הם לומדים לדבר לפני קהל, לספר את הסיפור מכלי שני במקום אנשי העדות שנעלמים ובכל זאת לכבוש את לב השומעים, ובעיקר להעביר הלאה את הלפיד שנשאו ההורים | בני הדור השני לשואה מתכנסים בקורס מיוחד של מכון 'שם עולם' ולומדים איך להשלים עם העבר ולזכור למען העתיד
"כילד לא הרגשתי שהייתה אצלנו שואה בבית. ההורים שלי רצו שלנו הילדים יהיה רק טוב, שלא תהיה לנו עוגמת נפש", מספר שלמה רבינוביץ', בן להורים ניצולי שואה. הוא ידע שאמו הייתה ניצולת אושוויץ וברגן בלזן ושכלה ילדה במלחמה. הוא ידע גם שאביו היה פרטיזן, אבל לא הרבה יותר מכך. שנים רבות אחרי פטירת הוריו, החליט לאחות את קרעי סיפורם של ההורים.
תחילת הדרך הייתה בקורס של מכון 'שם עולם'. "אחרי שלושה מפגשים הרגשתי אבוד. לכולם היה סיפור לעסוק בו ולי רק קצה חוט. ראש המכון, הרב אברהם קריגר, אמר כל הזמן: גם מי שאין לו סיפור, זה בעצמו סיפור". לאט לאט, בעידוד ובסיוע פעיל של המכון ושל ילדיו, הוא אסף פרט לפרט, וגילה שאביו היה חבר בקבוצת הפרטיזנים המיוחדת של ביילסקי. עוד הוא גילה שלאביו היו לפני המלחמה אישה ושלושה ילדים והם נספו. "הבית שלנו לא היה בית עצוב, ולכן לא הייתה לנו מוטיבציה לשאול", הוא אומר היום בתחושת החמצה. אבל בסופו של דבר הוא הצליח להשלים חלקים גדולים מהפאזל, והיום רבינוביץ' יודע לא רק למען עצמו אלא גם למען הדורות הבאים.
היום שאחרי הניצולים
האנשים עם המספרים על היד היו חלק מחיינו כילדים. ראינו אותם במכולת ובאוטובוס, בקופת החולים וסתם בגינה. לחלקנו היו סבא וסבתא כאלה. פעמיים בשנה, בעשרה בטבת וביום השואה, התקיים מפגש של ממש, כזה שיש בו קשב לסיפור השואה. בהתחלה היו אלה סבים וסבתות צעירים שסיפרו לנו על עצמם סיפורים כואבים ומסמרי שיער. לא פעם נאלץ הדובר להפסיק את השיחה בגלל הדמעות שסירבו להישאר בתוך הגרון, ואנחנו דמענו איתו. אחרי הרצאה שכזאת נשארנו תמיד עם רושם חזק. תחושות שאפשר להרגיש רק כשעומד לפניך איש אמיתי שאפשר ללחוץ לו יד ולשאול כמה שאלות רק כדי למשש עוד קצת את הסיפורים שמעבר לדמיון. עם הזמן, גילם של המספרים בגוף ראשון עלה וקולם נחלש, הם הפכו מבוגרים יותר והחלו ללכת לבית עולמם. אנשי העדות של היום, שיכולים לספר בגוף ראשון, הם לרוב מי שהיו ילדים בזמן השואה, אולי נערים, וגם הם הולכים ומתבגרים. התמורות הללו מציבות סימן שאלה מטריד מעל קיומם של סיפורי העדות בדורות הבאים.
אבל יש מי שרואים שליחות בהעברת סיפור השואה של הוריהם. במכון 'שם עולם' החליטו להרים את הכפפה ולאפשר לבני הדור השני להעמיק בסיפור ההורים וללמוד איך להעביר אותו הלאה. הקורס נקרא "שליחי זיכרון, בחזית הנחלת השואה". אורית חרמון, מרכזת הקורס, טוענת שלפיד שימור הזיכרון כבר עבר לבני הדור השני: "בקושי נשארו ניצולי שואה שכשירים להיות אנשי עדות. בודדים יכולים להחיות את הסיפור הזה. הם כבר לא מסוגלים ללוות מסעות לפולין, למשל". הדור השני הוא הקרוב ביותר לדור הראשון, ולא רק בגלל קרבת המשפחה, אלא גם בגלל החוויות שחווה בעצמו.
