כשבבוקר מדליפים הקלטה של יו"ר הכנסת ובערב של אשת ראש הממשלה, מה הפלא שבסוף לא מתייחסים לדברים החשובים באמת. ההכתרה בסניף, למשל
"שלום, פה זה המשרד של אלה שעובדים על המדינה?"
"נציבות שירות המדינה, אדוני. איך אפשר לעזור לך?"
"אני רוצה להיות עובד מדינה".
"באיזה תחום?".
"לא משנה. מאבטח, נהג, מנקה, מנכ"ל, גם יועץ חיצוני זה סבבה".
"מה המקצוע שלך, אדוני?".
"אני מקליט".
"מה אתה מקליט?".
"מה זאת אומרת מה? אנשים".
"זמרים?".
"לפעמים, אבל בעיקר פוליטיקאים".
"אה! אתה עורך סטנוגרמות!".
"הלו, תרגיע את הדיבור שלך! מה זה הסטנגה… מה שאמרת?".
"זה רישום של כל מה שנאמר למען הפרוטוקול".
"שעמום אטומי".
"אז אני לא מבין. בשביל מה אתה מקליט?".
"בשביל מה שמחוץ לפרוטוקול. שמעת על הנוהג הזה במשטרה, שכל אחד מקליט את השאר למקרה שפעם הוא יוכל ללכלך עליהם במח"ש?".
"נו?".
"אז אני רוצה להקליט את כ‑ו‑ל‑ם, מראש הממשלה ועד אחרון הפקידים שפעם צעק על מישהו שכפוף לו ואחר כך התנצל, אבל את זה נוריד בעריכה".
"למה?".
"התנצלויות זה לא מעניין. מצרחות ולכלוכים, לעומת זאת, אפשר לעשות המון כסף. אתה יודע כמה משלמים בתקשורת תמורת הקלטות כאלה? בהתחלה אתה מוכר להם הקלטה של הבן של ראש הממשלה מדבר בגסות רוח, אחר כך אתה חושף מה יו"ר הכנסת אמר על ראש הממשלה בשיחה שלא לציטוט, ואז, לאיזון, אתה שולף הקלטה עם צרחות של אשת ראש הממשלה מלפני מאתיים שנה. אתה אף פעם לא יודע על מי תיפול – עוזר זוטר שיקודם לתפקיד בכיר, פעיל פוליטי שפעם יהיה שר, ילדה שרבה עם השכנה שלה ויום אחד אבא שלה יתמודד על ראשות הממשלה… תמיד טוב להקליט".
"תשמע, לפי התקשי"ר זה אסור".
"בסדר, אז אני אתפטר לפני שאמכור את ההקלטות. מתי מתחילים לעבוד?".
"אני מצטער, אדוני, אבל לא נראה לי שנוכל להעסיק אותך".
"אה, כן? אז שתדע לך שאני הקלטתי את השיחה בינינו, וכל המדינה הולכת לשמוע שאתה העלבת אותי בגלל המוצא שלי!".
"אני?! בכלל אין לי מושג מאיזה מוצא אתה!".
"אז למה קראת לי 'פולני לבנבן'?!".
"יש לך הקלטה שמוכיחה את זה?".
"יש לך הקלטה שמוכיחה את ההפך?".
"עם קצת עריכה אפשר להוכיח הכול. חכה תראה איזה שיימינג מטורף אני הולך לעשות לך! המשחק שלך נגמר, חביבי! SHAME OVER!!!".
המגבית היהודית
ככל שפורים מתקרב המתח עולה, והשנה ההתרגשות גדולה במיוחד בגלל שהשבט של הבן שלי אחראי על ההכתרה, בה"א הידיעה, שכמוה לא נראתה בסניף מעולם, אולי רק בשנה שעברה ובאלה שלפניה.
מה עושים בהכתרה? ובכן, מכתירים. את מי? את רב פורים של הסניף. מי זה? אף אחד לא יודע. אפילו בעינויים לא יצליחו להוציא מהבן שלי ומחבריו את זהות הרב הנבחר, בזכות החשאיות המוקפדת שלהם ובגלל שהם עדיין לא החליטו מי זה.
בינתיים הם עסוקים עד מעל לראש בהכנות להצגה (כמוה לא נראתה בסניף מעולם, או לפחות בחודשיים שחלפו מאז שבת הארגון), ובשְׁנוֹר. כשמכתירים מלך, עושים נשף. כשמכתירים רב, עושים סעודת מצווה. כשמכתירים רב פורים, עושים שכונה. או שוק. בשוק הזה לא מוכרים ירקות או פירות, אבל כן מוכרים כרטיסים למשחקים מגניבים שכמותם לא נראו בסניף מעולם, אם לא לוקחים בחשבון את המשחקים שהעירייה משחקת עם הקומונרים מאז שהם פנו אליה בבקשה לקצת תמיכה.
כדי להכניס קצת כסף לסניף, החבר'ה של השבט מוכרים כרטיסי מזל שהחניכים קונים במיטב כספם – כלומר, כספם של ההורים – ובסוף הערב מגרילים פרסים יקרי ערך כגון אופני הרים, אקס-בוקס, טיסה בשמי הארץ וחופשה משפחתית במלון חמישה כוכבים. זאת אומרת הם היו שמחים להעניק פרסים כאלה, אילו הם רק היו מצליחים למצוא מישהו שיתרום אותם.
