שאלה של חינוך: כשאחד הילדים בוחר דרך שונה משל ההורים ומחליט להוריד את הכיפה, אך עדיין ממשיך להתגורר בבית, האם צריך לדרוש ממנו לכבד את חוקי הבית, או שעדיף להתעלם כדי למנוע חיכוכים מיותרים?
השאלה הזאת נוגעת בכמה רבדים. ברמה הרגשית, בשביל ההורים ההחלטה של ילד שלא ללכת בדרך שבה הם חינכו אותו ושבה הם מאמינים, יכולה לעורר רגשות קשים מאוד. פעמים רבות ההורים חווים חוויה של אובדן ואבל על הילד שהם חלמו עליו, על העתיד שהם צפו לו ועל התמונה המשפחתית הרחבה שהילד מסרב להשתתף בה.
התחושות האלה הן אמיתיות ויש מקום לצער או לכאב של ההורים. יש כאן פרידה מפנטזיות של שנים וחוויה של נפרדות קשה של הילד מההורים, וזהו תהליך שלא קל להורים להשלים איתו.
מצד שני, ההורים צריכים להבין שהדבר החשוב והיקר ביותר הוא הקשר ביניהם ובין הילד ושלמות המשפחה. והקשר הזה אינו תלוי בשום דבר, בוודאי לא בבחירות ערכיות או דתיות.
פעמים רבות במרחב של שנים וזמן, ילדים אף בודקים את עוצמת הקשר על ידי התרחקות, ולאחר כמה שנים מתקרבים מחדש בדרך שלהם באופן יותר בשל ובוגר. כשההורים מחבקים ומכבדים את הילד בלי כל קשר לדעותיו, יכולה להיווצר בבית מערכת שבה יש מקום לישויות נפרדות ועצמאיות שדואגות וקשובות זו לזו.
ההורים צריכים לגדל את ילדיהם באופן שבו הם מציבים כל הזמן את העובדה שיש בבית כמה עולמות לגיטימיים וחיוביים, שצריכים ללמוד לכבד זה את זה ולהסתדר יחד. אם הילדים באמת מרגישים כך, הם פתוחים לכבד את ההורים ולהתחשב במערכת הערכים שלהם. כאשר ההורים שיפוטיים, מאוכזבים או מזלזלים חלילה, הילדים חשים בזה ואז עולה רצון לתפוס הכרה ומקום בכוח וההורים חשים בשבירת הגבולות ובחוסר כבוד.
כבוד אין משמעותו מחיקה של העמדה או הרצון של ההורים. הבית הוא ביתם והתנהלותו של הבית מתרחשת על פי מערכת הערכים שלהם. ההורים מחויבים לקבוע כללים בסיסיים של נורמות בבית, למשל: אין מחללים שבת במרחב הציבורי בבית. הורה משותק או מתנצל אינו מכבד את עצמו ואת ילדו. קשר קרוב ועמוק דיו יכול להכיל מפגש בין שונים, תקשורת פתוחה על הצרכים של שני הצדדים והבנה של גבולות הוריים עם אהבה וקרבה לילד כמות שהוא.
מירי דהן, מטפלת משפחתית ומנהלת 'מרכז המשפחה' בקריית גת
עריכה: שפרה ריפקין