הבמאי מתן יאיר ניסה ב'פיגומים' לעשות סרט שהוא "מהחיים", ואכן הצליח ליצור משהו אותנטי יותר, אבל כזה שרבים יראו בו סרט בלי פואנטה
הסרט פיגומים כשמו כן הוא: בנוי טלאי על טלאי תוך כדי הצצה מתמדת אל תהום מפחידה שמחכה על הסף. טוב, תהום אמיתית אין כאן, אבל תהום של חוסר סבלנות לתסריט שלא מתרומם – יש ועוד איך.
הבמאי מתן יאיר מבקש להעלות כאן סרט שהוא "מהחיים", סרט שעוסק בנוער שוליים שכמעט אין לו סיכוי להבקיע את החומות הסוגרות של המצב הנחשל. אשר לקס לומד בכיתה י"ב יחד עם עוד חברים כמוהו: כיתה של פליטים, נושרי מסגרות למיניהם, שהסיכוי שלהם "להיות משהו בחיים" בטל בשישים מול הוולגריות והחפיפניקיות שבהן הם חיים.
הסצנה הראשונה נפתחת בחגיגת יום הולדת שמארגנים לאשר אביו והפועלים הערבים שעובדים אצלו. אביו של אשר, מילו, מתגאה בבנו החסון ("זה גוף של פיגומים, לא של חדר כושר") וכבר כאן הצופה מבין את יחסי הכוחות ביניהם: אשר אמור לשמור על הגחלת, להחליף ברבות הימים את אביו בעסק הפיגומים המצליח, ומילו מספק לאשר יציבות, תא משפחתי, עבודה שבה הוא מוערך וחוויית הצלחה בחיים. מילו הוא לא אב מודרני ששואף שבנו יצליח במסגרת חוקי הג'ונגל של התרבות המערבית. אין לו רצון שבנו ילמד ויתקדם בסולם הדרגות הקלאסי, אלא שאיפתו מסתכמת בכך ש'לקס פיגומים' תהיה פירמה שממשיכה מדור לדור. כשהוא רואה את אשר לומד לבגרות בהיסטוריה, הוא מקל ראש ומפטיר בלעג משפט בסגנון "מה יעזרו לך כל הספרים האלו".
המשפחתיות הכמעט-דתית שחווה אשר, נשארת במסגרת התא המשפחתי בלבד. בבית הספר הוא מרשה לעצמו להתפרק. כשהמורה לספרות רמי (עמי סמולרצ'יק בתפקיד נוגע ואמיתי) לא רוצה לגלות לו את הסוף של 'אנטיגונה', אשר פשוט מסתער על חברו ודורש ממנו שיקרא לו את הסוף. בכלל, לאורך כל הסרט לא ברור אם אשר אכן מסוגל לקרוא או לא. מה שכן ברור הוא שהיחס שלו ללימודים ולמורים מונע בעיקר מקפריזות ומפרצי זעם. גם למנהלת הוא מסוגל לקרוא בשמות ולהתנפל עליה כאילו הייתה מטרד מעיק שצריך לאלפו בשבט מוסר. אשר חושב שהוא נאמן לעצמו ואמיתי, בעוד שהמערכת כולה היא בלוף אחד מזויף. אבל האמיתיות של אשר היא סובייקטיבית נטו – מה שבא לו באותו רגע, אותו הוא יעשה. אימפולסיביות ואגרסיביות הן שם המשחק.
החלק שבאמת מעניין בסרט הוא זה שנוגע לרמי, המורה לספרות. רמי הוא כמו "התלוש" בספרות העברית מתחילת המאה שעברה, שנקלע לכיתת עבריינים יורה אש וגיצים. רמי רגיש, כן, בעל נפש של משורר. איך זה מסתדר עם תלמידי מקיף שבראש שלהם יש בעיקר סיגריות וכסף? לא ברור. אבל כדרכם של סרטים – הכול יכול להתרחש.
פיגומים זה סרט של טעם. יש מי שיאהבו אותו, ויש מי שיראו בו סרט בלי פואנטה. מה שכן, זה סרט שונה שמביא משהו אחר, אותנטי יותר, ועל כך גאוותו.