לגעגוע יש מקום, חדר, איפה שהוא בלב. שם נערמים להם הגעגועים בלי הבדלים, חיים בשלום, עד שאחד מהם נזרק במקרה למוח ולפתע המקום של הגעגועים נפרץ והם כולם מתחילים לזוז שם
לפני כמה שבועות ניגש אליי אחד הבנים. עמדתי, כרגיל, מול הכיור הבשרי וקילפתי איזה ירק. הוא ניגש להסתכל מה אני מכינה ואמר: "אמא, אני מתגעגע למרק עוף". "אמצע הקיץ, מה מרק עכשיו?". "כן, מרק עוף, טעים כזה עם מלא ירקות. ואני גם מתגעגע לעוגת שמרים". ואז הוא עצר לשנייה, חשב והוסיף: "וגם לזואי", כלבתנו האהובה זצ"ל.
חייכתי אליו, אבל בלב צחקתי וחשבתי על הקישור המוזר. בין כל המאכלים, מאיפה הוא שלף עכשיו את זואי? ואז הבנתי. קיבלתי שיעור מקסים. לגעגוע יש מקום, חדר, איפה שהוא בלב. שם נערמים להם הגעגועים בלי הבדל גזע או דת. הם חיים בשלום, ופתאום, כשעולה בגורל אחד הגעגועים להיזרק מעלה אל המוח, לאו דווקא בהזמנה, המקום הזה של הגעגועים נפרץ ואז הם כולם מתחילים לזוז שם. קופצים ממקום למקום, מעירים געגועים אחרים שישנים בנחת במיטה לצידם.
זה קורה לי המון. שיר ישן מכיתה ח', שמושמע במערכת הכריזה של הקניון, זורק אותי למסיבות השינה עם החברות. אנחנו קופצות על המיטות, מנסות ללמוד בעל פה את מילות השיר, שומעות אותו בלופ, חולמות בהקיץ. חושבות שנכבוש את העולם. חושבות שנהיה צעירות לנצח, ובעיקר לא חושבות. בשנייה אחת אני שם, כולי מטר וחצי, רזה כמו גפרור, שיער עד המותניים. הגעגוע לרגעים האלה חי בתוכי. לפעמים, כשכולנו נפגשות, אני לא מבינה למה יש לנו קמטים וילדים שעולים לכיתה ח' בעצמם.
ריח המסדרון שמוביל לדירה של דודתי הגדולה בניו-יורק. נדיר שהוא עולה לי באף, אבל כשהוא עולה, הופ, אני בת 16, אחרי 12 שעות טיסה, נושמת לרווחה שהגעתי למקום מבטח, תחנה רגועה בדרך לפנימייה בצפון קרולינה. כמה הייתי משלמת כדי להריח את הריח הזה, לדפוק בדלת ושדודתי תפתח לי בחיוך. עוד געגוע לרגע שלעולם לא יחזור. ריח עוגת השמרים המיתולוגית של רינה, חברה של אמי. היא הייתה מכינה אותה רק כשדורון, הבן שלה, היה מגיע לביקור בארץ. היא הייתה נותנת לנו ללוש את השמרים עם הבצק. ריח של שמרים מתעוררים זורק אותי כל פעם מחדש לאותו טעם גן עדן. אני חושבת שבגלל הריח הזה נכנסתי למטבח. מה שגעגוע יכול לעשות.
ריח הבל פה של תינוק יונק מעלה געגוע לכרבל לתוכי את התינוק שלי, רק שהוא כבר בגובה שלי, עם כפות רגליים במידה 45. מכל סוגי הגעגועים בחדר של הלב, סוג הגעגוע החזק ביותר הוא געגועי רגשות שמציפים. ממש בלי הכנה הם עולים למעלה, מבלבלים הכול. אפילו שאין כבר היגיון להרגיש אותם. אפילו שאין בהם קמצוץ רלוונטיות לחיים של היום. אבל את הגעגועים זה לא מעניין. הם זזים, מתרוצצים בחדר שבלב. עולים כשגעגוע אחר נכנס לתודעה. ריבים ישנים, שמחות, התרגשות, כעסים, אהבות. כאבים חלפו תמו, ועדיין עולים, בחיות אדירה, כשלראשונה, ברגע לא צפוי משהו אחר הזיז אותם, העיר והם מציפים אותי במלוא הדרם.
