פקודת הוואלי, הוא מושל העיר, מוסטפה פחה זעזעה את קהל ישראל. על פי פקודה זו נאסר על יהודי הכפרים בסביבות בגדד להיכנס לעיר בגלל השתוללות מגפת הדבר. רבי יוסף חיים היה מודאג מאוד. הוא ידע שרבו האהוב, רבי עבדאללה סומך, שהה באותה עת בכפר גרארה. שליח מוסלמי שהגיע אל מנהיגי הקהילה בבגדד הודיעם שרבי עבדאללה לקה כנראה במחלה.
מיד נרתמו ראשי הקהל בניסיון לקבל היתר מיוחד מידי הוואלי להביא את הרב לבגדד לריפוי, אבל בקשתם נדחתה על הסף. משלחת שלהם התייצבה אצל רבי יוסף חיים, וחבריה ביקשו את התערבותו.
תחילה טען רבי יוסף חיים שאין הוא מאמין שבמקום שבו הם נכשלו, יצליח הוא. הם השיבו לו מיד שהם מוחלים על כבודם ומתפללים שבמקום שבו נחשפה אוזלת ידם, תתגלה גבורתו לעיני כול.
הרעיון לחזר על פתחו של המושל היהיר היה לו לזרא, אבל חיי מורו ורבו המוטלים על הכף גברו על רגשי סלידתו. הוזמנה כרכרה סגורה, ורבי יוסף חיים חמק מעיני הסקרנים בדרך ליעדו.
לא עברה שעה וכבר עמד נוכח המושל. הוחלפו ביניהם דברי ברכה רגילים.
״האיש שלא יצא את פתח ביתו שבע שנים, מואיל לכבד אותנו בביקורו! יום גדול הוא לנו!״, פתח הפחה בחיוך לגלגני.
״לא למעני בא אני אליך, כבודו. לעצמי איני מבקש דבר, אלא למען גדול בישראל ולמען קהילה קדושה זו של בגדד״.
״אם כך, צר לי להודיעך, כבוד הרב, שלחינם טרחת. אין בידינו להפר חוק שקבענו. אפילו היה בני שוהה בימים אלו מחוץ לתחומי בגדד כשהוא בריא, הייתי אוסר עליו לחזור העירה, מחשש שמא יביא עמו את המחלה, כל שכן הרב שלכם, שכבר ידוע שהוא חולה!״.
״אנחנו מבטיחים לשמור עליו בבידוד מוחלט. רופאינו ידאגו לכך", אמר רבי יוסף חיים.
״לא אוכל לסכן את בריאות הציבור למען איש אחד, ויהיה חשוב ודגול ככל שיהיה. אם הרופאים שלכם כה מוצלחים, אדרבה, ילכו הם אליו, אבל אז לא יוכלו כמובן לחזור".
״אם לא יובא לבגדד, אין כל סיכוי להצילו".
״הכול בידי אללה. אם נגזר…״, אמר הפחה.
"הכול נגזר, אבל הרשות נתונה! והרשות במקרה זה בידיך, כבודו״.
"אם אחתום על ההרשאה, מחר יבואו אחרים והסכר ייפרץ ושיטפון של חולים נגועים בדבר יציף את בגדד!".
״אין סכנה כזאת", אמר רבי יוסף חיים, "הרב עבדאללה סומך נערץ לא רק על היהודים כאן, אלא גם על המוסלמים, ואיש לא יאשים את כבודו שהוא נוהג איפה ואיפה״.
״עליי לחשוב על כך ולהתייעץ", אמר הפחה.
״צר לי, אבל הזמן אינו מאפשר זאת".
״אמור תודה שלא קיבלת ממני תשובה שלילית מיידית, כבוד הרב", זעף הפחה, "חזור מחר ואודיעך".
״אם ימות הרב הלילה, כבוד הפחה, דמו יהיה בראשך! האם תהיה מוכן ליטול על עצמך את האחריות הזאת?״.
דבריו האחרונים של רבי יוסף חיים נאמרו מתוך החלטיות שקטה שאינה מותירה שום פתח לדיון. הוואלי נפנה אל רבי יוסף חיים כשהוא פוער פיו מרוב תדהמה. מימיו לא נתקל ביהודי בן שטן כזה שיעז לדבר אליו כך.
״יהודי, האם אינך פוחד להחציף לשון אל מושלה הכול יכול של בגדד?!".
״כיהודי, ירא אני רק את השם יתברך. אנא זכור, שגם סרכאטיבי מוסטפה נורי פחה, שמשל לפני שלושים שנה, חשב שהוא כול יכול וניסה לגזול מן היהודים את קבר נביאנו יחזקאל. כשהגיע אליו כתב ההדחה מקושטא, חש את עצמו כעכבר עלוב".
רבי יוסף חיים עצר בדיבורו ונעץ את מבטו העז בפני איש שיחו, שלא ידע איך יגיב לחוצפתו של היהודי. הרב החליט לרכך את עמדתו ולהעניק ליריבו מוצא של כבוד: ״אבל כבודו אינו כסיל כאותו מושל יהיר. משום מה אומר לי ליבי שרק לבחון את מידת נחישותנו רצה מעלתו. ברור שלא הייתה בליבו שום כוונה לבזות את גדול רבני בגדד, איש נערץ הן על היהודים והן על המוסלמים בעירנו. על כן, אין בליבי ספק שברוב נדיבותו יחתום על כתב הרשאה חריג זה", ומניה וביה הושיט לו את המסמך ואף טבל למענו את העט בקסת הדיו.
הוואלי פרץ בצחוק, נטל את הקולמוס והריץ את חתימתו. רבי יוסף חיים קד קידה גדולה ויצא מבית המושל.
על פי הספר 'אלחכם מבגדד' מאת יצחק גורמזאנו גורן
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com