הרווחה, החליטו לארוז מזוודות בעקבות המלחמה ולהצטרף לחלום שהפך למציאות
גדעון דוקוב
התשיעי ביוני 1968 אמנם לא היה דרמטי כמו אותו היום ב‑1967, אולם החלטת הממשלה שהתקבלה בו על הקמתו של המשרד לקליטת עלייה היא המשך ישיר של הניצחון הגדול שאירע בדיוק שנה קודם לכן.
ההתרגשות מהחזרה לחבלי המולדת ביהודה ושומרון, הסרת האיום הקיומי על מדינת ישראל וגם השיפור במצב הכלכלי, הביאו עמם גל של התעוררות לאומית ששטף את העם היהודי בכל רחבי העולם, דבר שהוליד את אחד מגלי העלייה המשמעותיים, בוודאי בשביל המדינה הצעירה.
כ-260 אלף איש עלו בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, גל שייחודו המרכזי הוא בכך שלראשונה הייתה עלייה יהודית משמעותית מארצות הרווחה – ארצות הברית, קנדה, אירופה המערבית, דרום אמריקה ודרום אפריקה. על פי נתוני הסוכנות היהודית, ב‑1968 הגיעו יותר מ‑30,000 עולים מארצות המערב, ובשנים 1969‑1970 הגיע מספר העולים מארצות אלו ליותר מ‑40 אלף מדי שנה. לשם ההשוואה, על פי נתוני הלמ"ס, בין 1958 ל‑1966 עלו לישראל פחות מ‑27 אלף איש מאמריקה. בשנים 1967‑1973, לעומת זאת, המספר זינק לכמעט 60 אלף איש.
בין העולים בשנים הללו אפשר למנות גם לא מעט שמות מוכרים, כמו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, מדליקת המשואה הטרייה הרבנית חנה הנקין, הוריו של השר נפתלי בנט ופרופ' נתן אביעזר, שעלו לארץ מארצות הברית. בין העולים מצרפת אפשר למנות את הרבנים שלמה ואלישע אבינר, הרב אורי שרקי, הרב אליהו זייני והרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו).
שלושה חודשים סביב הרדיו
"השנים האלה היו תקופה של התעוררות לאומית אצל יהודים בכל העולם", מספר נתן רועי, מומחה להיסטוריה של הסוכנות היהודית, וכיום מנהל אתר האינטרנט של הסוכנות. "תחושת הרוממות בעקבות הניצחון הגדול הייתה מאוד חזקה באירופה, בצפון אמריקה ובדרום אמריקה, והמון המון יהודים ניסו להגשים את חלומם ולהגיע לארץ ישראל".
כדי להבין את גל העלייה שפרץ בעקבות הניצחון, רועי מחזיר אותנו מעט אחורה. "צריך לזכור ששנת 67' התחילה בתקופה מאוד קשה, ולא רק בגלל תקופת ההמתנה שלפני המלחמה, אלא בגלל שהיה מיתון מאוד גדול מינואר עד אפריל. בכל הארץ היו הפגנות נגד ראש הממשלה לוי אשכול בגלל האבטלה הגבוהה, וכתוצאה מהמיתון והאבטלה אנשים לא עלו לארץ. במקביל כמובן הייתה תקופת המתנה איומה כשהמצור על ישראל התגבר, וירדן וסוריה ומצרים ועיראק איימו לתקוף. אני הייתי בן עשר ואני זוכר שדיברו על סוף הממלכה, תחושה מאוד קשה של פחדים וחרדות. לרקע הזה הייתה השפעה גדולה על ההיערכות שהסוכנות היהודית עשתה לקראת מלחמת ששת הימים.
"בכל אותה שנה מיליוני יהודים ברחבי העולם עקבו בדאגה אחרי מה שקורה בישראל. בתיווכה של הסוכנות הגיעו לארץ אלפי מתנדבים שהלכו לעבוד בקיבוצים ובמושבים, כי אנשים הלכו למילואים בתקופת ההמתנה והיו חסרות ידיים עובדות. בהמשך הסוכנות ארגנה מבצע ענק בשם 'אחדות ישראל' שהחל במאי 67', בזמן שישראל הייתה מבודדת ומאוימת, ובמסגרתו הגיעו יותר מ‑7,200 צעירים מרחבי העולם שהתנדבו לסייע בשדות, בבתי חרושת ובמחנות צבא".