הקורס עצמו בנוי מכמה רבדים: ראשית, לימוד ההקשר ההיסטורי של הסיפור האישי שאיתו מגיע בן הדור השני. אם הסיפור מתרחש בהונגריה, למשל, יש לדעת מתי פלשו לשם הנאצים, מה היה לפני ומה תוך כדי, מי היו אנשי 'צלב החץ' ועוד. אם הסיפור קשור למחנה, יש לדעת אם הוא היה מחנה ריכוז או השמדה ומה התרחש מסביב. בהתאם לצביונו הייחודי של המכון, ב'שם עולם' חושפים את המשתתפים בקורס גם לתכנים בעלי אופי ערכי ורוחני בתקופת השואה, כדי שיחפשו בסיפור של ההורים גם את החלקים האלה.
בני הדור השני מקבלים בקורס עזרה בהשלמת פאזל הסיפור האישי של ההורים. "יש כאלה שמגיעים עם עשרה אחוזים מהסיפור, יש כאלה שחסרים להם רק עשרה אחוזים", מספר הרב אברהם קריגר, ראש המכון, "כל אחד מקבל מנטור שמוביל אותו בעניין הזה". בני הדור השני, שחלקם אינם מנוסים בהעברת הרצאות ועמידה בפני קהל, לומדים גם איך להעביר את הסיפור, מה מעניין ומה פחות ואיך ללכוד את תשומת לבם של השומעים.
החיים לא מובנים מאליהם
פן נוסף בקורס הוא מעגל של פסיכולוגיה וייעוץ, שעליו אמונים ד"ר צבי מוזס ואייבי גרסטל. "בסדנאות שהקבוצה עושה עולים היבטים רגשיים", אומר גרסטל, "החיפוש הטכני של הסיפור מעלה דברים שמלווים את האנשים מילדות, ואנחנו מנסים לעזור להם לעבד את זה".
יש אנשים שעובדת היותם דור שני השפיעה עליהם מאוד, לפעמים עד כדי מציאת שליחות וייעוד בחיים. לעומתם, יש כאלה שמספרים שזה כמעט לא השפיע עליהם.
"זה לא מדויק. אלה שמגיעים לקורס עם אמירה כזאת, טיפה מגרדים אותם ואז מגלים את האמירה האישית שלהם, את הייעוד שלהם". בקורס הקודם השתתף גיסו של גרסטל, שתוך כדי חקירת הסיפור המשפחתי גילה שעצם העובדה שהוא חי איננה כל כך פשוטה. "שני הוריו היו נשואים ואיבדו ילדים בשואה. כשאמו הייתה בהיריון איתו, היא הרגישה שאיננה יכולה להביא עוד ילד כי היא לא תוכל לגדל אותו. תאריך ההפלה כבר נקבע, וברגע האחרון האב הצליח לשכנע את אשתו שתשמור את הילד. אתה מגלה דברים כל כך עוצמתיים במהלך הקורס הזה. אתה מבין כמה היה קשה להורים ומבין גם את העוצמות".
במהלך הקורס, מספר גרסטל, עולים גם הכעסים כלפי המנטליות וההרגלים ששלטו בבית. דאגת היתר, האיסור לזרוק אוכל, אובססיביות כלפי דברים מסוימים או עצב גדול שליווה את המשפחה במשך שנים. "יש כאלה שגלויים עם זה, ויש שנחשפים רק אחרי שמדברים איתם קצת על הנושא. מצד אחד אנחנו מראים להם שיש מקום לכעס, מצד שני אנחנו מנסים להראות שבתוך הדברים שמעוררים את הכעס מסתתרות משמעות והתמודדות של ההורים. ואנחנו אומרים להם: בואו ננסה לראות את הדברים בפרספקטיבה". הצעירים שבין משתתפי הקורס הם בעצמם בני 50 פלוס שעברו דבר או שניים בחיים, צברו ניסיון וגידלו ילדים. "בהסתכלות של שנים לאחור, הם רואים את ההתמודדות והכוחות שהיו להורים ולומדים להעריך את העובדה שהם הצליחו, למרות הכול, לעשות דברים טובים, לשקם את חייהם ולבנות בית. חלקם אף עשו דברים גדולים למען עם ישראל".
