כותרות הנושאים הכלכליים הנדונים ערב החג כוללות את סוגיית השידור הציבורי ואת הדרישה להגדלת קצבאות הנכות וקצבאות הזקנה. המכנה המשותף הוא הדרישה להגדלת ההוצאה הציבורית. זהו המתח התמידי בין החירות ובין שלילתה. הרי האיום הגדול על החירות אינו העבדות, או השתלטות כוחנית על חירותנו, אלא שלילתה במתק שפתיים.
הדיוטות מדמים את ההוצאות הממשלתיות להוצאות של כספים שאינם קשורים אליהם. כאילו יש הוצאות ממשלה ויש הוצאות של אזרחים, ממקורות שונים. אלא שלממשלה כמעט שאין כסף משלה, היא ניזונה מכספי אזרחיה. לכן כל העניין הוא מידת החופש שלנו לבחור עד כמה אנחנו מעוניינים לעשות את הבחירות שלנו בעצמנו, ועד כמה אנחנו מאמינים שהבחירות של הממשלה טובות יותר מהבחירות שלנו.
ניקח למשל את קצבאות הזקנה. הרי מדובר בכסף שאנחנו מפרישים במשך כל שנות עבודתנו לביטוח הלאומי. לו ידענו כמה מתוך דמי הביטוח שלנו מוקצים לזקנה, יכולנו לדעת עד כמה הביטוח או החיסכון הזה יקר לנו. אני מעריך שהוא יקר מאוד. אני מעריך שלו יכולנו להפריש לעצמנו את דמי הביטוח הללו, יכולנו להשיג תשואה הרבה יותר טובה לפנסיה שלנו. כך גם יתר הביטוחים, כמו ביטוח הנכות שהביטוח הלאומי מאלץ אותנו לרכוש באמצעותו.
ברור שהיסטורית היה היגיון רב בביטוח הלאומי, בארץ ובמדינות מפותחות אחרות בעולם. אבל באותה מידה ברור שכיום אין בכך שום היגיון. קצבאות הזקנה, למשל, הן מנגנון מסובך מאוד שבסופו של דבר מיטיב עם מעט מאוד זקנים עולים ממדינות לא מפותחות. אלא שמספרם אינו מחייב את המציאות שכל האזרחים יוכרחו לשלם דמי ביטוח, כדי להבטיח אחוזים בודדים מקרב אוכלוסיית היעד. גם סוגיית השידור הציבורי קשורה בתפיסת החירות שלנו. מי שחרד לחירותו לא מעוניין בשידור ציבורי ובתשלום בגין שירות השידור הכפוי. אלא שרוב הציבור נכנע לדמגוגיה ולמתק השפתיים של מי שרוצה בטובתנו ובשמה שולל את חירותנו.
חג הפסח הוא חג של יציאה מעבדות, ממצב שבו אחרים מקבלים החלטות על חיינו, לחירות – מצב שבו אנחנו אדונים לעצמנו. הן כעם והן כפרטים. האפשרות של שלילת החירות שלנו תמיד קיימת. חובתנו לעצור מדי פעם ולבדוק את מידת חירותנו, לחגוג את החירות הקיימת ולכוון להשגת חירות גדולה יותר.