לקראת יום העצמאות יצאתי למסע החל משנות המדינה הראשונות עם האידיאולוגיה התמימה, דרך אווירת הנכאים של תחילת שנות השישים, ועד הצמיחה של שנות ה-90 והאלפיים
לפני כמה שנים כתבתי כאן קטע בשם "ספר יום העצמאות שלי", על ספרו של אורן נהרי 'אטלס אנציקלופדי של העולם'.
עם כל הקיטורים, מדהים לראות איך מדינות גדולות וותיקות מאיתנו, עשירות במשאבים ודלות באויבים, השיגו הרבה פחות הישגים מישראל הקטנטונת והמאוימת תדיר, שאפילו מים בקושי יש לה.
השנה יש לי ספר חדש. אני לא יכולה לעמוד בפני ערימות של ספרים זרוקים, וכשגיליתי את הספר האלבומי 'ישראל, 60 שנים וטיולים' מושלך בפתח הספרייה, הייתי חייבת לאמץ אותו. גם הוא בעריכת אורן נהרי, וכמו שאתם מבינים מהכותרת הוא לא לגמרי מעודכן. ובכל זאת, הקונספט היומרני משהו של סקירת כל שנה משנות המדינה על פני שני עמודים, סיפק לי זמן איכות מרתק עם ההיסטוריה של ראשית צמיחת גאולתנו. שלא נדבר על מסלולי הטיולים עם צילומי הארץ היפהפייה שלנו.
באופן טבעי בחירת האירועים תלויה בעורך, ואין ספק שכל אחד מאיתנו היה עושה את זה אחרת. אני, למשל, הייתי מחליפה ב‑1960 את הגעתו של פול ניומן לישראל בהקמת אם האולפנות כפר פינס, והייתי מקדישה להתיישבות יותר מאשר דיון חד-פעמי על הקמת גוש אמונים. אולי הייתי משחילה טיול או שניים לגוש עציון או נחל קנה. הייתי מצמצמת את עדכון התרבות השנתי הנרחב, ומכניסה יותר מדע ובריאות ואייטמים על העולם התורני. ובכל זאת, גם ככה הספר העניק לי תחושת מסע נוסטלגית, ידע ופיקנטריה חביבה, ומבט ממעוף הציפור על מדינתנו הקטנטונת.
אז מה היה לנו? השנים הראשונות הן תערובת של אידאולוגיה, תמימות ופוליטיקה מפא"יניקית. יחד עם המדינה החדשה מגיחים לאוויר העולם שטרות, בולים והעיתון מעריב. צה"ל מקים את חיל הנשים ו‑716,000 תושביה היהודים של המדינה נלחמים על נפשם. בתוך שנה מספרם עולה ליותר ממיליון, בזכות העלייה מארבע כנפות תבל. קו תל אביב-אילת נפתח בנסיעה חגיגית ומתישה של תשע שעות.
או-אה, מה קרה?
אחר כך באות שנות ההתבססות, וכמאמר השיר, אין רגע דל. או סקנדל או פסטיבל. אולי יותר סקנדלים, או שהם מה שמגיע לדפי ההיסטוריה. העסק הביש, מהומות ואדי סאליב, יוסל'ה שומאכר – נראה שלא היה שום צורך לארגן ספינים כשהתקשורת כללה רק את רדיו קול ישראל.
אני מדפדפת הלאה, אל שנות השישים. האחרון שיכבה את האור, משחזר נהרי את אווירת הנכאים שהשתלטה על המדינה הצעירה בשנת 66'. מצבה הכלכלי לא היה מזהיר, וצבאות ערב ארבו לה מכל צד. אני גם מגלה שלמלחמת הניסים של ששת הימים קדמה ממשלת האחדות הלאומית הראשונה בתולדותינו. מישהו מנסה לרמוז לנו משהו? בשנות השבעים היו מלחמת יום כיפור והמשבר שחל בעקבותיה, אך גם התחלת ההתיישבות בשומרון ומבצע אנטבה. וכשאני מגיעה לשנות השמונים, פתאום אני מרגישה בבית. היי, אני ממש זוכרת את הדברים האלה. את עפרה חזה והניצחון באירוויזיון ומכבי מול צסק"א. בזמנו כל כך התרגשתי, שרצתי לספר לעכברים הלבנים שלי. ואני זוכרת דיוני מתבגרים לוהטים בסניף בסוגיית סברה ושתילה.
הלאה, אל שנות התשעים והאלפיים, שכבר נראות לי ממש אתמול. מלחמת המפרץ, מבצע שלמה, פרשת רמדיה, אוסלו, ההתנתקות. ובתוך כל זה – עוד שכונות ויישובים, עוד התקדמות טכנולוגית, עוד חיים. ובחוט של כאב שמשוך על פני כל שנותיה של המדינה, מאז ועד היום, מגש הכסף שממשיך להתמרק. מלחמות ומבצעים, פיגועי ירי ופיצוצי אוטובוסים – אין אף שנה של שקט, זה לא נגמר. והשמות שכבר שכחנו שוב עולים ודוקרים את הלב.
סיכום? אולי לדפדף חזרה לתש"ח ולראות כמה התקדמנו. אולי להתעמק ולבחון את שינויי הערכים שהתרחשו ושממשיכים להתרחש מול עינינו, שנדע איך ממשיכים הלאה מכאן. ואולי לקרוא את האפילוג של אורן נהרי, שהופתעתי ושמחתי לגלות כמה הוא דומה למה שכתבתי כאן לפני שנים, ב"ספר יום העצמאות שלי".
יש פרצה בגדר
באחת הצעדות שלי ברחבי היישוב, הלכתי ליד הגדר הישנה וראיתי שיש בה פרצה. פרצה, כידוע, קוראת לגנב, ובאזור שלנו גם לטיפוסים יותר נאלחים. אז אחרי התלבטות קצרה (בטח מישהו ראה את זה לפניי, לא?) שלחתי מסרון לרבש"ץ ודיווחתי. הוא חזר אליי מיד, עם תשבחות על הערנות והאזרחות הטובה, ועם תזכורת למייל שהוא שלח שבוע קודם לכן – עבודות נעשות לחידוש הגדר בצד הזה של היישוב, והעובדה שאין שם חיץ לא צריכה להטריד אותי. הצבא מודע לעניין, ומשגיח בשבע עיניים.
אופס. מבט מחודש גילה לי שלאורך עשרות מטרים לפני הפרצה הקטנה שגיליתי, אכן אין גדר בכלל, ואנוכי, האזרחית הערנית, אפילו לא שמתי לב. ממש כמו הבדיחה על המשוגעים שהתלבטו אם לקפוץ מעל הגדר או לזחול מתחתיה כדי לברוח מבית המשוגעים, ובסוף לא ברחו כי גילו שאין גדר. חכמה לא יצאתי מהסיפור הזה.
זה היה נראה לי משל נהדר למשהו, רק שלא ידעתי למה. והנה הגיע יום העצמאות, ואיתו התובנה המבריקה הבאה: את החיסרון אנחנו יכולים לראות רק מתוך היש. כשאין כלום, מי שם לב בכלל? אבל כשיש גדר, הפרצה ניכרת היטב. גם המדינה שלנו רחוקה מלהיות מושלמת, אבל יום העצמאות הוא בדיוק היום להודות לקב"ה שיש לנו בכלל מדינה להתלונן עליה.