כמעט שלוש שנים אחרי שפרץ ב'דה-וויס', אייל כהן מוציא את 'אל תילחם בזמן', דיסק בכורה מרגש ומלא עומק. אולי יותר מדי עומק
אני חושב שאחד הסרטונים שראיתי הכי הרבה פעמים ביוטיוב הוא האודישן של אייל כהן בדה-וויס. המנטורים נראים כאילו הם בתוך חלום, בזמן שאייל מתמסר לקלידים ושר גרסה מלודית-תימנית-צרודה-מחשמלת של "אגדה יפנית" מבית אריאל זילבר. בצעד נדיר, כל המנטורים לחצו על הכפתור ביחד, וגם אני כל פעם מדמיין את עצמי לוחץ ומסתובב. אייל יודע לרגש, ולכן עורר הרבה ציפיות באלבום הבכורה שלו שיצא לאור בימים אלה – "אל תילחם בזמן".
את הדיסק החדש של אייל אספתי מביתו בתפוח, ורק כשהגעתי הביתה פתחתי את האריזה המרשימה והמושקעת, והתחלתי להאזין ל‑12 היצירות הכלולות בו. שקעתי אל תוך המילים, השירה והמנגינה, הקול הבלתי נשכח והעיבוד, והזמנתי את עצמי ללכת לאיבוד.
אמן שכותב שירים מכניס אותנו לתוך הנפש שלו, וכיף להיות בעולם של אייל כי זה עולם מלא דימויים, עושר של טקסטים וגם שנינות מיוחדת. כך תוכלו לשמוע שיר שלם שהוא שיר אהבה שמדבר על האהובה הנכספת, ופתאום השיר נחתם במילה קצרה אבל רוויית משמעות: "שכינה". בבת אחת כל השיר מקבל הקשר אחר, ואתה מבין שהשכינה הייתה הנושא לכל אורכו. השיר שהכי תפס אותי הוא דווקא שיר אינטימי בין גבר לאשתו, שמבקש להניח למשחקי הכבוד ועקיצות העקרב, ושמו "בואי נאהב". שיר יפה אחר הוא על אסתר המלכה, המדבר אליה ועליה ועל כל מה שהיא עוברת בארמון המלך – טקסט יפהפה, שנותן פרשנות לדמות שאנחנו לא תמיד חושבים עליה לעומק.
בכלל, בדיסק יש עומק, והרבה ממנו. צללתי עמוק לתוך השירים, וזה היה עמוק מדי. חיפשתי קצת לצוף. בימיו של התיאטרון היווני הקדום, נוצר המושג אתנחתא קומית – המחזה קלילה שהוצגה באמצע הטרגדיה, ואפשרה לקהל לפרוק קצת מהרגשות המתוחים שהצטברו במהלך ההצגה. אייל יודע לרגש, שיר אחר שיר, אבל אני חיפשתי את המקום שבו נשחרר קצת את המתח.
גם בדה-ווייס, המנטורים ניסו לקחת את אייל למחוזות אחרים, לשמוע אותו בצבע אחר. הם ביקשו לראות אותו באווירה עליזה יותר, לתבל את השירה בשמחה וקלילות. בתחרות אין זמן להרבה חיפושים, ואחרי ניסיון קצר אייל חזר לקלף המנצח: השירים המרגשים. עכשיו שדה-ווייס חלף הלך, אני מחכה לשמוע את אייל מעז לחייך יותר. לא חיוך פשטני ומשעמם, אלא חיוך שיוצא מתוך הרגישות שלו. אפילו המנטור שלו, אביב גפן, הידוע בשיריו העצובים והמרגשים, עלה על נוסחה מאוזנת ביחס בין רגש לשמחה באלבומים שלו.
נקודה נוספת היא שגם שיר מספר סיפור, וגם הוא צריך התחלה, אמצע וסוף. יש באלבום שירים שמצאתי את עצמי מרחף בתוכם, בלי לדעת מי נגד מי, איפה גיבורי השיר ולאן הם הולכים. הייתי רוצה לקבל עוגן ברור יותר בשירים של אייל, ולאחר שאבין איפה הבסיס יבואו הדימויים היפהפיים ויעשירו את השיר.
'אל תילחם בזמן' כאלבום בכורה מבטא פרץ ראשוני של עבודה קשה שמשאיר בי טעם טוב, אבל גם רצון לטעום משהו קצת שונה באלבום הבא. אני מחכה להגיע לבית של אייל גם בפעם הבאה, לאסוף את האלבום הבא של האמן המרגש, שיירד ויעלה, ייגע וישמח, ויגרום לנו לרצות ללחוץ על הכפתור ולהסתובב אליו שוב.