בנאומו האופוזיציוני התקיף הטיף הנשיא לרוב הדמוקרטי לוותר על מימוש רצונו של העם, ולהשאיר את סמכות קבלת ההחלטות בידי בית משפט מוטה ופקידות ממונה שמייצגת מיעוט אידיאולוגי
1. בנאומו בפתיחת מושב החורף, נשיא המדינה רובי ריבלין קבל על כך שבאווירה השלטת היום הציבור מקבל את המסר "שאין עוד ממלכתיות, רק משילות". הוא קונן על הביקורת שטוענת כלפי מוסדות ממלכתיים כמו מערכת המשפט, משטרת ישראל, הפקידות בשירות הציבורי, מבקר המדינה ואפילו צה"ל שהם נגועים בפוליטיקה. העניין הוא שהנשיא ריבלין עצמו בנאומו רק המחיש את עומק הבעיה. את המוסד הכי ממלכתי במדינה, מוסד הנשיאות, הוא הפך לפוליטי בנאומו המתפלמס והחד-צדדי. במקום לנאום, כנהוג בפתיחת מושב הכנסת, נאום נשיאותי ממלכתי על עניינים שבקונצנזוס, ריבלין בחר לשאת נאום תוכחה נוקב, לצלול עמוק לתוך הבוץ של השלולית הפוליטית, ועוד לקחת צד בוויכוח. הנשיא יצא נגד דעות וטענות שנשמעות במשך שנים מתוך המחנה שמרכיב את הקואליציה, תקף הצעות חוק שמקדמת הקואליציה, וזכה לתשואות על נאומו מיושבי ספסלי האופוזיציה. וכך קיבלנו המחשה מצוינת לכך שמוסדות ממלכתיים בישראל אכן נגועים בפוליטיקה.
2. בבואו לתקוף את הביקורת על בג"ץ ועל בכירי שירות המדינה המכונים משום מה "שומרי הסף", ריבלין לא היה יכול להתעלם לחלוטין מהעובדה שהוא עצמו, בשירותו כחבר כנסת וכיו"ר הכנסת, היה מהמבקרים החריפים של האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ. כדי להתגבר על הסתירה הזאת, כבוד הנשיא אבחן מציאות שאיננה קיימת. הוא הזכיר את העובדה שבעבר הוא עצמו יצא נגד המהפכה החוקתית של אהרון ברק, שבה הוא ראה הפיכה לכל דבר, אך טען שכעת מתרחשת "תנועת נגד של המטוטלת ההיסטורית". כלומר, בעבר אומנם מערכת המשפט חטאה בהתערבות מוגזמת בנושאים שבסמכות המערכת הפוליטית, אך כיום המצב הפוך והמוסדות הממלכתיים הם שזקוקים להגנה מפני הכרסום במעמדם על ידי המערכת הפוליטית.
במישור הלוגי התיאורטי התירוץ אולי נשמע סביר, אבל אין שום קשר בינו ובין המציאות. כי במציאות אין שום תנועת מטוטלת שכביכול זזה בתנופה אל הכיוון ההפוך. האקטיביזם השיפוטי, שנכון יותר לקרוא לו האימפריאליזם השיפוטי, לא נח לרגע. הוא לא התמתן כלל, ואף להפך. בג"ץ ממשיך לפלוש בעוצמה רבה אל מרחבי סמכויותיהן של הכנסת, הממשלה וכל רשויות השלטון. בהיבטים מסוימים, בג"ץ של הנשיאה מרים נאור היה אקטיביסטי ופולשני אפילו יותר מבג"ץ בנשיאות ברק וביניש.