כאן נכנס לתמונה השנור. כמו המגבית היהודית בתפוצות, כמו קרן לב"י שמטיסה לאמריקה חיילים בודדים לדינרים סוחטי דמעות וכסף, כמו גבאים שעוברים בין המתפללים עם קופות צדקה ברווח שבין "אשרי" ל"ובא לציון", הבן שלי וחבריו הולכים יום יום לחנויות ולבתי עסק, מרימים ראש, משפילים עיניים ואומרים: "שלום, אנחנו עושים שוק פורים. תהיה מוכן לתרום לנו משהו?".
יש לציין שהזבנים בחנויות לא אוטמים את אוזניהם, אלא פותחים את ליבם ומעניקים לנערים המשנוררים מגוון תשובות חמות כגון "אין לי זמן עכשיו", "הבעלים של החנות לא פה", "כבר תרמתי בעבודה" ו"אבא לא בבית". המהדרין מן המהדרין גם אומרים שהם לא יכולים לתת כלום בלי אישור מהנהלת הרשת, כותבים על פתק את כתובת הדואר האלקטרוני של אגף יחסי הציבור ומשלחים את המתרימים הממורמרים אל העולם האכזר שבחוץ. החבר'ה, שעדיין לא למדו את סודות השיווק והפרסום, משליכים את הפתק לפח כי "למה שחברה גדולה תסכים לתרום לנו 200 שקל? זה המון כסף בשבילה".
לכן אני פונה בקריאה נרגשת אל בעלי חנויות, מסעדות ותאגידי ענק למיניהם: תרמו להם בעין יפה, אחרת הם יבואו לבקש מאיתנו. ואנחנו כבר שילמנו השנה מספיק עבור מיסי סניף, וחברוּת, ונטיעות, ופרוטקשן כדי שהסניף יוציא אותם מהבית בשבת אחרי הצהריים. אז אם אתם נתקלים בנערים בני 14 שנכנסים לעסק שלכם ומבקשים תרומה קטנה למען הצלחת ההכתרה, אנא פתחו את הלב ואת הכיס ותמנעו מעצמכם אי נעימויות עם הרב-פורים של הסניף, הידוע גם בכינוי "הסנדק". אתם הרי יודעים מה קורה למי שלא משלם דמי חסות.
ימי אנטיוכוס
כלב וגשם זה כמו מים וחשמל, לא ממש כדאי להפגיש ביניהם. אפילו יאיר לפיד, כשהיה שר האוצר, אמר שמי שמותחים עליו ביקורת הם כמו "שנאוצרים מייללים בגשם".
אנטיוכוס הוא אומנם לא שנאוצר, אבל הוא אוהב מים כמו שביבי נתניהו אוהב את יולי אדלשטיין – רחוק ובלי שיוכל לגעת בו. אם יוצאים איתו לטיול בגשם הוא מיילל, וכשחוזרים הביתה הוא מתחיל לקפוץ על כל מה שנקרה בדרכו ולרדוף אחרי הזנב של עצמו, ממש כמו שבני האדם עושים כל הזמן. חוץ מזה הוא גם עלול להתקרר, ולא בא ללכת איתו לקופת חולים ולשמוע מהרופאה שהוא משתעל כמו כלב. מצד שני, אם לא מוציאים אותו לפחות פעמיים ביום הוא מיילל, קופץ על כל מה שנקרה בדרכו ורודף אחרי הזנב של עצמו, ובסוף גם עושה את הצרכים על הרצפה. סתם, את הצרכים הוא עושה על הרצפה בלי קשר.
חייבים להוציא אותו, אין ברירה. אז נכון שהילדים הם אלה שאמורים לבצע את המשימה המורכבת הזאת, אבל כשבשבוע שעבר הגשם לא פסק לרגע התנדבתי אני להחליף אותם, הן מפני שאני הכי אמיץ בבית והן מפני שלא הייתה לי ברירה.
איך שיצאנו מצאתי את עצמי אוחז ביד אחת מטרייה וביד השנייה רצועה נוטפת מים שאליה מחובר כלבלב נוטף לא פחות, שאולי כבר עשה את הצרכים שלו ואולי לא, אי אפשר היה לדעת בתוך הזרימה האדירה ששטפה את הרחוב. לי היה מעיל ולו רק פרווה רטובה, כי המטרייה הייתה קטנה מדי בשביל שנינו. "לא אפקיר אותך, אנטיוכוס", לחשתי, עקרתי את המטרייה מעל ראשי והצבתי אותה מעליו כמו עמוד אש וענן. ככה פסענו שנינו – הוא עם המטרייה מעליו, ואני חשוף לגשמי הברכה ולרופאה של קופת החולים שבטח תאבחן מחר שאני משתעל כמו כלב. עד שאישה אחת הופיעה מולנו ברחוב הריק והביטה בנו בפלצות מהולה בתדהמה.
"אוי ואבוי", היא אמרה, "מסכן הכלב!".
וזרמה לה לדרכה במורד הרחוב. עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח למי מאיתנו היא התכוונה.