חמישה אנשים שמשוכנעים שהם אלה שעשו את מעשה הגבורה ועצרו את הטנק בכניסה לדגניה, זה הרקע לספרו החדש של אסף ענברי, שלא מגיע לרמה של ספרו הקודם אך עדיין עשוי היטב
תשע שנים חיכיתי, ולא בהרבה סבלנות. ספרו הקודם של אסף ענברי, 'הביתה', היה מיוחד במינו. ספר שאין שני לו בסגנון הכתיבה הקמצני, הציני והרב-משמעי שלו, ולמען האמת גם בתוכנו, בפרות הקדושות ששפט ענברי בשילוב הבלתי אפשרי של חומרה וחמלה.
כשיצא לאור 'הטנק' צהלתי, סוף סוף הגיע עוד מהטוב הזה לעולם, אבל כשלקחתי את הספר לידיי התאכזבתי. זה לא אותו הספר, אפילו לא אותו הסגנון. למען האמת, ענברי האומן שילב בספר כמה סגנונות כתיבה. הקמצני והמושחז שלו נמצא כאן, אבל לא לאורך זמן. בפרקים אחרים הוא כותב רגיל. כלומר טוב מאוד, ובכל זאת לא בענברית. כמה פסקאות בספר הופכות לאומנות של ממש כשהוא משלב בין מציאות לדמיון, בין הכאן ועכשיו של הגיבור ובין זיכרונות ממחנות המוות באירופה. השילוב הזה מבלבל ולכן מחריד. הקורא כבר לא בטוח אם המשאיות לוקחות יהודים להירצח או שהן מפנות את הילדים מדגניה כדי שלא ייפגעו, אם הוא ממיין בין תרנגולות בריאות לחולות או עורך סלקציה בין אחיו היהודים. כתיבה כזאת מערבבת את הבטן, ממחישה את הלך החשיבה של ניצולי השואה או של אנשים שסובלים מפוסט טראומה. פרק הלול יכול להיות פרסומת טובה לטבעונים. נראה אתכם הולכים לאכול פולקע אחרי הקריאה.
'הטנק' עוסק במיתוס חשוב אך לא מספיק מוכר של בלימת הסורים במלחמת העצמאות. אחרי שכבשו את מסדה ושער הגולן, שעטו הסורים אל דגניה במטרה לכבוש את הכנרת ואת הגליל כולו. המערכה נראתה אבודה. אבל אז טנק סורי אחד, חלוץ בודד, נכנס לדגניה ונבלם בשעריה. מי בלם את הטנק? חמישה אנשים משוכנעים שהם אלה שעשו את מעשה הגבורה, שהצל"ש לא ניתן להם רק בטעות, רק בגלל שזו הייתה מלחמה כאוטית, או מפני שרק אנשים מהשבט הנכון ידעו לקטוף את התהילה. לכל אחד זווית המבט שלו, הנרטיב של השתלשלות העניינים. כל אחד מהחמישה מתבגר עם השנים מתוך ביטחון פנימי שהוא הוא הציל את צפון הארץ במלחמת העצמאות.
ענברי עוקב אחרי כל אחד מהחמישה ומספר את סיפורו האישי תוך ערבוב בין מחקר יסודי ומעמיק לבדיה. הוא מגולל את סיפורם של אנשים קטנים שהיו להם חלומות גדולים. בדרך כלל החלומות הללו לא התגשמו. מלחמת יום כיפור מוצאת אותם כשהם כבר עייפים, לקראת פנסיה או מפוטרים, והיא טורפת את הקלפים מחדש.
מלבד הסיפורים הכתובים היטב מביא לנו ענברי טעימה של הימים ההם, של הכאב שמביאה איתה מלחמת יום כיפור, של ניצולי שואה והקיבוץ של פעם, של עובד אגד וסולל בונה ושל החבר הכי טוב של אידי אמין. ענברי מעלה שאלות על דרך הפיכתה של התרחשות להיסטוריה, על האופן שבו היא מתקבעת בתודעה, על תפקידם של מיתוסים במקום הכי אישי, בסביבה הקרובה ובמקום הלאומי שלהם.
הספר מעניין, מותח, והרבה פעמים גם עצוב. התאכזבתי מעט כשענברי, שהשתמש באופן חופשי בדמיון הטוב שלו, לא סידר לחמש הדמויות פגישה ולו מקרית, לא אפשר להן לדבר ביניהן ולברר את האמת, לפחות לעמת את הגרסאות זו מול זו. מה היה קורה אילו? נותר מקום רב מדי לדמיון.
ובכל זאת, הספר מומלץ. בשורה התחתונה, עדיין אין הרבה כותבים כמו אסף ענברי.