פרשת מכירת 'יס' לבזק מסעירה את העיתונות הכלכלית, ובצדק. במרכזה עומד איש העסקים שאול אלוביץ', שמחזיק ב'יס' באמצעות חברת יורוקום, ובעל מניות בעצמו גם בבזק. לפי החשדות הוא ניפח את שוויה של יס, וכך הוציא מהחברה המדושנת נתח גדול מהראוי בגין יס שנמצאת בשליטתו. מבנה העסקה הזאת הותיר פתח של שנתיים – בין 2015 ל‑2017 – כדי לקבוע את שוויה הסופי. אלא שבמהלך תקופה זו אלוביץ' שלט בשתי החברות, ובכך נוצר ניגוד עניינים בין חובת נאמנותו לשתי החברות ובין עניינו האישי בעסקה. הרשות לניירות ערך נמצאת בעיצומה של החקירה, וכבר מצאה עילות מספקות כדי לעכב את יציאתו מהארץ ולשלוח כמה מעורבים למעצר בית.
הפרשה הזאת, חמורה ככל שתהיה, אינה חדשה בתחום החברות בארץ. וכמו בכל עבירה שנחשפת, עושה רושם שהיא מעידה על עוד עבירות רבות שאינן נחשפות. אנשי עסקים רבים גילו שאפשר לעשות הון רב מבלי לתת כל ערך ממשי, אם רק מכירים את חולשותיו של חוק החברות והפרצות בחוק בכלל. התרגיל הרווח: מקימים חברת אחזקות שרוכשת חברה ציבורית (שנסחרת בבורסה), ממנים בה מנהלים וחברי דירקטוריון מאנשי שלומו של הטייקון, ויוצאים למסע קניות. החברה הציבורית הנשלטת רוכשת חברה נוספת, לעיתים די ב‑20 אחוזים ממנה, ושולטת בה באמצעות החברה שמעליה, או חברת האחזקות. המבנה הזה מאפשר מינוף גבוה – גיוס כספים מהציבור ומהבנקים באמצעות שיעבוד המניות בחברה. הוא מאפשר העברת החלטות רכישה בין החברות, הוצאת בונוסים שמנים לחברת הניהול האישית, ועוד מנעמים שלמעשה עושקים את החברה ומצמצמים את רווחיותה.
מחד גיסא האפשרויות האלה מגדילות את חשיבותה של רשות חוקרת, כמו הרשות לניירות ערך, שתפקח על הנעשה בחברות ותאכוף את החוק תוך שמירה על האינטרסים של הציבור כמחזיקי מניות באופן ישיר ובאופן עקיף, באמצעות קרנות הפנסיה למשל. מאידך גיסא, פיקוח אגרסיבי מדי מבריח משקיעים ומייקר את הפעילות העסקית השוטפת של אנשי עסקים הפועלים בתום לב וביושר. הפעילות הדלה של הבורסה לניירות ערך בארץ בעשור האחרון מעידה על פיקוח אגרסיבי, והפרשה האחרונה מעידה על אפקטיביות נמוכה.
העיתונות מדווחת בעיקר על צורך גדול יותר בפיקוח ואכיפה. אך כאמור, הבורסה הגוססת בארץ וריבוי ההנפקות הישראליות בבורסות באירופה ובעיקר בארצות הברית, מלמדים שהפיקוח הזה מזיק מדי. למעשה, הוא יוצר מעגל של חידלון עסקי: המשקיעים הטובים בורחים לחו"ל, הציבור מבין שההשקעה בשוק ההון המקומי דורשת מעקב צמוד, בעיקר מסיבת אי אמון במי שבכל זאת נותר בביצה המקומית, ולכן מדיר את רגליו מהבורסה. מי שנותר הם מקצוענים, כאלה שהאינטרס שלהם מורכב יותר מהרווח הפשוט.
לציבור יש כוח פיקוח שאינו מנוצל כעת. לכן יש מקום לשנות את החקיקה, להחמיר את הענישה, אבל להרפות את הרגולציה ולאפשר לשוק ההון הישראלי לחזור לנתיב של צמיחה ועניין ציבורי.