הדיון בסוגיית הסניוריטי הוכיח שכאשר ראשי המערכת מפילים את חיתתם על השופטים בבית המשפט העליון, אין מי שיאזור אומץ להיות השופט הראשון שסודק את החומה | מתפקדי העבודה קינאו ביאיר לפיד, אז הם בחרו בחיקוי חיוור שלו
אם לשפוט על פי ניסיונם של יושבי ראש מפלגת העבודה בעשור וחצי האחרונים, כדאי לאבי גבאי לנצור היטב בליבו את יום שני בערב השבוע, ליל י"ז בתמוז ה'תשע"ז. הניסיון העגום מלמד שגדולים מאוד הסיכויים שזהו רגע השיא של הקריירה הפוליטית שלו. בנימין בן אליעזר (פואד), עמרם מצנע, שמעון פרס, עמיר פרץ, אהוד ברק, שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג חשו על בשרם, כל אחד בדרכו הייחודית, את קללת מפלגת העבודה.
משנת 2001 ועד יום שני השבוע כיהנו במפלגת העבודה שמונה יושבי ראש. זמן הכהונה הממוצע שלהם היה כשנתיים. כשמשווים את הנתון הזה לנתון המקביל בליכוד, זה נראה עוד הרבה יותר גרוע. מאז ייסודה של תנועת החירות, האמא החוקית של מפלגת הליכוד, ועד היום הזה, כיהנו בחירות, בגח"ל ובליכוד ארבעה יושבי ראש בלבד: מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון ובנימין נתניהו.
יש הרבה תשובות לשאלה מה קרה למפלגת העבודה, אבל המרכזית שבהן היא פער הולך וגדל בין התפיסה העצמית ובין המציאות. בעוד בתפיסתה העצמית העבודה היא מפלגת שלטון, המציאות מתעקשת להכות בפניה פעם אחר פעם. קהל הבוחרים פשוט איננו מוכן לשים 'אמת' בקלפי, לפחות לא במספרים שיביאו את העבודה לשלטון. המותג "מפלגת העבודה" נחלש כל כך שגם בפעם האחרונה שבה העבודה הייתה קרובה יחסית לניצחון, וגם בפעם האחרונה שהיא ניצחה, המותג שתחתיו היא רצה בבחירות לא היה מפלגת העבודה. בשנת 99' ניצח אהוד ברק את הבחירות עם המותג 'ישראל אחת', ואילו ב‑2015, כאשר הרצוג היה קרוב מאוד לאתגר את שלטון הליכוד, היא רצה תחת השם 'המחנה הציוני'.
התובנה הזאת מחלחלת ככל הנראה גם למתפקדי העבודה. אחרת קשה להסביר איך נבחר ליושב ראש המפלגה אדם שעד לפני כשנה היה שר בממשלה מטעם מפלגה אחרת, מפלגת מרכז עם נטייה קלה ימינה. התחושה היא שמתפקדי העבודה ראו את ההצלחה של יאיר לפיד בסקרים והתקנאו בה. הבעיה היא שהבוחר שרוצה לפיד, מן הסתם מעדיף את המקור על פני החיקוי. לגבאי, עם כל הכבוד, אין את כישורי הדמגוגיה המפותחים כל כך של יאיר לפיד.
המפסיד הגדול של השבוע הוא כמובן עמיר פרץ. זהו ההפסד השלישי של פרץ ברציפות בהתמודדות על ראשות המפלגה, וייתכן שהגיע הזמן שהמסר יחלחל. הפעם ההפסד היה קטן אמנם מבחינה מספרית, אולם אם לוקחים בחשבון את עמדת הפתיחה הנחותה של גבאי ואת תמיכת ההסתדרות בפרץ, מתברר שההפסד הזה גדול יותר ממה שהוא נראה במספרים. וזה מביא אותנו למפסיד הגדול השני של השבוע, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. העובדה שהמועמד שבו תמכה ההסתדרות הפסיד היא מכה קשה לארגון, שבכל מערכות הפריימריז האחרונות היה "ממליך המלכים" במפלגת העבודה.
ועוד מילה אחת על הטכניקה. העובדה שהפריימריז בעבודה היו ממוחשבים לא הקלה רק על הכתבים, שקיבלו את התוצאות בשעה סבירה ועוד הספיקו לישון קצת בלילה (מי היה מאמין). למחשוב יש יתרון חשוב נוסף, והוא מניעה של חלק מהטענות לזיופים. לא לחינם הסתיים ליל התוצאות בטלפון של ברכה מפרץ לגבאי, ולא בהודעות ממטה פרץ על סדרה של ערעורים נגד זכייתו של גבאי בבחירות. אם מערכת המחשוב מוכנה היטב ופועלת כסדרה וההצבעה באמצעותה מספיק פשוטה, התוצאה היא יום בחירות חלק הרבה יותר ונקי הרבה יותר.
