אחרי כמעט 30 שנה בתפקיד רבה של רמת גן, הרב יעקב אריאל תולה את הפראק ונכנס לשנתו השמונים עם תוכניות רבות להמשך העשייה התורנית | בריאיון פרישה מיוחד מדבר הרב אריאל על היחסים עם מפלגת הבית היהודי, לא מצטער על שלא נבחר לרב הראשי לישראל, מאשים את הבד"צים בפגיעה במערך הכשרות הממלכתי ומאמין שהמגזר הדתי-לאומי יכול להתאחד תחת הנהגה אחת
הודעת הפרישה של הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, אחרי 27 שנות כהונה בתפקיד, לא התקבלה מתוך בחירה. הוא לכשעצמו סבור כי מגבלת הגיל השרירותית שהוטלה על כהונת רבני ערים, ללא תלות בשאלת מצבו הבריאותי של הרב, אינה חכמה או מוצדקת. אבל בכל זאת, לקראת ציון שנתו ה-80 בחודש הקרוב, הוא אינו מצר במיוחד על הפרישה הכפויה. מתברר שגם בגיל 80 וגם ללא עול הרבנות הרשמי, הרב אריאל לא מתכוון לנהל חיי פנסיונר שלווים. "כעת יהיה לי יותר זמן להתמקד בהעברת הרצאות, בהעברת שיעורים ובכתיבת הספרים שלי", הוא משרטט את תכנית העבודה, בראיון שאנו עורכים עימו במשרדו שבבניין המועצה הדתית בעיר.
לא תהיה זו הפרזה להגדיר את הרב אריאל כעמוד התווך של עולם התורה הציוני דתי בגוש דן. כשמונה לתפקיד רבה של רמת גן, הרבה לפני עידן הגרעינים התורניים, היה שותף בהקמת ישיבת ההסדר בעיר, שהפכה למרכז תורה שוקק ופעיל ששלוחותיו והשפעותיו ניכרות הרבה מעבר לכותלי בית המדרש. הוא משמש כנשיא הישיבה, וגם מעביר לא מעט שיעורים במדרשה ובכולל באוניברסיטת בר אילן הסמוכה. בתחום פסיקת ההלכה נזקף לזכותו פיתוח תחום המצוות התלויות בארץ והלכותיהן לימינו, זאת בתפקידו כנשיא מכון התורה והארץ. עד לפני חמש שנים הוא גם שימש כנשיא ארגון צוהר.
בשנת תשס"ג התמודד הרב אריאל על תפקיד הרב הראשי לישראל כנציג הציונות הדתית, אך לאכזבת רבים, לתפקיד הרב הראשי נבחר דווקא מועמד הזרם הליטאי, יונה מצגר. מצגר הסתבך במהלך כהונתו מספר פעמים בפלילים ולאחרונה החל לרצות את עונשו בכלא מעשיהו. עם הזכרת שמו, אומר הרב אריאל מיד: "אני לא רוצה לדבר על הבחירות ההן", ומציין כי הוא דווקא לא מצטער על האופן בו נתגלגלו הדברים: "אני שמח שזכיתי ללמוד תורה עוד עשר שנים בשקט".
למרות החיכוך הלא נעים שחווה בהליך ההתמודדות לתפקיד הרם, הוא מקפיד לשמור על כבודה של הרבנות הראשית, ודוחה כל ניסיון לתלות בה איזשהו פגם. את האשמה לירידה במעמדה של הרבנות הוא תולה בפוליטיקאים, ודווקא באלו שהיו אמונים על ייצוג המגזר הדתי לאומי.
יש תחושה שהרבנות הראשית הסתאבה ואין ברירה אלא להפריט אותה.
"תמחק את המילה הזאת", הוא משיב בתוקף, "יש בעיות ברבנות הראשית, יש שחיקה, ויש נושאים הדורשים תיקון, אך הרבנות לא הסתאבה".
ובכל זאת, רב ראשי לשעבר שיושב בכלא זו לא הסתאבות?
"הרבנות לא הסתאבה, זו הפוליטיקה שהסתאבה וגרמה לשיטת הבחירות לרבנות הראשית להשתנות. הבחירות לרבנות הראשית הן בחירות פוליטיות. זה לא מה שהרב קוק רצה. בעיני הרב קוק, הגוף הבוחר היה צריך להיות מורכב משני שליש רבנים ועוד שליש אנשי ציבור עם זיקה למצוות. אני זוכר את תהליך ההסתאבות. בהתחלה לחצו שרק חצי מהגוף הבוחר יורכב מרבנים. אחרי זה החליטו שחברי הגוף הבוחר לא צריכים להיות שומרי מסורת, ומשם זה הלך והידרדר".
