תוכניות סאטירה צריכות לנשוך ולעקוץ, ולהצחיק. הבעיה היא ש'גב האומה', ובעיקר המונולוגים של שליין, הם כבר מזמן לא סאטירה אלא להג אנטי-דתי רדוד, וזה לא מצחיק
"הדתה", זועקים מכל פינה בשבועות האחרונים בכל מיני הקשרים, מחינוך ועד כשרות. בתוכניות הטלוויזיה, במיוחד אלו שעוסקות בסאטירה, המסע נגד ה"הדתה" גובל כבר בהסתה. כצרכן טלוויזיה קטן מאוד, מפאת קוצר הזמן, תוכניות הסאטירה המועטות שיש לנו אהובות עליי. אני אומנם לא רואה אותן לעולם בשידור חי, אבל משתדל לא להחמיץ צפייה מאוחרת בהן.
אחת מהן היא 'גב האומה' שמוביל ליאור שליין. תוכנית חדה, עוקצנית, שיש בה הרבה רגעים של הומור איכותי, עד לרגע הזה שאתה מבין שצוחקים עליך. בשבועות האחרונים במהלך הצפייה בו, התחושה הזאת הולכת ומתגברת. באחת הפעמים פשוט סגרתי את הקטע שבו צפיתי באמצע כי הוא כבר לא היה עוקצני וסאטירי. הוא היה פוגעני ומיותר.
כך למשל הוא לגלג לפני שבועיים על טקס קבלת החומש של ילדי בית ספר ממלכתי בקריית אונו והוסיף: "יש מישהו אחד, מספיק עיוור, פתי שחושב שאין הדתה בבתי הספר?", כאילו תוכנית הסאטירה שלו היא במה לפרשנות אקטואלית.
"אנחנו רוב של 68 אחוזים במדינת ישראל", מספר שליין בשיא הרצינות, כשהוא מתכוון לציבור החילוני שמחזיק באג'נדה שלו, בה הוא עוסק שבוע אחר שבוע, שאין דבר כזה אלוקים. נעזוב את הוויכוח התיאולוגי, ונענה לו בציטוט מתוכנית טלוויזיה אחרת, מז'אנר אחר ומערוץ אחר, שבה משתתף הזמר אביב גפן, שמעיר לא מעט הערות למתמודדים דתיים על הקשר שלהם לבורא העולם. למרבה ההפתעה, בכל עונה היה לו שותף אחר שאמר לו משהו בסגנון "מי שמתעסק כל כך הרבה באלוקים – כנראה שהוא מאמין בו הרבה יותר ממה שנראה לעין".
הציבור החרדי בכלל סופג אש משליין. "אנחנו לא פחות יהודים מכם", הוא מספר ואז נותן מגוון דוגמאות, אחת מהן היא "לציבור שלנו ושלכם באותו חורף קר לו ובאותו קיץ חם לו? אולי קצת פחות, כי אנחנו באוגוסט מוותרים לנשים שלנו על הגרביונים והפאה".
ואחרי שהסאטירה הפכה כבר מזמן להבעת דעה, זה נגמר במונולוג שמגיב להחלטות על הכותל והגיור: "אנחנו נתנקם, ונילחם על מה ששלנו, וננצח את כל מי שפגע בנו ואת כל מי שהיה יכול למנוע את זה אבל עמד בצד והסתכל. אנחנו כועסים ועצבניים". אה. והדתה. שתי התוכניות האחרונות פשוט הוקדשו לעניין. גם שליין עצמו וגם חברי הפאנל שלו מלהגים ומספרים לנו כמה החינוך למסורת הוא מיותר.
אלא שבתוכנית סאטירה דעתו של ליאור שליין, חשובה ככל שתהיה, אינה מעניינת אם היא לא קשורה לסאטירה. זה לא מצחיק. אני מניח שיש ציבורים שלמים שנעלבים (תבדקו היטב בין חבריכם שצופים בתוכנית, כמה עברו ערוץ בתקופה האחרונה כשלא היו יכולים עוד לסבול את הארס), ואין סיבה שייעלבו.
המנדט של תוכניות סאטירה הוא לצחוק על המציאות, ובדרך כלל זה מה שקורה. אבל המונולוגים האישיים בתוכנית הזאת חרגו מזמן מגבול ההומור. ואם זה כן הומור, אז אותי הוא לא ממש מצחיק, וממשאל אקראי בסביבתי אני לא היחיד שלא הבין את הבדיחה.
חשוב להגדיר מה אנחנו רואים. אם מדובר בתוכנית שמטרתה להביא את דעתו של ליאור שליין לצופים, אמרו לנו מראש. אני בטוח שכולנו נמצא עיסוקים אחרים. באנו לשמוע את שליין המצחיק, שעושה מהפוליטיקה שלנו את המטעמים הראויים. אם נרצה את שליין הפוליטיקאי נוכל להתפקד למפלגה שלו אם וכאשר. אם נרצה את שליין המטיף לפלורליזם ולאנטי דת והדתה – נקנה כרטיס למופע שירים בנושא בעתיד.
דבר אחד בטוח, הגבול כאן נחצה מזמן. חוסר כבוד לדת – זכותו. לעשות את זה בציבור? אם זה היה הפוך ובתוכנית בידור דתית היו מעירים משהו על "החלנה", אני כבר בטוח שהרשות השנייה הייתה מעורבת בסיפור.