שופטים בלי אומץ
הדיון שנערך השבוע בוועדת החוקה של הכנסת בסוגיית הסניוריטי, כלומר מינוי השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון לנשיאו, הדגים היטב את ניתוקה של מערכת המשפט מהמציאות הישראלית. פעם אחר פעם חזרה מפי נציגיה הבכירים ביותר של המערכת הטענה שביטול הסניוריטי יביא לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. כולם התעלמו מהעובדה שאמון הציבור במערכת המשפט איננו מושג מופשט. מדובר בשאלה אמפירית שבדיקתה צריכה להיעשות במסגרת מחקרי דעת קהל. המציאות בשטח היא שלמרות יציבותה של השיטה, האמון הציבורי במערכת הולך ונסדק בכל קנה מידה.
המשפט החוזר בפיהם של חלק ניכר מהדוברים בזכות הסניוריטי היה "אם זה לא שבור, אל תתקן". לטענתם שיטת הסניוריטי הביאה למינויים של שורת נשיאים מצוינים לבית המשפט העליון. שר המשפטים לשעבר, ד"ר יוסי ביילין, היה הראשון שהעז לשאול את השאלה הפשוטה, איך אנחנו יודעים בעצם שהם היו כל כך מצוינים? יש לנו קבוצת ביקורת? בדקנו מה היה קורה לו היו מתמנים נשיאים שלא באמצעות שיטת הסניוריטי, והאם המערכת הייתה נפגעת מכך?
בסופו של דבר, הסיכום העצוב של הדיון בסוגיית הסניוריטי הוא שפעם נוספת נחשף כוח השליטה העצום של השופטים במערכת המשפט. מתברר שכאשר ראשי המערכת מפילים את חיתתם על השופטים בבית המשפט העליון, אין מי שיאזור אומץ להיות השופט הראשון שסודק את החומה. לא נמצא הפעם השופט האמיץ שיגיש מועמדות נגדית למועמדותה של חיות וישתף פעולה עם הצורך לאתגר את השיטה, ולו באופן סמלי, בפעם הראשונה. לכן הוועדה לבחירת שופטים תהיה גם הפעם רק חותמת גומי של השיטה. הנשיאה הבאה של בית המשפט העליון, עד שנת 2023 ואולי אפילו עד 2024, תהיה השופטת אסתר חיות. מדובר במכה קשה לשואפי מיתון האקטיביזם בבית המשפט העליון, מכה שההתאוששות ממנה בעתיד לא תהיה קלה.
השיטות הבעייתיות של נתניהו
חוק הלאום הוא הבייבי החדש של בנימין נתניהו, אולם בדרך לחקיקתו ניצל השבוע ראש הממשלה את תהליך החקיקה הצפוי כדי לבצע חיסול חשבונות. במטרה להקל על חקיקת חוק הלאום, לנטרל בעיות צפויות ולבסס את שליטת הליכוד בכל הליכי החקיקה, החליט ראש הממשלה להקים ועדה מיוחדת לדיון בחוק. הוועדה, כך החליטו נתניהו ויו"ר הקואליציה, תורכב מנציגי ועדת חוקה וועדת הכנסת, בראשות ועדת הכנסת. למה בראשות ועדת הכנסת? כי בראש ועדת חוקה, הוועדה הטבעית לטיפול בחוקי יסוד, עומד איש הבית היהודי, ח"כ ניסן סלומינסקי.
הנורמה במקרים כאלו היא שיו"ר הוועדה המשותפת הוא יו"ר הוועדה המרכזית מבין שתי הוועדות המרכיבות אותה. זו הנורמה, אבל יש גם חריגים, כמו למשל במקרה הנוכחי. מי שהיה עומד במצב רגיל בראש הוועדה המשותפת הוא יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ יואב קיש. אבל לזה ראש הממשלה פשוט לא היה מוכן. למה לא היה מוכן? כי ח"כ קיש, שומו שמיים, עומד יחד עם חברו ח"כ בצלאל סמוטריץ' מאחורי "חוק קיום ההבטחות", או בשמו השני חוק בית אל.