אז מי אשם במצבה של הרבנות הראשית?
"אני מאשים את הפוליטיקאים שדרדרו את הרבנות. היה לחץ של מפא"י על המפד"ל למנות רב ראשי שהם רצו בו. זרח ורהפטיג (שר הדתות דאז מטעם המפד"ל, א"ג) התנגד לשינויים בגוף הבוחר, אבל אחר כך נכנע ללחץ, ובעקבות זאת הרב שאול ישראלי יצא נגדו. לכן "הענישו" את הרב ישראלי והוציאו אותו ממועצת הרבנות הראשית. אני עד היום זוכר את היום בו התקיימו הבחירות ההן לרבנות הראשית ולמועצת הרבנות הראשית. ז' חשון תשל"ג. קיבלתי מנציגי המפד"ל פתק עם רשימת רבנים שנאמר לי שאני חייב לבחור בהם. הסתכלתי על הפתק, וראיתי שאני אפילו לא מכיר את השמות של חלק מהרבנים. קרעתי את הפתק לעיניהם, ואמרתי להם 'היום הרסתם את הרבנות הראשית'".
אז את טענות המפד"ל על השתלטות החרדים היא צריכה להפנות לעצמה?
"בהחלט. בטווח הרחוק, המפד"ל כרתה את הענף שהיא ישבה עליו. הם משכו פוליטית את הרבנות הראשית לכיוון אחד ובהמשך החרדים השתמשו באותה שיטה כדי למשוך את הרבנות לכיוון שלהם. בסופו של דבר, המפד"ל היא זו שהקימה את ש"ס כשהעבירה את הרב עובדיה יוסף מתפקיד הרב הראשי".
"אין לנו קשר עם בנט"
וכאז כן היום. הרב אריאל רומז בעדינות כי הפוליטיקאים הדתיים לא בהכרח מכלכלים כל צעד על פי עצת הרבנים, אולם מאידך הוא סבור כי גם להתייעצות עם רבנים בתחום הפוליטי יש גבולות.
האם בשונה מאז, היום הפוליטיקאים כן מתייעצים עם הרבנים?
"קצת, אני לא יכול להגיד שלא מתייעצים. הרב אלי בן דהן יושב לפגישה חודשית עם זקני רבני הציונות הדתית. אבל עם נפתלי בנט אין לנו קשר".
יש חברי כנסת שטוענים שאין טעם להתייעץ עם הרבנים, כי גם ככה כל רב אומר משהו אחר.
"אם כל חבר כנסת בוחר לו רב משלו, זו צרה. צריך לאגד את הרבנים הזקנים, שם לנהל את המחלוקות ואת הוויכוחים, הרחק מעיני התקשורת, ושהח"כים יפעלו לפי דעת הרוב. בבית היהודי זה קורה", הוא מכוון לפגישות מול נציג המפלגה, ח"כ בן דהן.
השאלה אם זו פגישת עדכון כדי לצאת ידי חובה, או שגם מקבלים את עמדת הרבנים.
"בשאלות המעשיות קשה לנו להגיד לפוליטיקאים מה לעשות", הוא מודה "אני כרב לא יכול לומר שספורט בשבת הוא כשר לכתחילה. בשבילי ספורט הוא בדיוק כמו מסחר, אבל אני לא יודע מה הפוליטיקאים יכולים להשיג. אולי הם יכולים לשמור רק על אי קיום מסחר בשבת ולא על אי קיום משחקי ספורט בשבת. לכן יש התייעצות איתנו, אבל לא בשאלות הפוליטיות המעשיות. רבנים צריכים להתמקד בקריאות כיוון, ופחות בשאלות הפוליטיות המעשיות, ודאי לא בשאלות הטקטיות. מי ימונה לשר או לסגן שר, זו לא שאלה לרבנים". הרב אריאל מסביר כי הוא דווקא מתנגד להתייעצות עם רבנים בכל פרט קטן בעשייה הפוליטית: "כשמערבים רבנים בכל שאלה קטנה, אז מתרגלים להציג בפניהם תמונה חלקית כדי לגרום להם לקבל את ההחלטה הרצויה לפוליטיקאים".
האם יש גבולות וקווים אדומים שמפלגת הבית היהודי צריכה להציב?
"קשה לקבוע גבול ברור. אם לדוגמה מדינת ישראל תמחק מספר החוקים את השבת, או שלא יהיה חינוך דתי רשמי, זה "ייהרג ובל יעבור" פוליטית. אבל קשה מאוד להגיד היכן עובר הגבול".