נראה שימי המתח לפני מלחמת ששת הימים היו גורם משמעותי ביחס לגל העלייה שאחריה. לתחושות הקשות והחשש לגורל המדינה שחוו תושבי ישראל היו שותפים גם יהודי התפוצות, כולל בארצות הרווחה. הפחדים הללו גרמו ליהודים רבים בכל רחבי העולם להרגיש דווקא יותר מחוברים למדינת ישראל, ובכלל לעם היהודי.
"בכל שלושת חודשים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים היינו רכונים סביב מכשיר הרדיו בבית הסטודנט באוניברסיטת פריז", נזכר הרב אליהו זייני, שעלה מצרפת לישראל לאחר המלחמה. "היה מצור סביב מדינת ישראל, וכולנו, כל הסטודנטים היהודים בפריז, חשנו את הסכנה האדירה שמרחפת מעל מדינת ישראל, כשהתחושה הייתה שלא רק מדינת ישראל בסכנה אלא כל עם ישראל. התחושות הללו גרמו לכך שבאותם ימים הייתה בינינו אחדות שלא ניתנת לתיאור. דתיים ולא דתיים, אשכנזים וספרדים, שמאל וימין, כל אחד ואחד מאיתנו הבין וחש היטב שיש פה משהו שמקשר את כולנו. אנשים שלפני כן היו מסוגלים למתוח ביקורת קשה זה על זה, עצרו את כל החיכוכים והמריבות ויצאו ביחד להפגין ברחובות פריז למען ישראל".
ככל שחלף הזמן, הרב זייני וחבריו הבינו שהמצב הולך ומחריף והחליטו שהם לא רוצים להסתפק בהפגנות. הם חשו שבמצב הנוכחי כל יהודי צריך לאחוז כלי נשק בכדי להגן על מדינת ישראל. "היינו קבוצה גדולה של סטודנטים שהחלטנו שאנחנו לא יכולים להישאר בחיבוק ידיים בזמן שהאחים שלנו בסכנת חיים. הלכנו לשגרירות הישראלית וביקשנו שיגייסו אותנו לצה"ל. הם אמרו שהם לא יכולים כי לא קיבלנו הכשרה צבאית, ורצו שנבוא להתנדב בקיבוצים ובמושבים כי הם מגויסים ואין מי שיטפל ביבול. אנחנו לא הסכמנו בשום פנים ואופן, כי רצינו ללחום עם נשק לצד האחים שלנו. זו הייתה התחושה של היהודים באותם ימים".
הרב זייני גם זוכר באופן בהיר כיצד תחושות המתח הקשות התחלפו ברגעים קצרים להתרגשות שאין כמותה. "כשהמלחמה פרצה, אף אחד מאיתנו לא הלך ללימודים. כולם ישבו בבית הסטודנט סביב הרדיו, שהיה אז אמצעי הקשר היחיד, ועקבנו מבוקר עד ערב אחר החדשות. היינו יותר ממאה סטודנטים באולם הגדול של בית הסטודנט בפריז, כששמענו ברדיו את השידור של הרב גורן תוקע בשופר בכותל. היו שם יהודים מכל הסוגים וכל ההשקפות, כולל אתאיסטים גמורים, אבל לא היה אחד שלא פרץ בבכי. הנשמה היהודית של כל אחד פרצה החוצה, כל אחד מאיתנו חש שאנחנו בעולם חדש לחלוטין".
האמא של 'תגלית'
פרץ הרגשות שהציף את העם היהודי בכל רחבי העולם הוביל בשלב ראשון לכך שיהודים רבים באו לבקר בישראל, כולל כמובן באתרים ההיסטוריים המקודשים כמו הכותל, קבר רחל, מערת המכפלה וקבר יוסף. "מיד אחרי המלחמה הרגשנו כל המשפחה שאחרי כזה ניצחון אנחנו חייבים לבוא לבקר בארץ ישראל פעם ראשונה בחיים שלנו", ממשיך הרב זייני.
"אני זוכר שהפלגתי באונייה מאיטליה לחיפה, ועל האונייה הזאת הייתה קבוצה של יהודים גרוזינים חב"דניקים. היה להם בית כנסת קטן על סיפון האונייה, והם היו דבקים בסידורים כמו שלא ראיתי מעולם. מתחילת התפילה ועד סופה לא הזיזו את המבט מהסידור. בבוקר השלישי, באמצע התפילה, מישהו צעק 'רואים את חיפה', והיהודים האלה שלפני כן לא עזבו את הסידור לרגע, עזבו את הכול ויצאו החוצה מבית הכנסת כדי להסתכל. זה היה מחזה מדהים.