נתניהו זעם על קיש, אשר עומד בראש שדולת ארץ ישראל, שבגללו הוא נאלץ לאיים בהטלת וטו על החוק בוועדת השרים לענייני חקיקה. לכן החליט נתניהו להתנקם בקיש ולהעניק את התפקיד לח"כ אמיר אוחנה. למה זה משנה מי יקדם את חוק הלאום? האמת היא שזה באמת לא מאוד משנה. מדובר בעיקר בשאלות של יוקרה ומעמד. מה שחשוב הוא שפעם נוספת צפות ועולות על פני השטח שיטות העבודה של נתניהו, והדרכים שבהן הוא שולט בסיעת הליכוד. המסר, אל תתבלבלו, יחלחל מהר מאוד לכל הח"כים של הליכוד, והתוצאה הסופית עגומה.
הפינה הכלכלית: תשלום מזיק
תארו לכם את עצמכם צועדים ברחוב, ולפתע ניגש אליכם בחור צעיר ובפיו בקשה. זה עתה הוא גילה פנצ'ר ברכב שבו הוא נוהג. הוא מעולם לא התנסה בהחלפת גלגל, והוא מבקש מכם עזרה. מה תעשו? אתם אנשים טובים, מן הסתם, וגם מנוסים. לכן, אם לא מדובר בשיבוש חמור מדי של שגרת יומכם אתם בוודאי תתגייסו לסייע לו. בתום החלפת הגלגל אתם תשמעו בשמחה את דברי התודה שלו, ותעזבו את המקום בסיפוק ובתחושה שעשיתם את המעשה היומי הטוב שלכם.
עכשיו תנסו לדמיין את אותה הסיטואציה, אותו בחור צעיר שניגש אליכם, אותה בקשה בדיוק בפיו, רק עם משפט אחד נוסף. "אני כמובן לא מבקש שתעבוד בשבילי בחינם. אני אשלם לך 20 שקלים על העזרה שלך". מה תעשו אז? אם אתם גם כן צעירים, או שאתם חסרי כול, ייתכן שהמשפט הנוסף יוסיף לתמריץ שלכם לסייע לבחור הצעיר. לעומת זאת, אם אתם אנשים בוגרים המשפט הזה יפעל עליכם, ככל הנראה, פעולה הפוכה לגמרי.
בעשורים האחרונים התפתח לצד מדע הכלכלה הקלאסי ענף חדש וצעיר שנקרא כלכלה התנהגותית. מדובר בענף שבודק את ההשפעות של הפסיכולוגיה על ההחלטות הכלכליות שאנחנו מקבלים. סיטואציות כמו זו שהצגנו כעת נחקרו לא מעט בידי חוקרי הכלכלה ההתנהגותית. הסיבה לכך היא שבמבט של כלכלה קלאסית, אם הוספנו לאדם תמריץ חומרי לבצע פעולה כלשהי, הרי שהמוטיבציה שלו לעשות אותה צריכה לכאורה לגדול. המציאות, מנגד, מוכיחה שלא תמיד אלו הם פני הדברים, ולא פעם המצב הפוך. הסיבה, לדברי אנשי הכלכלה ההתנהגותית, היא שאנחנו לא הוספנו תמריץ, אלא בעצם החלפנו תמריץ. ברגע שהצענו תמורה כספית העברנו את הסיטואציה ממחלקת "מעשים טובים" למחלקת עבודה. במחלקת מעשים טובים התמריץ הוא רגשי, במחלקת עבודה התמריץ הוא כלכלי. בשביל 20 שקלים אדם עסוק שמתפרנס לא רע, לא יסכים לעבוד בהחלפת גלגל.
לאחרונה מקודמת באגרסיביות רבה יוזמה להעניק תגמול כספי לחברי מועצה ברשויות המקומיות. לא מדובר בתגמול גבוה מאוד, וזו גם הסיבה שהיוזמה הזאת עלולה להתברר כמזיקה במקום כמועילה. כיום השירות בתפקידים הללו הוא התנדבותי, ולכן לא נמדד על ידי המשמשים בהם במונחי עלות-תועלת כלכליים. העברת העיסוק בתפקידים הללו למגרש הכלכלי עלולה דווקא לפגוע בתמריץ לעסוק בהם, שהרי כדי להיות חבר מועצה רציני צריך הרבה יותר מאשר להשתתף בשתי ישיבות בחודש. לכן כדאי לחשוב מחדש על כל היוזמה, ואולי אפילו לשקול לגנוז אותה לחלוטין.
לתגובות: pyuter@gmail.com