הפה והגפיים המתינו יחד ברכב כבוי בפינת הרחוב, מול בית משפחת זילברבאום התמימה שישנה בשלווה, כמו שרק משפחה שסיימה את תקופת החגים יכולה. הפה נשנש סנדוויץ' טונה, והגפיים שתה קפה שחור במאמץ לא להירדם ברגעים הקריטיים ביותר של המבצע.
זה כבר שבועיים ימים שהשניים אורבים למשפחה, עוקבים אחר כל תזוזה חשודה בבית ומחכים לרגע הנכון. כשהגיעו לראשונה לכתובת הבחינו באב המשפחה, גבריאל, יוצא מביתו לבוש לבן ומברך את שכניו "לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו", והחליטו שלא זו העת לפעול. הם המתינו בסבלנות ובמוצאי ראש השנה שלחו אל הבית את ידידם הוותיק וירוס, המתמחה בהסתננויות קצרות של 24 שעות כדי לבדוק את השטח. כשהתעוררו גבריאל ובתיה זילברבאום למחרת, גילו ששלושת ילדיהם סובלים מחום גבוה ושלשולים.
גבריאל ובתיה לא איבדו עשתונות והקפיצו את אמא של בתיה, רינה בת ה‑67, לשמור על הילדים. זוג ההורים מלא התושיה לא הפסיד שעת עבודה אחת, והמחיר היחיד שנאלצו לשלם היה לשמוע את סבתא רינה הממורמרת מציעה מתוך ייאוש ש"אולי פשוט תקראו לי רינה-סנג'רינה וזהו". גבריאל מצידו התעלם והעמיד פנים כאילו הוא לא קורא לה ככה מאחורי הגב כבר שלוש וחצי שנים.
הפה והגפיים הבינו שהם מתעסקים כאן עם הורים מקצוענים מהשורה הראשונה. הם המשיכו לתצפת על המשפחה במשך יום כיפור, ועם צאת היום הנורא, לכשסיים גבריאל זילברבאום להניח את הסכך, שלחו השניים לבית את שפעת, כדי להעמיד במבחן נוסף את עמידותם של זוג ההורים.
למחרת בבוקר קמו שלושת הזילברבאומים הקטנים עם מגוון סימפטומים רחב, החל מכאב גרון וכלה בכאב אוזניים ואיבוד התיאבון. "עכשיו אין סיכוי שהם לא מחמיצים יום עבודה", התמלאו הפה והגפיים אופטימיות, כי באמת לא היה אכפת להם מי יקבל את הקרדיט על ההצלחה, כל עוד ההכנסה החודשית של משפחה זילברבאום תחטוף מכה הגונה.
אבל הזוג זילברבאום היו רחוקים מלהיות פראיירים. הצעד הראשון היה כמובן להרים טלפון לסנג'רינה שתחיה. אלא שסנג'רינה חטפה את הג'ננה והתחילה לצעוק בטלפון "שאולי פעם אחת אמא של גבריאל תזיז את עצמה, הפרינססה!", שזו טענה שהייתה יכולה להיות לגיטימית, לולא העובדה שגבריאל הוא יתום מאם. אבל הזוג לא התבלבל, והפה והגפיים צפו באימה דרך המשקפת עת מזגה בתיה זילברבאום שלוש כפות גדושות של נובימול ודחפה אותן לשלושת ילדיה בלי להניד עפעף.
היא סיימה לסמם אותם ופיזרה אותם אחר כבוד בכל המסגרות, משל היו בריאים כשוורים. המהלך הזה זעזע את גפיים והשאיר את הפה פעור מרוב הלם. אכן, היה זה הזוג הקשוח ביותר שנתקלו בו אי פעם.
כך העבירה משפחת זילברבאום את הימים עד חג הסוכות. בבוקר הייתה מסממת בתיה את ילדיה, ובערב היו הם בתמורה קודחים מחום ומתחננים ללא הועיל ליום אחד בבית. העובדה שבעקבות הזילברבאומים הקטנים חטפו כל ילדי השכונה ביקור מגברת שפעת, גם היא לא זעזעה את הזוג. הם אפילו העזו לכתוב בוואטסאפ השכונתי: "אם אפשר לא לשלוח ילדים חולים לבית הספר זה יהיה נחמד. לירון, אביתר ויוגבי שלנו בריאים לגמרי ואנחנו רוצים לשמור על זה ככה. נ"ב: תבדקו לילדים שלכם כינים".
וכך מצאו עצמם הפה והגפיים כעת ברכב כבוי מול בית זילברבאום במוצאי שבת בראשית. הם חיכו לשש בבוקר, יצאו מהרכב, נכנסו לבית דרך חלון פתוח והסתתרו בסלון. כשמשפחת זילברבאום התכוננה לצאת לפיזורים, הפה והגפיים יצאו ממקום רבצם בהפתעה. הגפיים תפסו את שלושת הילדים בחוזקה בזמן שהפה צרח "אף אחד לא לזוז!".
זוג ההורים הבין מיד את הסיטואציה. נגד הפה והגפיים שום נובימול בעולם לא יעזור, המורים והגננות יראו את הפצעים וישלחו את המצורעים הקטנים חזרה הביתה. "אתם לא תעבדו החודש, אתם שומעים אותי גבריאל ובתיה?!", זעק הפה, שבאמת בסך הכול רצה שכל המשפחה הזאת תתבשל בתוך עצמה בבית עד סוף כל הימים.
להפתעתם, גבריאל ובתיה לא ניסו להתעלם מהסיטואציה, או לדחוף לילדיהם קוקטייל תרופות מאולתר מכל הבא ליד. במקום זה התחיל הזוג הצעיר להתייפח. "רחמו עלינו!" בכה גבריאל, "אנחנו פרילאנסרים!" מיררה בבכי בתיה מחוסרת הפנסיה.
לזה הגפיים והפה לא ציפו בכלל, ואפילו הרגישו קצת רע עם עצמם. הגפיים ריפה את אחיזתו בזילברבאומים הקטנים, והפה מלמל התנצלות רפה עת יצאו השניים מהבית מבוישים ועשו דרכם לבית השכנים ממול כדי להידבק קצת לילדים של שלמה בן לולו, מהנדס תוכנה באינטל עם תנאים מצוינים ומשכורת שש ספרות מהיום הראשון. לו לפחות זה מגיע.