בעבר השופטים טענו שהם מאוד מאופקים בהפעלת הסמכות שניכסו לעצמם לבטל חוקים שחוקקה הכנסת. גם אז הייתה זו התהדרות שווא, משום שמספר החוקים שנפסלו בפועל בגלל אי חוקתיות אולי היה זעום, אבל לאלה צריך לצרף עשרות ומאות חוקים והחלטות שכלל לא באו לעולם משום שהיה ברור שהם "לא יעברו את מבחן בג"ץ". בכל מקרה, בתקופה האחרונה ידם של השופטים קלה הרבה יותר על ההדק. תשאלו את תושבי דרום תל אביב, שהחלו לעלות בכל מוצאי שבת להפגנה בסביבת ביתה של נשיאת בית המשפט העליון. כבר שנים רבות שופטי בג"ץ מתעקשים לחבל בכל פתרון שמוצאות הממשלה והכנסת לבעיית המסתננים, שהפכו את שכונות דרום תל אביב לאפריקה-סיטי ואת חיי תושביהן לגיהינום. את חוק הסדרת ההתיישבות שופטי בג"ץ הקפיאו, את חוק מיסוי הדירה השלישית הם ביטלו, את החוקים להסדרת נושא הגיוס של בני הישיבות הם מבטלים פעם אחר פעם, ואת הפרקטיקה של העברת התקציב הדו-שנתי הם פסלו. אז על איזו תנועת מטוטלת מדבר כבוד הנשיא? האקטיביזם השיפוטי חי וממשיך לבעוט, והבעיטות שלו רק נעשות כואבות יותר ויותר. אז אם הזעקות של אלה שחוטפים את הבעיטות נעשות קולניות יותר, לזה ייקרא תנועת מטוטלת והפיכה נגדית?!
3. ואולי מה שהנשיא קורא לו "תנועת מטוטלת היסטורית" אלה הניסיונות שעושים גורמים שונים במערכת הפוליטית להחזיר לאיזון את יחסי הכוחות והסמכויות בין רשויות השלטון. ריבלין עצמו מודה בנאומו שיש מקום להציב גבולות לביקורת השיפוטית על הכנסת והממשלה, לשאול שאלות על מנגנון המינויים ולחתור להרכב שופטים מגוון ומייצג יותר. הוא אפילו מגדיר את החתירה בכיוון הזה "ניסיון אחראי ואמיץ". הוא רק טוען נגד ניסיון ליצור בית משפט עליון "מאוים, קונפורמי, חסר שיניים". לא ברור היכן הוא מזהה ניסיון כזה. ואם יש מי שמנסה, עד כמה מציאותי שהניסיון הזה יצלח? אנחנו כל כך רחוקים משם. הניסיונות להחזיר למערכות השלטון האחרות משהו מהסמכויות שבית המשפט גזל מהן בעבר הם בבחינת עובר שעדיין לא נולד, ובטח שאין כאן שום יצור אימתני המהלך על רגליו. אז על מה מתריע כבוד הנשיא? במקום להיות עקבי בדעות שהחזיק בהן עשרות שנים ולקרוא ממרום מעמדו לשופטי בג"ץ המשתוללים להירגע, הוא בוחר לתקוף את מי שמנסים בכוחם המאוד מוגבל להחזיר את המערכת לאיזון ולשפיות.
4. ריבלין נוקט גישה לא מאוזנת גם בהגנה הגורפת שהוא מעניק למי שמכונים "שומרי הסף" (אגב, לאור מקורו המקראי הבעייתי של הכינוי הזה, שבו נקראו בגתן ותרש אשר ביקשו לשלוח יד במלך אחשוורוש והוצאו להורג בתלייה, הייתי מציע לחפש להם תואר אחר). ההגנה מוגזמת, משום שאותם גורמים במערכת השלטונית הממלכתית – כמו הפקידות הבכירה במשרד המשפטים ובעוד משרדים, מבקר המדינה ואישים מסוימים במערכת הצבאית והמשטרתית – אכן ראויים לביקורת על חריגה מסמכותם. כמו שופטי בג"ץ, גם הם פעמים רבות מונעים מנבחרי הציבור לבצע את מדיניותם ולממש את המנדט שניתן להם.