הפן השני של העבודה הנפשית בקורס הוא אישי, במטרה לעזור למשתתפים להכניס את עצמם לתוך הסיפור. בסופו של דבר, כשהם יעמדו בפני קהל, הם אמורים לספר את החוויה שלהם כבני הדור השני. "אני חושב שכך זה הרבה יותר מעניין. מלבד זאת, יש כאן אמירה שלא מדובר רק בסיפור של האנשים שחוו את השואה, אלא זה סיפור מתמשך. גדלנו עליו וחווינו אותו. לשואה יש רלוונטיות גם היום".
בני הדור השני מתבקשים לחשוב איפה הם בכל הסיפור הזה. מה ההורים סיפרו או מה העבירו בין השורות. לפעמים דרוש מבט לאחור כדי לגלות איפה בעצם השואה הייתה בחיים שלהם ואיך הם רואים את ההורים כשורדי שואה. "אחד האנשים סיפר שכשאמו הייתה בשמירת היריון, אחותה הייתה באה יום יום לעזור עם האחים הקטנים בבית כדי שאמו תצליח לשמור את העובר ותצליח להביא עוד ילד לעולם. כשהוא סיפר את זה הוא היה על סף בכי. זו החוויה שלו".
לפי מה שאתה מתאר, זו אולי לא מטרת הקורס אבל מתרחשים כאן גם עיבוד והשלמה עם הילדות ועם ההורים.
"אין לי ספק שזה כך. יחד עם זה יש אנשים, בדרך כלל גברים, שנמנעים מאוד מלהיכנס עוד רובד פנימה, שמא הם יוצפו ברגשות ויתקשו להתמודד איתם". בקצה השני, "יש כאלה שבמהלך הקורס עולים אצלם רגשות מאוד משמעותיים שלאו דווקא נוגעים בשואה, למשל יחסי הורים וילדים, ומאוד קשה להם רגשית. לאנשים כאלה אנחנו ממליצים על טיפול".
לא שיעור בהיסטוריה
"כל השנים שמעתי את הסיפורים של הוריי. בין זה ובין המחשבה שאני אהיה שליחת זיכרון היה מרחק רב. לא עלה על דעתי שזו אופציה, לא מבחינה אישית ולא ציבורית. לא חשבתי שזה התפקיד שלנו, בני הדור השני, להמשיך ולספר את הסיפור מעבר למשפחה הגרעינית", אומרת גלי פרקש. ובכל זאת, ביום השואה בשנה שעברה היא העבירה שלוש שיחות והשנה, בעודנו מדברות, כמה שבועות לפני יום השואה, כבר תיאמו איתה שיחה אחת. פרקש הגיעה לקורס בהמלצת חברה והיא חושבת שכדאי גם לאחרים לעבור אותו. "היינו שם 22 איש בגילים מגוונים. אחת שנולדה באוניית מעפילים ואני, שאמי נולדה ב‑43'. הפרש של דור ממש. היו בינינו כאלה שהוריהם שלהם סיפרו יותר מדי ואחרים שההורים לא סיפרו להם כלום". כולם היו צריכים לצאת לדרך ולבנות סיפור שלם בעל הקשר עובדתי והיסטורי.
הקורס, מתברר, לא נגמר במפגש האחרון. "האנשים, במיוחד המבוגרים יותר, ראו בקורס גם משהו תרפויטי. הפכנו לקבוצת תמיכה מאוד משמעותית. חלקם הם ילדים יחידים, וגם כשיש כמה ילדים, תמיד יש את זה שהוא נושא הלפיד. השאר לא כל כך מעוניינים בהעברת זיכרון השואה הלאה. אנחנו תומכים זה בזה וממשיכים לשמור על קשר ולהיפגש". פרטי הסיפור גם הם עדיין הולכים ונשלמים, למרות שהקורס תם. פרקש מספרת על בן קבוצתה שלפני כמה שבועות הצליח למצוא את שמה של הבת החמישית שאביו שכל בשואה. "הוא ידע שהיו חמישה ילדים, אבל הכיר שמות של ארבעה מהם בלבד. עכשיו, אחרי שנה וחצי של חיפושים, הוא השלים את הפער".
