הסערה שעורר מכרז הקרקעות בכפר ורדים שבגליל, שחצי מהזוכים בו היו ערבים, מעוררת מחדש את השאלה האם מדינת ישראל עדיין מחזיקה באידיאל של ייהוד הגליל. קביעות בעייתיות של בג”ץ יחד עם היעדר מדיניות ממשלתית מעלות שאלות קשות באשר לעתיד היהודי בצפון
"כפר ורדים היא משל, היום זה כפר ורדים ומחר זה כל הגליל. השאלה היא המדיניות של מדינת ישראל – האם הפסקנו לייהד את הגליל, כן או לא? האם אנחנו רוצים יישובים מעורבים בצורה לא מווסתת ולא מנוהלת? לא יכול להיות שעל ידי מכרז על קרקעות יחרצו פה גורלות של הגליל והצביון היהודי של מדינת ישראל".
את השאלה הזאת הציף נתי שיינפלד, תושב כפר ורדים כבר 15 שנים, כאשר פרסם בשבוע שעבר פוסט שעורר סערה בתקשורת. בפוסט סיפר שיינפלד על מכרז שפרסמה מועצת כפר ורדים, מכרז שבסופו התברר לשיינפלד, בעל משרד נדל"ן גדול בגליל, שיותר ממחצית הזוכים בו הם ערבים.
"חזיתי את הבעיה במכרז הזה מתחילתו", הוא מספר, "רוצים להגדיל את כפר ורדים ביותר מפי שניים, מ‑1,700 משפחות שמתגוררות בו היום לעוד 2,200 יחידות דיור בכפר. צריך לזכור שאנחנו פה מאז התוכנית לייהוד הגליל בשנות השמונים, יחד עם גוש משגב והמצפים. מה שקרה זה שיש פה התנגשות בין ערך של כבוד האדם וחירותו בחוק הישראלי, ומול זה מדיניות של ייהוד הגליל. על פי החוק, כל מי שיש לו תעודת זהות כחולה יכול לגשת, אבל מצד שני זה פוגע בזהות היהודית שאנחנו רוצים לייצר בגליל. מתוך החלק הראשון של הקרקעות שנמכרו במכרז, יותר מחצי מהזוכים היו ערבים. מדובר על 121 מגרשים בשלב ראשון. זה לא רק ערבים מתרשיחא השכנה, זה מכל הפזורה הערבית בצפון".
בעקבות הסערה שנוצרה בכפר ובתקשורת, החליט ראש המועצה להקפיא את השלבים הבאים של המכרז, מתוך חשש שכמות גדולה של ערבים שתיגש גם אליהם תהפוך את המאזן הדמוגרפי בכפר. צריך לציין כי כבר היום מתגוררות בכפר ורדים 50 משפחות של ערבים, וליישוב בכללו אין התנגדות לכך.
"ברור שאחרי בג"ץ קעדאן, ואחרי התייחסויות נוספות של בג"ץ בפרויקט 'באמונה יפו' ו'באמונה כרמי גת', אין אפשרות להגן על הקהילתיות במדינת ישראל", מסביר עו"ד ישראל זעירא את הרקע המשפטי לבעיה. זעירא חווה על בשרו פסיקות בג"ץ שהכריחו לאפשר לערבים להתגורר באזורים יהודיים ודתיים, בפסקי דין שעסקו בפרויקטים של חברת 'באמונה' שבבעלותו. "בבג"ץ קציר-קעדאן, אדם ערבי רצה לקנות חלקה ביישוב קציר, וועדת קבלה לא קיבלה אותו. הוא הגיש בג"ץ, ובהחלטה תקדימית נקבע שאין אפשרות ביישוב קהילתי לקבוע בוועדות קבלה מי נכנס ומי לא. דובר שם על יישוב קהילתי בן 250 משפחות, ובג"ץ טען שאין להם זכות התאגדות. מאז אותה הלכה אסור להפלות ערבים במכרזים ובוועדות קבלה. בבג"ץ נוסף, בנוגע לפרויקט שלנו ביפו, דורית ביניש קבעה שהציבור הדתי-לאומי לא ראוי להגנת מיעוט שמאפשרת הקמת שכונה או בניין רק שלהם, מפני שדתיים לאומיים יכולים להבנתה לחיות עם כל אוכלוסייה אחרת. בדואים וחרדים, לעומת זאת, זכאים על פי בג"ץ להתאגדות מתוקף אפליה מתקנת".