ריבלין מתפתל מול התפיסה הפשוטה שבמשטר דמוקרטי רצון הרוב הוא הקובע, ולכן חברי הכנסת הנבחרים בבחירות דמוקרטיות צריכים להחליט, ולא פקידים ממונים. מבחינתו כשהרוב קובע המשמעות היא "החזק קובע". והרוב הקואליציוני מבחינתו אינו באמת רוב, כי מדובר ב"רוב מזדמן". במחילת כבוד הנשיא, בדמוקרטיה קודם כול הרוב קובע. אז נכון שהרוב הדמוקרטי לא יכול לקבוע כל דבר וצריכות להיות הגבלות על סמכויותיו, כגון זכויות יסוד שהוא לא יכול לפגוע בהן. אבל אצלנו במדינה הרוב לא קובע כמעט כלום. שומרי הסף, אחרי הכול רק פקידים ממונים, סוגרים את הדלת של המקום שבו מתקבלות ההחלטות ולא נותנים לבאי כוחו של הרוב להיכנס.
5. אז לקח לנו אולי הרבה שנים, אבל בסוף הבנו את התרגיל. השמאל בישראל הבין שכוחו האלקטורלי הולך ופוחת, לכן הוא פועל להעברת כמה שיותר סמכויות מידי נבחרי העם לידיהם של גורמים שלטוניים שאינם נבחרים בבחירות דמוקרטיות. מבחינתם, שיחליטו שופטי בג"ץ, שתחליט הפקידות של שירות המדינה, שיחליטו ראשי מנגנוני הביטחון – העיקר שנוציא את ההחלטה מידי נבחרי העם, חברי הכנסת והממשלה. השמאל והאידיוטים השימושיים שלו בימין דואגים גם להנציח את המצב שבו מיעוט אידיאולוגי שולט במנגנוני המינוי של אותם "שומרי סף". תשאלו את איילת שקד, שכבר זמן רב מנסה ולא מצליחה להחזיר לידי הממשלה את סמכות המינוי של היועץ המשפטי. האם מוגזם, אדוני הנשיא, לצפות מהיועץ המשפטי לממשלה שלא יציג בבג"ץ עמדה משפטית הפוכה מעמדתה, כמו שעושה מנדלבליט לגבי חוק ההסדרה? ואגב, אם כבר הזכרנו את מנדלבליט, מדוע במסגרת הגנתך על שומרי הסף לא מצאת לנכון לבקר את מי שמפעילים עליו לחץ בלתי פוסק ומתערבים בקבלת ההחלטות שלו בחקירות נתניהו ומשפחתו? האם שומרי הסף ראויים להגנה רק מפני התקפות מימין?
ועדיין לא אמרנו כלום על "שומרי סף" כמו היועמ"ש מיכאל בן יאיר, שתפר תיק לשר הממונה עליו יעקב נאמן והעיף אותו ממשרד המשפטים, ועל טליה ששון שלאחר פרישתה משירות המדינה מצאה את מקומה הטבעי בשמאל הקיצוני. ועוד לא דיברנו על המשנה ליועמ"ש דינה זילבר ועל ניסיונותיה הבוטים להשליט את עמדותיה האידיאולוגיות באיצטלה משפטית. האם גם אלה, אדוני הנשיא, ראויים להגנה הגורפת שלך?
6. נאום אופוזיציוני יפה נאם נשיא המדינה, שהתחרה באיכותו הרטורית בנאום החמוצים המקניט של ראש הממשלה, שידוע כנואם מצוין. אבל כל קשר בין המציאות שתיאר ריבלין בנאומו למה שקורה כאן בפועל, או להשקפותיו הידועות של ריבלין בעבר, הוא מקרי לחלוטין. נראה שהחיים מאחורי גדרות האבן של משכן נשיאי ישראל לא מסייעים ליושבים בו לשמור על חיבור למציאות.