הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל, עשה כל שביכולתו במלחמת ששת הימים כדי שצה"ל יכבוש את העיר העתיקה. הוא לחץ על מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים 55, וגם דיבר עם יעקב הרצוג, יועצו המדיני של ראש הממשלה לוי אשכול. "תדבר עם אשכול", אמר לו, "תאמר לו שיוכל לזכות בתהילה היסטורית עולמית אם ייתן הוראה לכבוש את העיר העתיקה". אחר כך הגיע הרב לחצר של מוזיאון רוקפלר וראה טנקים של צה"ל יורים על מתחם אוגוסטה ויקטוריה. הירדנים השיבו אש.
השעה הייתה שלוש בלילה. הרב התרחק ונכנס לרכבו כדי לנמנם מעט. באותו רגע נפל פגז ירדני והרג עשרה חיילי צה"ל. בשעה שבע בבוקר התכנסה הממשלה כדי לשנות את ההוראה ולהורות למוטה להיכנס אל העיר העתיקה ולכובשה. זו הייתה הבשורה הטובה ביותר שיכול היה הרב גורן לשמוע.
מוטה גור היה צריך לארגן את כוחותיו, והרב גורן ידע שהם מתקדמים לכיוון שער האריות. הוא נסע ממוזיאון רוקפלר לכיוון שער האריות. כאשר הגיע למקום החל לרוץ לכיוון השער. גדוד הצנחנים התפרס משני צדי הדרך כי אל מרכזה נורו פגזים ללא הרף. בכניסה לשער האריות עמד אוטובוס שבער באש וטנק נתקע בשער. פתאום שמע שהמג"ד צועק לעברו: "הרב גורן, עוד יהרגו אותך, תבוא אלינו ותיצמד לקיר!".
הרב הרגיש שהוא מרחף באוויר. הוא הלך באמצע הכביש. מימין נצמדו לקיר צנחנים מפלוגה אחת, ומשמאל – צנחנים מפלוגה אחרת. הוא שמע את המג"ד שולח את המ"פ ואומר לו: "תיגש לרב גורן ותצמיד אותו בכוח לקיר!". הרב אמר: "אני פה בעל הדרגה הגבוהה ביותר. אל תצמידו אותי לשום מקום!".
בשעה ארבע לפנות בוקר רץ הרב גורן אל חותנו הרב הנזיר, דפק בדלתו ואמר: "אני צריך שופר. אנחנו משחררים את הכותל המערבי".
הרב הנזיר בכה מרוב התרגשות, עלה על שולחן ונתן לרב גורן את השופר שהוטמן במקום גבוה. הרב גורן לקחו ורץ שוב לעבר העיר העתיקה. כאשר התקרב לשער האריות החל לתקוע, התפלל וצעק לחיילים: "בשם השם, תשחררו את ירושלים! תעלו ותצליחו!".
כאשר הגיע להר הבית, מצא את מוטה גור וחייליו, נשא דברים נרגשים ובירך "שהחיינו". הוא אמר לחיילים לשיר "התקווה", אך הם סירבו ופרצו בשירת "ירושלים של זהב", שיר חדש שהרב גורן לא הכיר אז.
הוא החליט לרדת אל הכותל המערבי שהיה ריק מאדם. עם נהג ושני צנחנים הגיע לשער שממנו יש לרדת במדרגות עד לכותל, אך הוא היה נעול בשרשרת ברזל ומנעול. הארבעה החלו לדחוף את השער עד שנפרץ.
כאשר ירד לרחבת הכותל ראה הבזק של אור מסנוור. מתחת למנהרה הגיע לפתע ערבי והגיש לו כיסא לשבת. הרב גורן אמר מזמור ע"ג בתהילים המסתיים ב"ואני קרבת אלוקים לי טוב". היה תלוי שם שלט מחרסינה – "אל-בוראק", שם סוסו של מוחמד. הרב שבר אותו עם רובה. צנחנים נוספים הגיעו לכותל דרך השער שנשבר.
לאחר שהתאסף מניין, הרב התפלל לזכר החללים וקרא תפילת "א‑ל מלא רחמים". כאשר אמר קדיש לזכר החללים שנספו זה עתה, כולם החלו לבכות. צנחן דתי נתן לו תפילין של ראש וכך התפללו שם. הרב גורן ביקש מהנהג שיביא את חותנו הנזיר וגם את הרב צבי יהודה קוק.
הערבים המשיכו לירות מן החומה, והצנחנים היו צריכים להיכנס לכותל דרך הר הבית, כי שער האשפות לא נכבש עדיין. בינתיים חזר הרב גורן להר הבית ושאל את מוטה גור אם כבר נכנס למסגד עומר. גור אמר שצריך להיכנס עם חבלנים כדי לבדוק את המקום פן מלכדו אותו. הרב גורן אמר שברצונו להיכנס עם ספר התורה והשופר. "זו הזדמנות של פעם בחיים, מכיוון שאסור להיכנס לשם כי זה מקום המקדש ואנחנו טמאי מת, אבל לצורך מלחמתי מותר".
חבלנים פרצו את השער ונכנסו למסגד עומר. הרב גורן נפעם. זה היה חזון של חלום. הנה הוא ניצב במקום הקדוש ביותר בעולם. הוא תקע בשופר ואמר מזמורי תהילים.
לאחר מכן חזר הרב לכותל המערבי. בינתיים התאספו הצנחנים ליד הכותל. הרב הנזיר שהגיע עם הרב צבי יהודה הצמיד את עצמו לכותל מבלי לזוז, ונראה כאבן מאבני הכותל. התחילו לומר תהילים ושרו "לשנה הזאת בירושלים הבנויה".
כשהגיע זמן מנחה, הרב גורן התפלל כחזן של תפילת מנחה ראשונה ליד הכותל לאחר שחרורו. הוא החל את התפילה במילים "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון", וסיים ב"ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים". לאחר מכן צעק לכולם בהתרגשות לומר הלל בברכה. אלפים הצטרפו אליו.
לאחר שהרב גורן חילק לחיילים עוגות להשביע את נפשם, שרו את "התקווה" שהסתיימה בקול מרקיע שחקים: "ארץ ציון, ירושלים!".
על פי הספר 'בעוז ותעצומות', אוטוביוגרפיה של הרב גורן זצ"ל בעריכת אבי רט