"כשהגענו לחיפה פגשנו קרובי משפחה שעלו לארץ ממרוקו קצת אחרי קום המדינה, ולהם היה קרוב משפחה בכיר במשטרה שארגן לנו אישור לטייל במקומות שנכבשו. זה היה חודש אחרי סיום המלחמה ועדיין לא נתנו לאזרחים להסתובב באופן חופשי ביהודה ושומרון. בזכות האישור הזה זכינו לבקר במערת המכפלה, בקבר רחל ובקבר יוסף בשכם. נסענו ממקום למקום בתחושה שאנחנו סוגרים בכמה שעות אלפיים שנות גלות. זו הייתה חוויה בלתי ניתנת לתיאור, שבעקבותיה היה לי ברור כשמש שאני חייב לעלות לגור בארץ ישראל. חיכיתי שמי שתהיה לימים אשתי תסיים את הבחינות שלה בצרפת, וביחד עלינו לארץ. כעבור שבוע התחתנו כאן, בארץ הקודש".
הרב זייני ומשפחתו לא היו היחידים. "מסביבנו בצרפת היה ברור לכולם שנפתח דף חדש, שעולים על מסלול אחר בהיסטוריה של עם ישראל ושהגלות נגמרה. בשבילנו ישראל זה קודש, כך שלבוא להתיישב כאן זה הדבר הטבעי ביותר. ידענו שאין מקומנו בגלות גם בלי קשר למלחמת ששת הימים, שאנחנו חיים שם בלית ברירה ומחפשים את ההזדמנות הראשונה לחזור הביתה. כשההזדמנות הזאת הגיעה מיד עלינו, כי היה ברור שזה המקום שבו נמצא העתיד של העם היהודי".
גם בסוכנות היהודית פעלו במרץ כדי להביא עוד ועוד יהודים לישראל. "אם מישהו מחפש את השורשים הראשוניים של מסלולים כמו 'תגלית' או 'מסע' שקיימים כיום, הוא יכול למצוא אותם בתוכניות כמו 'תור ועלה' שהסוכנות ארגנה", אומר נתן רועי מהסוכנות. "במסלולים האלה הסוכנות הביאה לארץ תיירים יהודים מכל רחבי העולם שבאו, טיילו והתרשמו, ובעקבות כך רבים מהם גם עלו בסיוע הסוכנות.
"שנה אחרי המלחמה, ב‑9‑16 ביוני 68', התקיים בירושלים הקונגרס הציוני הכ"ז, שעמד בסימן הניצחון. בין השאר הוחלט שם על הקמה של תנועת עלייה מארצות רווחה. צריך להבין שזה דבר שלא היה קיים עד אז, כי תנועות העלייה לפני כן פעלו רק במקומות שבהם יהודים היו במצוקה, ורק היו צריכים סיוע בביצוע העלייה. אחרי ששת הימים החלה התארגנות מסודרת שעסקה בשכנוע של יהודים לעלות לארץ, עם שליחים של הסוכנות שעבדו יחד עם פעילי עלייה מקומיים.
"שולי נתן נסעה לקהילות היהודיות בתיאום הסוכנות כדי לשיר את ירושלים של זהב, ואחד מהשליחים שלנו בשנת 69' בצפון אמריקה היה מאיר אריאל, שבמשך שנתיים היה שליח עלייה בדטרויט ושכנע יהודים לעלות לארץ. גם קבוצה של חסידי קרליבך עלו לארץ באותם ימים דרך הסוכנות היהודית, וכעבור כמה שנים הסוכנות אף סייעה להם בהקמת היישוב שלהם, מבוא מודיעים".
כאמור, הגידול המשמעותי במספר העולים מארצות המערב חייב רה-ארגון במנגנון העלייה והקליטה. בשלב ראשון, כבר ב‑1967 הקימו ממשלת ישראל והסוכנות את "הרשות המשותפת לעלייה וקליטה". הרשות כללה נציגים של הסוכנות והממשלה, אך נושאים כמו הדיור, התעסוקה והבריאות טופלו על ידי משרדי ממשלה שונים. במקביל נבנו ברחבי המדינה מרכזי קליטה ומעונות דיור חדשים, ומספרם של אולפני הקיץ גדל.