הרב מסרב להיכנס לפוליטיקה ולדבר על כוונת נפתלי בנט להרחיב את שורות המפלגה לקהלים חדשים, שאינם דתיים ואף שאינם יהודים, אך מביע ברמז את מורת רוחו מן המהלך: "אני אמרתי לרב יצחק לוי שאדם שמייצג בכנסת את הציבור הדתי חייב לשמור שבת, זה הדבר הכי חשוב. גם בהלכה, שומר שבת נמצא בצד הזה של המתרס ואדם שמחלל את השבת נמצא בצד אחר של המתרס". על רקע זה, מבקר הרב אריאל גם את השריון שנעשה לשחקן הכדורגל אלי אוחנה. "זה שהוא (נפתלי בנט. א.ג) הכניס שחקן כדורגל לתוך מפלגת הבית היהודי זו הייתה טעות חמורה, למרות שהשיקול היה להגדיל את הכוח של המפלגה. כאן יש שאלה מה הגבולות. בפוליטיקה החבל ארוך, וקשה לקבוע גבול ברור".
ובחזרה למעמדה ותפקודה של הרבנות הראשית. הרב אריאל שומר על קו אחיד ויוצא חוצץ להגנתה של הרבנות גם בתחום המורכב של הכשרות. הוא דוחה את ההצעות להפרטת מערך הכשרות, ואת האחריות לבעיות בתחום ההשגחה הוא תולה באופן בלעדי וחריף בגופי הבד"צים השונים, שהלכו והתרבו בשנים האחרונות.
מדוע אתה מתנגד להפרטת הרבנות והפיכתה לרגולטור שמפקח על גופי כשרות פרטיים, כמו שמקובל בענפים רבים בכלכלה כיום?
"מדברים על "הפרטה", "ריכוזיות", "רגולטור", אלו מונחים שמתאימים לעולם המסחר. הכשרות היא לא מסחר, לכן הגישה שחייבים להפריט היא שגויה מיסודה. ההפרטה תהרוס את הכשרות. בעלי העסקים ייקחו את גוף הכשרות הזול ביותר וממילא המקל ביותר. תהיה תחרות מי מעניק את הכשרות הכי זולה ומקלה, ואם אני כרגולטור אסרב לקבל גוף כשרות בטענה שהוא רפורמי או לא עומד בתנאי הכשרות הבסיסיים, בג"ץ יחייב אותי לקבל אותו, כמו בגיור. חוץ מזה שהפיקוח של הרבנות יעלה הון. אבל מי שאחראים למצב הכשרות של הרבנות הם הבד"צים".
מדוע?
"הבד"צים אשמים בכל מה שקורה עכשיו", הוא תוקף בחריפות, "הם אשמים במה שקורה עם הרפורמים בגיור והם אשמים במה שקורה עם הכשרות. הבד"צים רצו לקיים גיור פרטי אולטרא חרדי, אז עכשיו הרפורמים דורשים בחסות בג"ץ שהמדינה תכיר גם בגיור הפרטי שלהם. אשמנו בג"צנו, בד"צנו. כאן מתחילה הבעיה".
המחלוקת האם להפריט את מערך הכשרות הממלכתי החלה, לדברי הרב אריאל, כבר לפני 90 שנה, במחלוקת עתיקה בין הרב קוק למנהיג הפרושים בירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד.
"לפני 90 שנה הרב קוק התחיל עם שחיטה ירושלמית מאוחדת, כל העדות, גדולי הפוסקים, לפי העדות השונות. הבד"צ של הרב זוננפלד התנגד לעצם הריכוזיות. הרב זוננפלד התנגד לאתחלתא דגאולה ולכן לא שייך לעשות משהו שמוביל לממלכתיות ולמדינתיות. הרב קוק תפס שהגלות עומדת להיגמר. 90% מרבני ירושלים הלכו עם הרב קוק, והבד"צ של הרב זוננפלד היה פלג זניח. במשך הזמן הוא תפס תאוצה. מה שעזר לו לתפוס תאוצה היה ההידורים. בחלק מהמקרים השתמשו בהידורים כדי לערער על הרבנות הראשית".