ההורים של פרקש, כאמור, תמיד סיפרו. אמהּ, רבקה כהנא, שהייתה תינוקת בזמן השואה, מספרת את סיפורה כבר עשר שנים, ואף הוציאה אותו לאחרונה בספר. אביה היה ילד במלחמה, ואף שהכירה את הסיפור, היא הלכה לקורס כדי ללמוד לספר אותו.
האב, מיכאל כהנא, נולד בשנת 38' בצ'רנוביץ'. כשהיה בן שלוש הוגלו הוא והוריו, אחותו בת השנה ודוד שלהם לטרנסניסטריה. במהלך הגירוש האחות התינוקת נרצחה. יתר בני המשפחה הצליחו להינצל ובמקום להמשיך עד טרנסניסטריה נעצרו ביאמפול, שם שהו בגטו במשך קרוב לשלוש שנים. "בשנת 44' הייתה מחווה של הממשלה הרומנית להציל ילדים יתומים ולהעביר אותם לתוככי הארץ. אבי היה אז בן חמש וחצי. הוריו הציגו אותו כיתום מתוך כוונה להציל אותו". למרות גילו הצעיר שיתף מיכאל הקטן פעולה, קרא לאמו "דודה" והצליח לעלות על הרכבת ההיא. הוא הגיע בגפו לעיירה טורדא ושם טופל בידי רב, אחר כך דודה אחת ואז דודה אחרת שלקחה אותו לארץ. הדרך לישראל ארכה שנה. הם עלו על 'כנסת ישראל', אחת מאוניות המעפילים הגדולות. האונייה נתפסה אחרי קרב עם הבריטים, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. אחרי תום המלחמה סבה וסבתה של פרקש חזרו לצ'רנוביץ' ופעלו שם למען אלה שחזרו מהמחנות. זמן לא רב אחר כך עצרו הסובייטים את הסב והוא נכלא בסיביר למשך שש שנים של עבודת פרך ועוד ארבע שנות גלות. הוריו של אביה הצליחו לעלות לישראל רק בשנת 61', "כך שהמלחמה מבחינתו של אבי נגמרה רק כשהיה סטודנט. במשך 18 וחצי שנים הוא היה מנותק מהם ובעצם גידל את עצמו". ובכל זאת, "הוא יצא מכל זה מצוין ועשה הרבה בחייו. אחד הדברים החשובים לו הוא ההתיישבות. הוריי הם ממייסדי בית אל וגרים שם 40 שנה".
פרקש מדגישה שהיא לא מנסה לתת לשומעיה סיפור בהיסטוריה – "בשביל זה יש ספרים", אלא להעביר את החוויה האישית של ההורים "ואת ההשפעה שלה עלינו".
את חושבת שסיפורי השואה האלה, הפן האישי שבהם, הכאב והגבורה יצליחו לעבור לדורות הבאים?
"עם ישראל מעולה בלספר ולזכור גם פרעות אחרות שהיו במהלך ההיסטוריה. גם אם אנחנו לא בקיאים בפרטים, אנחנו יודעים שהיו מסעי הצלב ופרעות תתנ"ו, ואז לא היו מצלמות ולא הקלטות ואפילו לא דפוס כמו שצריך. היום המצב שונה".
הפתעה בחומש
"חד משמעית, זו המשימה של בני הדור השני", קובעת אורית חרמון, מרכזת הקורס. לקורס מגיעים אנשים שיצאו לפנסיה והתפנה להם זמן, או שמרגישים שהם עצמם די מבוגרים והגיע הזמן להשלים את הסיפור ולהספיק להעביר אותו הלאה. "הם מבינים שהם היחידים שיכולים לספר את סיפור הניצולים בהיעדרם". יש שמגיעים לקורס אחרי שהאב או האם נפטרו ולפעמים בעקבות האבל והאובדן מתגבשת ההחלטה שצריך לשמר את הזיכרון.
