"הלילה לא ישנים במיטה", הודיע אבא לי ולאחים שלי בדיוק כשסיימנו לצחצח שיניים.
"מה? באמת? למה?" עטנו עליו במבול של שאלות לשמע ההכרזה המפתיעה. אבא חייך, היסה אותנו והסביר: "קיבלנו הודעה שהיישוב שבו מתגוררת הדודה אסתר נמצא בסכנה מיידית. אנחנו ניסע להיות איתם ולחזק אותם. אבל בבית של דודה אסתר יש כבר המון אורחים, ולא יהיה לנו מקום. לכן אנחנו נישן באוטו". קפצנו בהתרגשות לקראת ההרפתקה הצפויה. לא רק שלא הולכים לישון כרגיל במיטה, אלא כנראה שגם לא נלך מחר לבית הספר – מה ששימח אותנו הרבה יותר.
לא שאלנו יותר מדי שאלות על היישוב או על הסכנה. ארזנו בזריזות כמה דברים בתיק ונכנסנו לאוטו. אחרי נסיעה של כשעה, טיפס האוטו שלנו אל פסגת הר שהייתה קצת חשוכה. ניסינו לזהות מבעד לאפלה את המבנים הקטנים של בתי היישוב. בשבילים גם זיהינו דמויות אנשים מהלכות בזריזות בחושך, עטופות במעילים.
קפצנו לדודה אסתר, שקיבלה אותנו בחום והציעה כוסות תה ועוגות. "אני כל כך שמחה שבאתם, זה מחמם את הלב שאנחנו לא לבד פה. אבל לצערי לא מצאתי מקום להלין אתכם". מיהרתי להרגיע אותה: "אל תדאגי דודה, יש לנו מקום מצוין לישון בו", וכולם צחקו כשנזכרו באוטו הצפוף והקצת ישן שלנו.
כשיצאנו מהבית הרגשנו את הקור חודר לעצמות. המעיל שלבשתי לא ממש עזר. נכנסנו לאוטו וניסינו להתארגן לשינה. אני ושני אחיי ישנו אחד עם הרגליים בתוך הפנים של השני, כי פשוט לא היה מקום על הספסל הקטן. ניסינו להירדם, אבל כשמישהו רק הזיז את הרגל, הוא העיר את האחרים. זו הייתה רק הבעיה הקטנה. הקור המקפיא הלך וחדר גם לתוך האוטו הסגור. עוד שמיכה ועוד שמיכה גירשו רק מעט מהקור. התעטפתי היטב בצעיף, בכובע הצמר ובמחמם האוזניים. הקור נרגע מעט וניסיתי להירדם. אבל אחרי חמש דקות הרגשתי את אצבעות הרגליים קופאות ממש.
"אוף, למה נסענו לכאן?" התחלתי לרטון, "היה עדיף להישאר במיטה החמה שלי בבית. למה צריך לישון באוטו בקור כזה?". אבא, שהיה מנומנם על הכיסא הקדמי, שמע אותי. הוא הסתובב והציע לי כוס תה חם מהתרמוס שהביא איתו בתיק. תוך כדי שתיית המשקה החם, אבא הביט בי מהורהר. כשסיימתי, הוא הציע רעיון חדש: "אני רואה שאתה לא מצליח כל כך להירדם. שמעתי שאתה גם קצת מצטער שנסענו לכאן. אז בוא נצא, אני רוצה להראות לך משהו".
לצאת? הרהרתי לעצמי, בקור הזה? זה הדבר האחרון שאני מסוגל לעשות. אבל אבא עודד אותי, עטף אותי בעוד שתי שמיכות ושם לי ביד עוד כוס מהבילה, ויחד יצאנו מהאוטו. התחלנו לצעוד בשביל החשוך. מרחוק ראינו אור ושמענו קולות. אבא הוביל אותנו לכיוון האור, וככל שהתקרבנו הקולות התחזקו והאור הראה לנו את הדרך.
בסוף השביל ניצב מבנה בית הכנסת. בניגוד לקור ולחשכה שעטפו אותנו בדרך, כאן היה אור. למרות שהשעה הייתה לפנות בוקר, התפלאתי לראות המון בחורים ואנשים ממלאים את בית הכנסת. חלקם לומדים, חלקם משוחחים בהתלהבות. הרגשתי לאט לאט חמימות נעימה מתפשטת באיבריי, אבל האצבעות עדיין היו קפואות. לפתע מישהו התחיל לשיר. חבר הצטרף אליו, אחר כך עוד אחד, ותוך דקות סחפה את בית הכנסת כולו שירה אדירה. לידי עמדו כמה בחורים שצירפו אותי אליהם, והתחלתי גם אני לזמזם את השיר ולקפץ איתם בצעדי ריקוד. קצות האצבעות שלי החלו אט אט להפשיר, אבל בלב כבר היה לי חם מאוד.