"גם תזמורת טובה צריכה מנצח"
לא מעט שנים הקדיש הרב אריאל גם לתחום החינוך והרבצת התורה בישיבות. עוד כבחור צעיר כיהן כרב המושב כפר מימון והיה ראש הישיבה התיכונית בכפר מימון במשך שני עשורים. בעקבות בקשת משה דיין, הוא הקים את ישיבת ההסדר בימית בשנות ה‑70 עד להריסתה בשנת תשמ"ב. הוא עצמו החל את לימודיו התורניים בישיבת כפר הרא"ה, בתקופה שבה ישיבה תיכונית נחשבה עוף מוזר בנוף הציוני-דתי. אולם בפרספקטיבה של כמה עשרות שנים, הוא קובע בסיפוק כי המגזר הדתי עשה צעד גדול בהתקרבות אל עולם התורה.
הציבור הדתי-לאומי היום יותר חזק תורנית?
"אין ספק. בתקופתי למדו בישיבת כפר הרא"ה 100 בחורים. היא הייתה הישיבה היחידה של בני עקיבא. חוץ ממנה הייתה גם את המדרשייה, עם 120 תלמידים. אלו היו שתי הישיבות התיכוניות היחידות. בתקופתי לא היו אולפנות בכלל, אשתי למדה בתיכון דתי. כולם למדו בתיכונים דתיים. היום יש מאות ישיבות ואולפנות בכל רחבי הארץ. יש ריבוי תורה אדיר, קמים תלמידי חכמים מופלגים ברמה גבוהה מאוד ובתוכם דיינים חשובים. נכון שיש אנשים שעינם צרה בריבוי התורה, הם רואים בו הקצנה כביכול. יחד עם האור הגדול באים גם הצללים".
האם ריבוי המחלוקות בדורנו הוא סימן לכך שכבר איננו מגזר אחד?
"כל העולם כולו בנוי גוונים גוונים. אנחנו קשת רב גונית. אני לא רואה את ההבחנות החדות בין חרדים לבין דתיים, למרות שוודאי שיש הבדלים. הציבור החרדי הוא לא אחיד, כמו שהציבור הדתי לא אחיד. יש יותר תורניים ויש פחות תורניים, אבל לכל הציבור שלנו יש את השולחן ערוך והוא המסגרת. השולחן ערוך שלנו כולל גם את הלכות ארץ ישראל ואת הלכות מדינת ישראל".
אתה לא רואה תהליך של היפרדות?
"יש בהחלט מי שמנסים להפריד ולהיפרד. יש מפלגים. הם מושכים את החבל יותר מדי מתוך כוונה לקרוע אותו. אבל החבל חזק ולדעתי לא ייקרע. רוב הציבור רואה בכולנו ציבור אחד. קח את רמת גן, יש בעיר בתי ספר דתיים מסוגים שונים. יש תורני לבנים, יש תורני-מדעי ויש דתי-מסורתי, אבל כולם משתייכים למערכת חינוך דתית אחת".
בהקשר הפעילות החינוכית, הרב אריאל מכהן גם כנשיא הישיבה הקטנה "דרך חיים" בשעלבים, בראשה עומד אחיינו, הרב מתניה אריאל. נגד הישיבות הקטנות, בהן נלמדים לימודי קודש בלבד, נטען שהן מתבדלות מהציונות הדתית. הרב אריאל שולל מכל וכל את הטענה.
"עד הקמת הישיבות הקטנות, הישיבות התיכוניות התחרו ביניהן בעיקר בלימודי החול: ישיבה אחת הקימה מסלול רובוטיקה, אז השנייה הקימה מסלול מצוינות במתמטיקה, ואחרת לימודי משפט, ורביעית החליטה על התמחות צבאית. הישיבות הקטנות באו ואמרו לישיבות התיכוניות: רגע, אפשר להתחרות ולהצטיין גם בלימוד תורה. גם זה אידיאל. בואו לא נשכח זאת. כמו שבנט יצא עכשיו עם קמפיין להתמחות בלימודי מתמטיקה ובלימודי אנגלית, יש תלמידים שרוצים להתמחות בלימוד תורה. מה רע בכך?".
המאבק בין הישיבות התיכוניות לקטנות לא מפלג את הציבור?
"הפוך, קנאת סופרים תרבה חוכמה. הישיבות הקטנות פורחות והישיבות התיכוניות פורחות. התחרות עם הישיבות הקטנות הצליחה להעלות את המודעות לחשיבות לימוד התורה בישיבות התיכוניות. יש יותר דגש על מצוינות בלימוד תורה, יש כיתות של מצוינות בלימוד תורה. התחרות הזו מבריאה את הישיבות התיכוניות, וראשי הישיבה הבינו שצריך לתת דגש על לימוד תורה מבלי לפגום בלימודי החול".
לסיום, למרות כל הפלגים והגוונים, הנהגה אחידה לציבור הדתי הוא חלום שיכול להתממש?
