גלעד שלמור מערוץ 2 חטף השבוע מכות כל כך חזקות, שבפוסט שהוא פרסם בפייסבוק הוא ממש לא הצליח להיזכר מי הרביץ לו. לפי זה אני יכול לנחש איך נשמעה העדות שלו במשטרה
"אדוני הכתב, ראשית אני רוצה לומר שאנחנו רואים בחומרה רבה תקיפה של עיתונאים. משטרת ישראל תעשה הכול כדי לתפוס את התוקפים ולהעמיד אותם לדין בהקדם האפשרי".
"תודה, אדוני החוקר. אני מעריך את זה".
"ספר לי בבקשה מה קרה".
"אז ככה: אני והצלם יצאנו ליפו כדי לסקר באובייקטיביות את ההלוויה של הבחור שרצחתם".
"רצחנו?!"
"אתם יריתם בו סתם. זה מה שהמשפחה שלו אומרת".
"הוא ירה ברחוב וסיכן את שלום הציבור".
"זאת הגרסה שלכם – שאני מכבד, כי אני אובייקטיבי – אבל כל אנשי הציבור הערבים אומרים שביהודי לא הייתם יורים ככה".
"אין שום קשר לעובדה שהוא ערבי".
"לא אמרתי שהוא ערבי. אני אובייקטיבי".
"טוב, בוא נעזוב את זה כרגע. הלכתם לסקר את ההלוויה…"
"באובייקטיביות".
"בסדר, הלכתם באובייקטיביות. ואז?"
"ואז פתאום התנפלו עלינו, שברו את המצלמה וכיסחו לי את הצורה".
"הבנתי. ומה עשית?"
"הרמתי ידיים וניסיתי להתנצל על עצם קיומי, כי אני אובייקטיבי, אבל הם… הם התנהגו כמו חיות טרף".
"מי?"
"התוקפים".
"לא, אני מתכוון – מי היו התוקפים?"
"אני לא מכיר אותם. אני אובייקטיבי".
"לא ראית מי הם היו?"
"לא".
"למה?"
"העיניים שלי היו נפוחות ממכות. אבל שמעתי אותם צועקים".
"מה הם צעקו?"
"לא יודע. זה היה בערבית".
"או.קיי. אז ערבים תקפו אותך".
"לא יודע. מה, אם מישהו צועק זה אומר שהוא ערבי?"
"אם הוא צועק בערבית, אז כן".
"גם אהוד יערי צועק בערבית, והוא לא ערבי".
"אז אתה טוען שאהוד יערי תקף אותך?"
"לא יודע. אמרתי לך, אני אובייקטיבי".
"תשמע, אתה בחור אינטליגנטי, כתב לא זוטר בכלל בערוץ תקשורת פופולרי. למה אתה לא מוכן להגיד שערבים תקפו אותך על רקע לאומני?"
"למה החלטת שזה לאומני?"
"כי אתה יהודי…"
"אובייקטיבי".
"בסדר, והם…"
"אני לא יודע מי הם".
"אז למה תקפו אותך?"
"כי יש הסתה פרועה נגד התקשורת".
"הם צעקו 'אללה אכבר'".
"בגלל ההדתה. עשינו על זה הרבה כתבות".
"אז הם היו יהודים?"
"יכול להיות. יש ביפו גרעין של מתנחלים שבאו לשם כדי לחרחר מריבות. עשינו על זה הרבה כתבות".
"אז הטענה שלך היא שמתנחלים תקפו אותך ביפו בהלוויה של ערבי…"
"לא ערבי. צעיר".
"בסדר, צעיר שנורה…"
"שנרצח. אני אובייקטיבי".
"בקיצור, יהודים היכו אותך וצעקו 'אללה אכבר' בגלל ההסתה נגד התקשורת".
"יכול להיות".
"לפני כמה חודשים כתב של ערוץ 1 חטף מכות רצח באום אל-חיראן. גם שם אלה היו יהודים?"
"זה לא אותו הדבר. אותו חיסלו".
"חיסלו את הכתב?!"
"לא את הכתב. את ערוץ 1".
"איך זה קשור?"