"התעצמותו של גל העלייה מארצות הרווחה הוביל בסופו של דבר להבנה שיש צורך במשרד ייעודי שירכז את הטיפול בנושא", אומר רועי, "ולכן ממשלת ישראל החליטה על הקמתו של משרד הקליטה שנפתח בשנת 68' בראשות סגן ראש הממשלה דאז, יגאל אלון. בכך בעצם עבר הטיפול בעולים שהגיעו מהסוכנות לממשלת ישראל, שראתה בכך חשיבות לאומית". ההסדר החדש בא בראש ובראשונה להקל על תהליך קליטתו של העולה ולחסוך ממנו את הסרבולים הביורוקרטיים, שגרמו להתמרמרות ולביקורת, בעיקר בקרב העולים מארצות המערב.
ב-1970 הוחלט בממשלה על הענקת זכויות מיוחדות לעולים, כגון הקלות במכס, מיסוי, דיור, שכר לימוד לבתי ספר ולמוסדות להשכלה גבוהה ועוד. בנוסף לכך, כתוצאה מהגידול במספר העולים הצעירים שהגיעו לארץ כסטודנטים, הוקם בסוכנות המנהל לסטודנטים, שביחד עם המדינה נתן מימון מלא לאותם צעירים, ואף העניק להם מלגת מחיה בסיסית. מספר הצעירים המשכילים שבאו לארץ באותה עלייה הוא גורם נוסף הממחיש את חשיבותה ואת השפעתה על מצבה של מדינת ישראל מבחינות רבות.
מרימים את מסך הברזל
מקום נוסף שבו הייתה התעוררות יהודית משמעותית היה ברית המועצות. מאבקם של יהודי ברית המועצות נמשך עשרות שנים, אולם האש שהבעירה אותו הייתה מלחמת ששת הימים. מאז קום המדינה העלייה מברית המועצות התנהלה בקילוחים דקים, תוך התנגדות עיקשת של השלטונות. "תנועת העלייה לישראל הוחנקה על ידי סטאלין, ואחריו על ידי כל המערכת האפלה שהייתה שם ושלחה אנשים לסיביר. כל תנועת העלייה מברית המועצות שאנחנו מכירים כיום התעוררה מאחורי מסך הברזל בעקבות הניצחון בששת הימים", מספר רועי. "נתן שרנסקי מספר שהניצחון במלחמה הדליק אצלו ואצל החברים שלו את הרצון לקרוא ולשמוע יותר על מדינת ישראל המתחדשת, כי הם ממש לא ידעו מה קורה בישראל. בחור בשם בני ליצקי, שהיה פעיל עלייה ומורה לעברית בברית המועצות, סיפר שהיו להם כמה ספרים בודדים שעברו מיד ליד בצורה מוסתרת".
כידוע, השלטונות בברית המועצות לא ראו בעין יפה את ניסיונות העלייה לישראל ופעלו לסגירת השערים. הדבר הוביל להפגנות של יהודים למען העלייה לישראל, שהתפתחו לאחר מכן לתנועת הפגנות עולמית למען יהודי ברית המועצות. "באוגוסט 69' התחיל המאבק הגדול של יהודי ברית המועצות, כש‑18 משפחות שלחו מכתב לאו"ם ולגורמים בעולם והודיעו שהם רוצים לעלות לישראל", מספר נתן רועי. "המכתב של י"ח המשפחות הוא מאורע היסטורי, שבעקבותיו בדצמבר 69' נערכו הפגנות ועצרות למען יהדות ברית המועצות בישראל, בארצות הברית ובכל רחבי העולם". זו בעצם הייתה תחילת ההתעוררות של מי שכונתה "יהדות הדממה".
בדצמבר 1970 נפתח בלנינגרד משפטם של 11 יהודים שניסו לחטוף מטוס שהמריא מלנינגרד, במטרה להגיע איתו לישראל, במה שמוכר בשם "מבצע חתונה". פסקי הדין של משפט לנינגרד היו חמורים ועוררו גל תמיכה בינלאומי במאבקם של יהודי ברית המועצות. בפועל, על פי נתוני הסוכנות היהודית, בשנים 1968‑1973 הצליחו לעלות לישראל כ‑100 אלף יהודים מברית המועצות, מספר שלא היה כמותו מאז קום המדינה.