היא אמנם סובלת מחבלי לידה וזקוקה לקצת ליטוש ושיפור, אבל 'עד כאן', תוכנית הסאטירה החדשה של התאגיד, בהחלט מביאה בשורה לצופה הימני, ובעיקר – מצחיקה. רק אם אפשר בלי קללות
הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתוכנית הסאטירה החדשה של 'כאן' הייתה תחת קישור שהכריז: "צפו: ימנים קורעים שמאלנים בתאגיד".
כמו רוב חבריי בימין ששבעו ממרורי ההומור והסאטירה של משאבות הרייטינג 'ארץ נהדרת' ו'גב האומה', כותרת כזאת היא בוודאי סיבה טובה להיכנס ולצפות, ולו רק כדי להיות פעם אחת בצד של מי שצוחק אחרון.
'עד כאן', שהשבוע עלתה לאוויר בפעם הרביעית, מצליחה להביא מוצר חסר תקדים בנוף הסאטירה הישראלית המשודרת: איזון מוחלט בתוך פאנל מצחיקנים ימני-שמאלני. לא ימני בערך מול שמאלני מובהק, לא ימני עילג מול שמאלני חד. פשוט שוויון, כמו שתמיד היה צריך להיות: בצד הימני תמצאו שמות מוכרים מהפייסבוק, מהרדיו או מבימות דתיות: יותם זמרי, נועם פתחי, אריאל פלקסין, יאיר אורבך ואמיר מויאל. בצד השמאלני תפגשו את אבי אטינגר, תומש (תומר שרון), רות אלבז ועוד. בכל תוכנית מתעמתים שלושה מול שלושה, כשבאמצע המנחה – השחקן מיכאל הנגבי.
להנגבי מגיעה מילה טובה בפני עצמו: קשה להתעלם מכך שהוא בעל הניסיון הרב מבין כל המשתתפים בעמידה מול קהל ובאמנות הסטנדאפ, מה שהופך כל פאנץ' שלו ליותר מוצלח, גם אם מדובר רק בקטעי קישור. ואפרופו שוויון, גם כשהוא עוקץ את חברי הפאנל הימנים, אפשר להיות בטוחים שהוא ישלח את חציו באופן טבעי בסבב הבא לאלה שלשמאלו.
האיזון המבורך הזה נותן טעם אחר לצפייה בתוכנית. אם בעבר ימנים שרצו לצחוק נאלצו לבלוע את הלשון מול מערכונים משעשעים אמנם, אך כאלה שהרעילו את התודעה נגד כל אשר בשם ימין יכונה, ב'עד כאן' הצופה הימני יושב נינוח ומוכן אפילו לגחך מול בדיחות מרושעות יותר של השמאלנים.
התוכנית מורכבת מתת-פרקים של אתגרי הומור לחברי הפאנל, ורובם ככולם עוסקים בניגוח על המנעד שבין ימין לשמאל. ללא ספק יש בתוכנית גם פאנצ'ים מוצלחים, אבל כמו כל תוכנית שמגיחה לאוויר העולם, גם היא סובלת מחבלי לידה. ראשית, בקרב חברי הפאנל המשמשים ברוטציה בין תוכנית לתוכנית ישנם כאלה שעדיין צריכים שיוף וליטוש. שנית, העטיפה שבה מוגשת התוכנית, בערוץ שידורים חדש שמתיימר להציג את עצמו כצעיר ועדכני, לא תואמת את הציפיות. הפתיחים והמעברים מוגשים באנימציות כמעט מעליבות, התפאורה לא מרשימה והאמצעים המשמשים למשחקים השונים מזכירים לפעמים פעולה בסניף תנועת הנוער הקרוב לביתכם.
כשל טכני נוסף, ש'עד כאן' אינה היחידה שלוקה בו, הוא קולות הצחוק המוקלטים שאמורים לגרום לצופים להבין ש"כאן צריך לצחוק". מוטב היה לתוכנית וגם לחברי הפאנל אילו מולם היה יושב קהל חי, נושם ובועט, וצוחק כשבאמת בא לו. זה אולי דורש השקעה נוספת, אבל ללא ספק היא תשדרג את התוכנית מקבוצת צעירים שהתקבצה להריץ דחקות מול מצלמה, לשידור חי יותר, על כל המשתמע מכך.
ועוד הערה לסיום ליוצרי התוכנית, ואולי היא החשובה ביותר מבחינת קהל הצופים הדתי: חברים, אם כבר פניתם לימין, קחו בחשבון שאחוזים גבוהים מקהל הצופים שלכם הוא דתי ולכל הפחות מסורתי. למה חייבים להכניס לתפריט ניבולי פה וגסויות, הזכורים לרע מתוכניות הסאטירה המתחרות? זה לא באמת יותר מצחיק, וזה רק מעלה ארומה של הזדנבות במקום חדשנות. במצב הדברים הנוכחי, אנחנו נמליץ למי מהצופים שמקפיד על נקיות הדיבור ורוצה בכל זאת לצחוק, להסתפק בקריאת פיליטונים של אורי אורבך.