"אמרתי לך, יש הסתה פרועה נגד התקשורת. כי יש לנו ראש ממשלה מושחת שהבן שלו לא אוסף את הגללים של קאיה. עשינו על זה הרבה כתבות".
"עשיתם כתבות על הפרשות של כלבה?"
"זה מגדיל לנו את ההפרשות לפנסיה".
"ואתה אומר שבעצם בגלל זה היכו אותך?"
"כן. רק בגלל זה".
"ערבים?"
"אין לי מושג. אני אובייקטיבי".
מוטב מוקדם
בעוד עשרים שנה יתראיין מישהו לעיתון הנפוץ בישראל, בשבע, ויספר על העוול הגדול שנגרם לאלאור אזריה ומשפחתו, כמו שמיכאל בר זוהר התראיין במוסף זה בשבוע שעבר וסיפר על העוול שנגרם למרגלית הר שפי ולמשפחתה לפני 21 שנה. "כואב לי הלב על מה שעשו לה", הוא אמר לגדעון דוקוב. "דומה שהסתערות הפרקליטות על הר שפי… הושפעו לא מעט משיקולים פוליטיים", כתבו בר זוהר וניסים משעל בספרם החדש על השב"כ.
לא, רצח רבין לא דומה לפרשת הירי בחברון. שם יהודי רצח את ראש הממשלה, וכאן חייל הרג מחבל דקות ספורות לאחר פיגוע. המקרה ממש לא דומה. אבל מה שכן דומה בין מרגלית הר שפי לאלאור אזריה הוא ההתמסרות המוחלטת של מערכות הצדק והתקשורת להרשיע אותם בכל מחיר ועוד לפני שהחל המשפט. על הר שפי פורסם שהיא ניסתה להתקשר ליגאל עמיר דקות לאחר הרצח וסירבה לעמוד דקת דומייה לזכר רבין ז"ל. זה לא יפה, אפילו מגעיל (אם זה בכלל נכון), אבל לא מספיק כדי להכניס אותה לכלא באשמת אי מניעת פשע – סעיף בעייתי כשלעצמו. אזריה, על פי חלק מהעדויות, אמר לאחר הירי ש"מגיע לו למות, הוא דקר את החברים שלי", ולכן הורשע בהריגה ויישלח למאסר.
מרגלית הר שפי טענה לאורך כל הדרך שהיא לא ידעה על כוונותיו של יגאל עמיר. ראשי השב"כ עמי איילון וכרמי גילון, ועכשיו גם מיכאל בר זוהר וניסים משעל, אומרים שהיא באמת הייתה חפה מפשע. היא ישבה בכלא וסומנה כאויבת העם (גם אחרי השחרור מהכלא לא הפסיקו לרדוף אותה) כדי לחפות על המחדל האדיר של השב"כ שלא סיכל את הרצח. למערכת המשפט ולאמצעי התקשורת היה הכי נוח להפיל את התיק על המתנחלת הצעירה מבית אל.
אלאור אזריה טען לאורך כל הדרך שירה במחבל כי זיהה אצלו תזוזה חשודה. אבל כמו במקרה הר שפי, מערכת הביטחון ורבים מאמצעי התקשורת חרצו את דינו מראש. שעות ספורות לאחר האירוע, עוד לפני שהסתיים התחקיר, שר הביטחון יעלון וכל המערכת הצבאית התנערו מאזריה וקבעו שהוא ישלם על זה ביוקר. גם כאן היה נוח להקריב את הסמל הצעיר מרמלה כדי לחפות על המחדלים המתמשכים של המערכת ושל ראשיה.
את מרגלית הר שפי הקריבו כדי לסמן את כל הציבור הדתי-לאומי. אלאור אזריה עמד למשפט ראווה (כדברי האלוף במיל' עוזי דיין השבוע ברשת ב') כדי שיעלון וחבריו יוכלו לספר לכל העולם כמה הם מוסריים ונהדרים. אבל בעוד עשרים שנה מישהו יכה על חטא ויגיד שכואב לו הלב על העוול שנעשה לאלאור. אולי לא כדאי לחכות עד אז.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com