מאבדים את הצביון
המצב בכפר ורדים גרוע עוד יותר מזה של היישוב קציר שבו דן בג"ץ, מפני שכמות התושבים בו אינה מאפשרת את קיומה של ועדת קבלה. עם זאת, אחרי הלכת קעדאן, גם יישובים קטנים יותר בגליל נמצאים בסכנה של השתלטות ערבית ואובדן הצביון.
זעירא ממשיך ומציין את הדרך שבה להבנתו יש לתקן את המצב בחקיקה. "צריך לשנות שני חוקים, קודם כול שאפליה על רקע דתי היא לא אפליה אלא רצון לשמור על צביון תרבותי-דתי. החוק השני הוא לתקן את בג"ץ קעדאן, ולקבוע שלמושבים קהילתיים יש זכות לשמור על הצביון היהודי שלהם".
ואכן, בחוק הלאום אמור היה להיות סעיף שמתקן את הבעיה הזאת, ומגדיר את זכותם של יישובים קהילתיים לצביון יהודי. "בחוק הלאום היה סעיף שהוא נגד הלכת קעדאן ומתיר להקים יישובים קהילתיים ליהודים, אבל הורידו את הסעיף הזה בוועדות בכנסת. לכן כרגע החוק הזה הוא חסר משמעות מעשית, רק הכרזה דקלרטיבית ומבחינה מעשית לא ישתנה שום דבר", אומר זעירא.
במהלך כל הסערה לא נשמע קול ממלכתי אחד שהתייחס לבעיה, כולל המשרד לפיתוח הנגב והגליל. פניות שלנו אל המשרד לא נענו, ובדוברות טענו שזה לא מעניינו של המשרד.
"אנחנו מאבדים את הצביון שלנו, את החשיבה הראשונית לאן אנחנו רוצים ללכת", טוען שיינפלד בלהט. "אם אנחנו רוצים להכפיל את כפר ורדים, ומה שקורה בפועל זה שאנחנו פותחים את זה ליותר מחצי ערבים, זה כבר לא כפר ורדים. אני ושאר חברי הכפר לא רוצים להגיע למצב הזה, ואני שואל את מדינת ישראל לאיפה אנחנו הולכים.
"אין בעיה ביישוב מעורב כשהוא מווסת ומתוכנן מראש. מה שקורה כאן זה מספר גדול של ערבים שנכנסים בלי הגבלה ובלי ניהול של החיים המשותפים. בערים מעורבות אחרות הערבים והיהודים מתאספים ברובם לשכונות נפרדות, ויש אפשרות לכל אחד לנהל את הצביון שהוא רוצה ומאמין, אם זה בחינוך ואם בתרבות. בכפר ורדים ובמקומות מהסוג הזה, זה יוצר מצב של אובדן הצביון של כל היישוב. אם יהיה פה רוב ערבי, מה ילמדו בגן ביום השואה וביום הזיכרון? לאן יכוונו את הנערים בכיתה י"ב? אילו דגלים יהיו על הבתים ביום העצמאות או 'יום הנכבה'?".
30 אלף עזבו
מי שעוד חרד לזהות היהודית של הגליל, ומזהה חולשה במדיניות הממשלתית בנושא, הוא "כתבנו בצפון" המיתולוגי מנחם הורוביץ. "יכול להיות שיש מדיניות, ויכול להיות שלא, אבל זה לא משנה. בית המשפט של 2018 לעולם לא יקבל החלטה שבכפר ורדים יגורו רק יהודים, כמו שהוא לא קיבל החלטה כזאת בשני יישובים שהוקמו כדי לייהד את הגליל – נצרת עילית וכרמיאל. תסתובב היום בכרמיאל, אתה לא מאמין כמה ערבים עברו לגור שם. גם בנצרת עילית אותו דבר. בית המשפט לעולם לא ייתן לעיר כמו כרמיאל להתבסס על קו אידיאולוגי של ייהוד הגליל. אני רוצה לראות שיהודים יוכלו לעבור מנצרת-עילית לנצרת הערבית, או שמשפחות יהודיות מכרמיאל ילכו לגור במג'דל כרום".