"בריאיון הקבלה אנחנו בודקים שני דברים. אל"ף, אם באמת יש סיפור. אם ההורים הצליחו לשרוד את כל השנים האלה מחוץ לאזור הלחימה אז אין מה לספר. מצד שני, לפעמים יש סיפור הסתרה מאוד משמעותי". אחרי שיחה של חצי שעה, חרמון גם מאשרת את קיומו של הקריטריון השני והוא אם המועמד לקורס יכול לעמוד במפגשים מבחינה רגשית. מי שמגיע אחרי אובדן של ההורים, צריך לפעמים תקופת צינון כדי להצליח לגעת בחומרים. מי שפורץ בבכי אחרי חמש דקות של שיחה, לא יוכל לעמוד בטיפול בחומרים שפעמים רבות הם לא פשוטים.
"לדור השני", אומרת חרמון, "היה נוח לטאטא את הדברים מתחת לשטיח, כמו ההורים שלו. מי שפתח הרבה פעמים את הניצולים היו הנכדים". לא מעט אנשים יאמרו: "אבא שתק ואנחנו לא שאלנו", אבל חרמון מספרת על מציאות מורכבת יותר. "בכל פעם אנחנו מתרגשים מחדש לראות איך ההורים הסתירו את הסיפור כביכול, אבל מצד שני שמו אותו בגובה העיניים של הילדים שלהם. הילדים, מצִדם, חששו לשאול".
בוגרת אחד הקורסים סיפרה שאחרי לידת הילד הרביעי היא הגיעה לבית הוריה. כשחשבה באיזה שם תקרא לו, היא פתחה חומש כדי לקבל השראה מפרשת השבוע. "בכריכה הפנימית של החומש היה השם של החותן של אביה. לחרדתה היא גילתה שזה אינו השם של סבה. מתחתיו היו שמות של שני ילדים ולידם תאריך לידה. איזו טלטלה עברה האישה הזאת. פתאום בגיל 35 היא הבינה שאביה היה נשוי לפני השואה והיו לו ילדים. היא לא הבינה איך לא ידעה את זה קודם ומה היא אמורה לעשות עם המידע החדש". כשהיא עימתה את אביה עם המידע החדש ושאלה מדוע לא סיפר לה, הוא השיב: "לא החבאתי את הספר, שמתי אותו בספריה, בגובה שלכם, וחיכיתי שתשאלו ואז אני אספר".
הסיפור לא מתקהה בשל העובדה שהוא מסופר מפיהם של בני הדור השני?
"הם מביאים את סיפור ההורים, אבל באופן שמחובר בצורה הכי אותנטית לחייהם. האישה שהזכרנו כרגע, מספרת על הטלטלה הגדולה שעברה בגיל לא מוקדם, וכבר כבשה את הקהל. משם היא תתחיל ותספר את סיפורו של אביה. נכון שהיא אולי ממתנת את הזוועות, אבל אין לנו אידיאולוגיה דווקא של זוועות. היא מביאה את ההתמודדות היהודית, הערכית והאנושית של ההורים".
מעשן הקרמטוריום לעשן הלפיד
ערב פסח, עם ארנק וסל קניות. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראו היידי הירש ואמהּ את האב-הבעל. הוא סיפר שבדרכו מבית הכנסת ראה שהנאצים לוקחים משפחות מבתיהן וביקש מהן לנוס על נפשן. האב נתן להן כתובת ועלה אל הבית לקחת דברים אחרונים. מאז לא ראו אותו. גיטה גלר, בתה של היידי, מספרת בשטף ובצורה מרתקת את הסיפור של אמה וסבתה, על ההתלבטות, המנוסה להונגריה והנדודים האינסופיים במשך שנתיים. "תקופה ארוכה מאוד הן לא ישנו שני לילות רצוף באותו מקום". בסוף הייתה גם התמודדות באושוויץ. "הן הגיעו לשם מחושלות, עם חושים חדים". האסירים הפולנים המליצו לאם ולבת לזייף את גילן כך שיתאים לדרישות הנאצים. הן שיקרו וכך נגזר דינן לעבודה ולא לקרמטוריום. גלר מספרת על ניסים ועל רוח, על העקשנות ועל הרצון לחיות, ומכל משפט עולה ההערכה הרבה לאמה.
