לא לחינם נסמכה פרשת מקץ לחג החנוכה. לא שלא היינו מצליחים לקשר פרשה אחרת לחנוכה אם היינו ממש חייבים ("בהעלותך את הנרות" לדוגמה, היה יכול לשבת יופי), אבל בכל זאת בפרשת מקץ יש שייכות יתרה לחג האורים, באשר היא משקפת את המצב הסוציולוגי העדין והמורכב שמפלח את הציבור הישראלי בימים אלו בשנה.
כי כולנו בעצם הפרות של פרעה. מחד ישנן שבע הפרות בריאות הבשר שעולות להן על המשקל באחו, או במשרד. בכל מקום שהן עולות הן מדוכאות, עצובות על מר גורלן, עוביין וגזרתן הלא מחמיאה. ופשוט לכל בר דעת שיותר מכל דבר, הפרות בריאות הבשר היו שמחות לחסל סופגנייה מרולדין במילוי סופגנייה אחרת מרולדין, אבל הן כמובן נאלצות לוותר כי הן הבטיחו לעצמן שחנוכה הזה יהיה בסימן "לרזון ולא לשובע".
ואז, כשכבר מנו וגמרו אומר להשלים עם מצבן הבעייתי, מבחינות העבות בשבע הפרות דקות הבשר, עולות להן על המשקל באחו, או במשרד, כאילו כלום, כאילו אין בעולם בורקסים או טובלרונים שמנשה מהעבודה הביא לכולם מחו"ל. וכששואלות בריאות הבשר את הדקות איזה ספורט הן עושות כדי להיראות ככה, הדקות מושכות בכתפיהן השדופות ואומרות: "ספורט? אנחנו יכולות לאכול פרה שלמה ולא יראו עלינו, זה הכול חילוף חומרים!". והתשובה הזאת כבר ממש מרתיחה את העבות, כי הן לא מצליחות להבין איך אפשר בדיוק להעלות גרה ולהחליף חומרים בו זמנית.
בצר להן פונות הבריאות לנשק יום הדין. "אתן רזות מדי", הן אומרות לדקיקות, "זה לא בריא". שהרי אין דבר שיותר משמח בריאת בשר מלהעיר לדקיקה על רזון קיצוני, שעלול להעיד לא עלינו על בעיות פיזיולוגיות. והעקיצה ה"מודאגת" הזאת שמשחררות העבות לכיוון הדקיקות, מצליחה למלא אצלן חלל בנפש שלא היה אפשר למלא אחרת (כי אם היה אפשר, אז כנראה כבר היו דוחפים שם סופגנייה). הדקות מצידן בולעות את העלבון הזה כמו לביבת זוקיני ושותקות, כי כשזה מגיע לבעיות משקל, לא לכולם יש זכות דיבור וכמאמר אסתר המלכה: "אין הצר שווה".
ובכן, לא עוד.
עבדכם הנאמן, כבר ניחשתם בוודאי, שייך לקבוצת דקות הבשר (שלא לומר רעות המראה), ואני יכול להעיד מקרוב על מצוקת הרזים הנשכחת. "לא קל להיות קל משקל בעולמנו המקולקל" זו לא רק שורה מוצלחת מתוך רצועה 7 באלבום ההיפ הופ החדש שלי, זו גם האמת. כשזה מגיע למשקל, זכות הדיבור שמורה לאגף העגלגל יותר של החברה, ואילו אנו, חבורת הדיקטים הרופפת, אסופת הלולבים העקומה – מושתקים.
לנו אסור להתלונן על הקושי שבלהעלות קילו או שניים כדי לא להזדקק לחורר עוד חור בחגורת העור החדשה שקנינו. לנו אסור להתבכיין על מבטי הזלזול שאנחנו מקבלים כשאנחנו מבקשים חולצה סמול למרות שאנחנו מטר שמונים. ולא רק שאנחנו מושתקים, אנחנו נאלצים לשמוע מכם השכם והערב המלצות ללכת לבדיקות כי "זה לא בריא להיות כל כך רזה", ו"לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע". ובכן, במחילה מכבודכם, אם ברזים נפלה שלהבת, מה יגידו שמנמני הקיר?
אני מתנצל, אבל בשם קבוצת הדוקים האנושית שאני מנוי עמה אני מכריז: מפסיקים להתנצל, אוהבים את חגי ישראל! כן, אנחנו נדחוף סופגניות בחג הזה כאילו אין מחר. לא, אנחנו לא נאזן את זה עם סלט נבטים ושעתיים יוגה מכשירים. ואנחנו ממליצים גם לכם לשחרר קצת את החבל בחג המתקרב ולפרק סופגנייה או שתיים, כי אם אפשר לסמוך על המילה של פרעה בעניין (ולא בטוח שאפשר), אז בריאות בשר הן אולי קצת עבות, אבל הן בסופו של יום גם יפות תואר.