התפיסה שבמרבית השנה ימינו מעוגנים בסדר שגרתי מובהק וחוזרים על עצמם לפי נוסחה קבועה, היא לא יותר מסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. האמת היא שאין שגרה, לא הייתה, לא קיימת, לא תהיה לעולם. חיינו הם סערה אחת גדולה
זו לא ידיעה חדשותית כי עברו כמה שבועות מאז ההחלטה, ובכל זאת מכיוון שנראה שרבים עדיין אינם מודעים לה, אתרום את עצמי למשימה: האקדמיה ללשון קבעה מונח עברי למושג הפופולרי מאוד מאז עידן טראמפ – פייק ניוז. מעתה אמרו חדשות כזב, וכשמדובר בידיעה שקרית יחידה – ידיעת כזב. כן כן, טראמפ לא רק העביר את השגרירות לירושלים, אלא אף הושיב את חבורת האקדמיה ללשון לאסיפה מיוחדת והשפיע באמצעותה על השפה העברית.
אז הנה ידיעת כזב שמלווה את חיינו במשך שנים. למעשה, לא מדובר בידיעת כזב אלא במושג שחרות בתודעתנו וכל כולו כזב: השגרה. לכאורה, מלבד חגים וימים מיוחדים, השגרה ממלאת את מרבית ימינו. תת-מושג הוא "אחרי החגים" הידוע לשמצה, שמתאר את ימי השגרה שעצם קיומם דורש מאיתנו להפסיק להתעצל ולמלא משימות. התיאור לפיו במרבית השנה ימינו מעוגנים בסדר מובהק וחוזרים על עצמם לפי נוסחה קבועה, הוא לא יותר מסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. בפועל, ביומיום עצמו, אין יום אחד דומה לחברו. החגים מאחורינו, אבל וואו, כמה קרה מאז. גם אישית, גם ציבורית. כדי שנישאר שפויים, אנחנו מסדרים את לוח השנה כך שרק בימים מסוימים מופיעה נקודת ציון ושאר הימים הם זרימה אחת גדולה. לו היינו מקבלים בתחילת שנה לוח שבו היה נכתב מראש בכל יום מה יעבור עלינו, היינו מאבדים את דעתנו.
תדמיינו לוח שנה שכתוב בו כך: ביום שלישי בעוד חודשיים, תתרגז בעבודה. יום למחרת תיפול עליך עצבות. יומיים אחר כך דווקא מצב הרוח ישתפר פלאים ותהיה מאושר. שבוע רגוע יחסית ומיד אחריו – בלגן אחד גדול. נורא. היינו קורעים את הלוח לגזרים בזעם ומדחיקים. האמת, זה בדיוק מה שעשינו. קרענו את הלוח האמיתי לגזרים וסידרנו לעצמנו לוח חדש.
מתנצל מראש על הדימוי הפיוטי מדי: השגרה היא כמו הים. הרי מרבית שטח העולם הוא למעשה ים ואוקיינוס. הגיוון, לכאורה, מצוי ביבשה. ארצות וערים ומלא אנשים. הים, על פניו, בעל מראה אחיד ענק, אבל מתחת לים גועש עולם ומלואו. כך גם השגרה. ההבדל בינה ובין ימים מיוחדים הוא שהם מצהירים על עצמם כמיוחדים ולעומתם השגרה, השגרה מתעתעת בנו.
כדאי לעמוד מול האמת העירומה ולא להתאכזב מחדש: אין שגרה. לא הייתה, לא קיימת, לא תהיה לעולם. חיינו הם סערה אחת גדולה. אדם לעמל יולד ולחוסר מנוח. יהיה כיף, יהיה מבאס, אבל לא יהיה משעמם. במקום להיאבק בזרם, עדיף להשלים ולתת לחיים לסחוף אותנו. יהיה מעניין, זה בטוח.
במחשבה נוספת, אולי הסיבה לתעתוע השגרה שמקיף את כל מעגל חיינו היא שכילדים באמת חווינו שגרה. עם ההתבגרות שכחנו לעדכן את הגרסה, ולהבין שהיא כבר לא קיימת עוד. אני זוכר את עצמי כילד מספר לעצמי אחרי שמחת תורה שעוד מעט חנוכה. אחרי חנוכה מתנחם נחמה קטנה בט"ו בשבט. אחריו פורים, מיד אחריו החיים הפכו פשוטים בזכות פסח המתקרב, ואחריו החופש הגדול כבר נראה באופק. החגים היו כמו (זהירות, שוב דימוי פיוטי) איים קטנים שבהם נאחזתי מגל ימי שגרה אל גל ימי שגרה נוסף. אבל היום, אחרי שהשגרה נלקחה ממני בלי להשאיר עקבות, החגים מגיעים אליי בהפתעה. פתאום יום לפני פורים אני נזכר שפורים, שבוע לפני פסח, וחופש גדול? מה זה?
בדומה ל"אחרי החגים" יש תופעה נוספת שקיימת בחייהם של חובבי אקטואליה מושבעים (אני? מי אמר אני?): אחרי הבחירות. עוד כמה ימים הכול נגמר. באופן אישי, אדרש לחפש לעצמי משמעות אחרת לחיים. אחרי תקופה של דרמות, קשה להתרגל לסתם ימי סערות רגילים. במקרים חמורים במיוחד קיימת גם תופעה של דיכאון אחרי בחירות. עוד לא נמצאה לה הגדרה מדעית, אבל ממתי אנחנו מחכים למדע כדי לזהות בעיות בחיינו. זו עובדה של ממש, המדענים מוזמנים להצטרף לקביעה. עדיין לא נמצאה תרופה לבעיה, מלבד אחת: בחירות נוספות. למזלנו, התרופה הזאת כנראה תגיע בהקדם. היידה ביבי, תהיה נחמד ותארגן משהו.