הורוביץ לא אופטימי לגבי עתידו של הגליל, כל עוד הוא לא מזהה מדיניות ברורה של מדינת ישראל לייהוד הגליל. "השאלה הגדולה היא מה יהיה בעוד עשר או עשרים שנה. האם ישנה חשיבות שיהודים יגורו בגליל? חד משמעית כן. האם יהודים עוברים בעשרות אלפים לגור בגליל? לא רואה את זה. צריך להבין, זה לא שערבים חדשים באו לגליל. זה בדרך כלל אנשים משכילים עם הרבה כסף, שרוצים איכות חיים יותר מזו שיש בכפר שלהם, שהולכים וגרים ביישובים יהודיים. השאלה מה יקרה בעוד עשרים שנה עם הריבוי הטבעי שלהם. היום זה הכול נחמדות כזאת ובג"ץ לא מרשה להפלות ערבים, אבל מה יקרה פתאום אם כרמיאל היהודית תהפוך לערבית? לאיש אין מושג מה העתיד צופן לנו. אני לא רוצה להפחיד אף אחד, אבל כל עוד לא תהיה מדיניות ברורה ליישוב הגליל ביהודים, אז הכול יכול לקרות פה. צריך לקבוע מדיניות ואחר כך לחשוב איך ליישם אותה".
המדיניות, אליבא דהורוביץ, צריכה להתבסס על איכות חיים ותמורה כלכלית, ולא על אידיאולוגיה ציונית, וזאת מלקחי העבר. "היה גל גדול של אזרחים, בעיקר עולים מברית המועצות, שבאו לערים כמו נצרת עילית וכרמיאל. הם בנו שם בתים לתפארת, ואני מעריך שרובם לא עשו את זה מסיבות אידיאולוגיות, אלא יותר מסיבה של דיור זול. המערכת הייתה מגויסת והייתה מדיניות מכוונת. אבל ניקח את קריית שמונה לדוגמה. כשהגעתי ב‑1977 גרו שם 19 אלף איש, היום גרים שם 23 אלף איש. זה כישלון מוחלט. מדוע? כי רק בשנה האחרונה התחילו לבנות בתים בקריית שמונה. עד היום לא הוקם אף מפעל עתיר ידע בקריית שמונה, שימשוך חבר'ה צעירים. בלי דיור ובלי מקומות עבודה, מי שיכול לא נשאר ובטח שאף אחד לא בא.
"להערכתי, בארבעים השנים האחרונות עזבו את קריית שמונה כ‑30 אלף איש, אחרי שגרו בה תקופות שונות. חלקם הגדול באו מסיבות של ציונות ואידיאלים של ייהוד הגליל. הם באו בהרגשה שהם באים לגאול את קריית שמונה, הסתובבו פה מנופחים, ופתאום הם גילו שאין כאן ילידים אלא אנשים מכל מיני תפוצות שהתפתחו יפה מאוד בעיר שלהם ולא זקוקים לרחמים. לרבים מאוד מהם התברר שאין צורך בהם כגואלים, והם הלכו.
"המדינה צריכה ליצור מצב שבו יש אינטרס לאנשים לבוא לצפון, ולא מסיבות אידיאולוגיות. שיבואו לקריית שמונה כי פה זה גן עדן, מקום מדהים ביופיו, ושיהיה בו גם דיור ומקומות תעסוקה. אכן, צריך להצדיע לראש הממשלה ולשר התחבורה שקיצרו פלאים את הנסיעה מקריית שמונה למרכז הארץ, אבל זה לא מספיק. אי אפשר לדבר כל הזמן על ציונות ואידיאלים, צריך לבסס את ההתיישבות על נוחות ואיכות חיים".