"יכול לקרות. אני ריאליסט כמוך, מכיר את הבעיות, את המחלוקות ואת הפיצולים. כואב הלב עליהן. אין בעיה עם ריבוי הדעות ועם ריבוי הגוונים. פסיפס יפה מורכב מגוונים שונים ותזמורת טובה מורכבת מכלים שונים. אבל התזמורת צריכה מנצח".
"להכיר את גדול הדור בנעלי בית"
הספר החדש 'יערב שיחי' מגולל 25 שיחות שערך הרב ארל'ה הראל עם רבו, הרב יעקב אריאל, ושופך אור על דמותו ומשנתו של הרב מזוויות שטרם נחשפו
לרגל הגיעו של הרב אריאל לגבורות, החליט תלמידו הרב ארל'ה הראל לגולל בהרחבה עלי ספר את משנתו של הרב במגוון נושאים. הספר 'יערב שיחי' (הוצאת דברי שיר), שיירד בימים הקרובים לדפוס, כולל בתוכו 25 שיחות שניהל הרב הראל עם רבו ומתפרשות על פני יותר מ‑300 עמודים.
הספר חושף את דמותו והגותו של הרב אריאל מזוויות שונות. "הרעיון היה שהציבור שלנו יכיר את גדול הדור בנעלי בית", מסביר הרב הראל. גם לו, כמי שמלווה את הרב אריאל כבר שנים רבות ומכיר את תורתו לפני ולפנים, התחדשו בעקבות השיחות דברים רבים בתורת רבו.
מה החידוש בספר?
"יש בספר שלושה חידושים. קודם כל הזווית האישית. הרב אריאל שומר את חייו הפרטיים לעצמו והוא לא חושף אותם. בספר הזה חייו האישיים נחשפים לראשונה, וזו נקודה מאוד חשובה בהעברת המסורה, שהתלמידים יכירו את רבותיהם. כל מהפכת התורה בגוש דן, כל הישיבות והמדרשות הן מכוחו ומכוח כוחו. זו מהפכה שממש צריכה להיות רשומה על שמו. הנגשת משפטי התורה והחדרת לימוד המצוות התלויות בארץ, הקמת מכון התורה והארץ – אלו ממש מפעלים שלו. הוא מרכז עולם התורה כיום, והספר עוסק בתחנות השונות בחייו.
"נקודה נוספת שמוארת בספר היא היות הרב אריאל המשפך הרחב ביותר של תורת רבותינו בדור הקודם ובדור הזה. הוא ספג תורה מקשת רחבה ומגוונת מאוד של תלמידי חכמים ובתי מדרש.
"החידוש השלישי בספר הוא חלק ההגות. למרות שכבר קראתי כמעט את כל כתביו והתהלכתי לצדו 25 שנים, נדהמתי מרוחב הדעת בכל נושא אפשרי, במיוחד במה שקשור לאקטואליה באספקלריא תורנית".
פרק שלם בספר עוסק בטענה שהציונות הדתית התעלמה ממורשת יהדות ספרד והמזרח.
"הרב אריאל באמת היה מהראשונים שהרימו את הכפפה הזו, בהקמת הישיבה תיכונית כפר מימון בפריפריה. בישיבה ניתן מענה מאוד משמעותי לכל הזרמים ולכל הסגנונות. ניתן לומר שהרב אריאל ממשיך את הקו הזה כיום, כשהוא נותן מקום של כבוד למורשת יהדות המזרח. לדוגמה, לאחרונה יצא מחזור אשכנזי-ספרדי לימים נוראים בעידודו של הרב".
הספר עובר בתחנות חייו המרכזיות של הרב אריאל. הוא מספר בו על ילדותו הירושלמית בדור של קום המדינה, על לימודיו בכפר הרא"ה אצל הרב נריה, הגעתו לישיבת מרכז הרב ורבותיו הרצי"ה ור' אברום וגדולי תורה נוספים. הספר חושף פרטים מרתקים על צמתי החיים בהם היה הרב מעורב, כגון הקמת הישיבות התיכוניות בפריפריה, מאבק של תנועת בני עקיבא להקים ישיבות תיכוניות נגד הרוח השלטת בעולם הדתי, הקמת ישיבת מרכז הרב במתכונתה הנוכחית והחיבור של העולם הרבני לתנועת הקיבוצים הדתיים. משם מפליג הספר לתפקידיו הרבניים המגוונים ולהגותו בשלל תחומים ונושאים אקטואליים, כגון מקומה של תורת החסידות, שירות בנות בצבא או היחס לערביי ישראל, נושאים שוודאי יעוררו הדים רבים עם פרסום הספר.