הפליק עשה את שלו
מכולם, הגעגוע הכי גדול שלי זה הגעגוע לבית המקדש. הוא חי בי באותה העוצמה כמו זה מכיתה ח'. פייר, אפילו לי, שהגעגוע הזה מציף את כולי, בכל תפילה, כל זה לא הגיוני. להתגעגע למשהו שאשכרה קרה לי בגלגול הזה, בין אם זה הנוכחי ובין אם זה של הטרום-חזרה-בתשובה, נשמע לי מסבר את הדעת. אבל להתגעגע למשהו שלא חוויתי על בשרי, משהו שמבטיחים אותו כבר אלפיים שנה? איך זה יכול להיות לי הגיוני? ומתי הוא בכלל חדר לי ללב? לחדר הגעגועים הפרטי שלי?
כששמעתי לראשונה אודות המלאך המלמד את התינוק בבטן את כל התורה, הכול כדי להפליק שניה אחרי הלידה ולהשכיח, הרמתי גבה. "בשביל מה ללמוד אם גם ככה שוכחים הכול?" שאלתי. "בשביל שתתגעגעי. שתתגעגעי לעטיפה הרכה האולטימטיבית של הרחם. לזמן שבו לא היה חסר לך כלום והיית פנויה ללמוד, להאמין, להתחבר", ענו לי. בשביל שכל החיים תחפשי אחרי הזיכרון הזה שאיבדת. שתרגישי שהוא שלך, שתשאלי שאלות, תרימי ותסתכלי מתחת לכל הכריות של כל הספות בעולם, בשביל שתציצי בכל החורים, בשביל שלא יהיה לך מנוח עד שתמצאי את שלך, אשר איבדת.
האמת שהפליק אכן עשה את שלו. שכחתי. וואו, כמה שכחתי. זיכרון המלאך, הגעגוע לחיבור עם השכינה, ישן עמוק הרבה מאוד שנים בחדר הגעגועים. ואז ברגע שלא היה קשור כלל, כטבעם של הגעגועים, הכול התעורר וצף, ומאז הם לא מפסיקים לשקשק בתוכי, להזכיר לי את עוצמתם. ואני מתגעגעת. מתגעגעת לעלות במדרגות המובילות לבית המקדש, יד ביד עם הילדים. כולנו לבושים חגיגי. אני מרגישה את ההתרגשות בגרון. מרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה. וברגע הזה, על המדרגות, בדרך לראות את פני השכינה, הלב שלי מקבל שלווה. כזו שתגיע רק כשאעמוד שוב על אותן המדרגות. כי ברגע הזה, הכול ברור ונהיר וחלק ופתוח. וזה בדיוק הגעגוע. הברור הזה, הלראות את העולם מראשיתו ועד סופו. הגעגוע למצב שהוא נטול ספקות או פחדים. הגעגוע לראות ניסים ומלאכים. זה מה ששכחתי. ואת זה חיפשתי ומצאתי. וכולי תפילה שהגעגוע יהפוך ליום טוב. בקרוב ממש. נתראה על המדרגות.
עוגת לייקח-ספוג מקמח כוסמין לשבירת הצום
המצרכים הדרושים:
6 ביצים מופרדות
1 כוס סוכר חום
3/4 כוס שמן
1 כוס חלב שקדים/ אגוזי לוז
2 כפיות תמצית וניל
2 כוס קמח כוסמין 70% או 100%
1 חבילת אבקת אפייה
1 כף קקאו
אופן ההכנה:
מקציפים בקערה במהירות גבוהה את החלבונים ומוסיפים לאט את מחצית הסוכר.
בקערה נוספת מקציפים במהירות את החלמונים ולאט מוסיפים את הסוכר הנותר.
מזלפים באיטיות את השמן ותמצית הווניל, מורידים את מהירות ומוסיפים כוס קמח.
מוסיפים את חלב השקדים, ואחר כך את שאר הקמח ואת אבקת האפייה.
מקפלים את קצף החלבונים אל הבצק.
בתבנית משומנת עגולה או של קוגלהוף, יוצקים את הבלילה חוץ מכוס אחת.
לבלילה שנותרה מוסיפים את כף הקקאו ומערבבים.
שופכים את בצק הקקאו אל התבנית ומערבבים מעט את הבצק הכהה אל תוך הבהיר.
אופים בתנור בחום של 180 מעלות, עד שקיסם שננעץ במרכזה העוגה יוצא יבש.
לתגובות: ayakremerman@gmail.com