"לפני 12 שנים הוזמנה אמי להדליק משואה ביד ושם. הבן שלי, שהיה אז חייל, הגיש לה את הלפיד. היא רואיינה רבות בכלי תקשורת והייתה סלבית חבל על הזמן. כששאלתי אותה איך את מרגישה עם כל זה, היא השיבה 'נזכרתי כשהייתי נערה באושוויץ ורציתי להגן על עצמי. לא היה לי דבר חוץ מכתונת מצחינה. לא הייתה לנו הזכות הבסיסית להגנה. כשעומד לפניי מסדר גדול של חיילי צנחנים שזופים, והנכד שלי חייל עם נשק עומד מאחוריי, באותם רגעים החלפתי את עשן הקרמטוריום שריצד מולי לאורך שנים בעשן הלפיד שהעליתי היום. זה ה'שמע ישראל' שלי'".
גלר מספרת על אמה וסבתה שאיבדו כל כך הרבה, אבל תמיד היו אוהבות, שמחות ומאמינות. את אמה היא איבדה לפני שלוש שנים, "אבל אני עדיין מרגישה שאני חיה מהמורשת שהיא השאירה". גלר כתבה את סיפורה של אמה בספר 'ממך ואלייך אמא', ואפילו הספיקה לתת לה את הטיוטה ולקבל משוב חיובי. "במלאות שנה לפטירתה עשינו השקה של הספר, ואני אמרתי לעצמי: מילאתי את חובתי לאומה, לא אגע יותר בסיפור הזה". כשיום אחד ראתה פרסום על הקורס, היא צחקה בלבה על המוח היהודי היצירתי. "חברים התקשרו ודחפו שאלך אבל אני אמרתי: לא רוצה יותר שואה". כשבסופו של דבר נרשמה לקורס, "לא הייתי מסוגלת לאחר למפגשים אפילו בדקה. נשאבתי לזה. זה היה כמו תרפיה שלא חלמתי שאני זקוקה לה. הפכנו להיות דבוקה אחת, עברנו תהליך כל כך עוצמתי. כנראה שהיינו זקוקים לשיח הזה, להציף ולהעלות דברים".
גלר ידעה הרבה על הסיפור של אמה, אבל היא ממליצה בחום גם למי שלא סיפרו בביתו ללכת. "היו בתים שהשתיקה צרחה בהם וזה הרבה יותר קשה מהבית שלנו. היו אנשים בקורס שהגיעו בלי מידע, ונתנו להם מקורות ידע וכלי חיפוש. מעבר לזה היה גב של קבוצה שדוחף אותך ואפשר גם להישען עליו". גלר חושבת שבני הדור השני חייבים לכתוב את הסיפור ולספר אותו בכל אמצעי שמתאים להם ולכל גיל, לא רק בגלל מה שהיה אלא גם בגלל המשמעות של השואה לקיומנו כאן. "העובדה שאנחנו מסוגלים להגן על עצמנו כל כך חזקה בעיניי. אם לא נדע שאנחנו נמצאים פה בזכות, זו תהיה החמצה נוראית והכל ייהרס. אין לנו ארץ אחרת ואין לנו לאן ללכת".
אורית חרמון מספרת שיש לא מעט ביקוש לסיפורי הדור השני באירועי זיכרון, והיא כלל לא בטוחה שיש לה מספיק מספרים לכל מי שביקש. "אם חשבנו שהסיפור לא יעבור ולא ייגע באנשים כי הוא מרוחק יותר, אנחנו רואים שההפך הוא הנכון. יש צורך גדול מאוד לשמר את הזיכרון ואנחנו עם שיש לו צורך בסיפור ההתמודדות האנושית והאמונית בשואה. אם סיפור יציאת מצרים החזיק כל כך הרבה שנים, גם זיכרון השואה, אם יעבור נכון, יחזיק אלפי שנים".
ofralax@gmail.com