זה כל כך טבעי שאם אני שוויגער כבר מחודש אלול, יהיה לי מה להגיד על יחסי כלה חמות. לא ייאמן איך בדקות אחדות אנחנו הופכות להיות מומחיות.
זה כל כך טבעי שנרצה לדבר על עצמנו ביחס לכלות שלנו, על הכבוד שאנחנו מצפות לו, על איך מכניסים הביתה עוד דמות כל כך משמעותית, על איך הן לקחו לנו את הילד, על איך במבט הן משפיעות עליהם את כל מה שאנחנו לא הצלחנו בעשרים ושתיים שנה. מה עושה אישה אחת נכונה לילד שלנו, איך הן יכולות לבנות אותו כאדם. איך הן יכולות להרוס.
אבל לא. אני בוחרת לכתוב דווקא על הלב של הכלה. על הפנימיות של הצעירה הזאת, ועל מה שהיא עוברת כשהיא כל כך משתדלת להיכנס בהצלחה למשפחה חדשה. כמה בוחנים אותה, כמה טוחנים אותה, כמה מנתחים כל עפעף. איך מתצפתים בשבת הראשונה על כל הרמת מזלג שלה מהצלחת לשפתיים. ברור שעושים כאילו לא, איזה קולים אנחנו, אנחנו בכלל המצאנו את כת "הזורמים", אבל ברור שכן. כל תנועה נבחנת.
מי שהופכת להיות חמות, הייתה בוודאות פעם כלה טרייה. אני איבדתי את חמותי כשנה אחרי החתונה, ודווקא מאוד הצטערתי. אהבתי אותה. מאוד.
בתור כלה טרייה שמעתי שיחה שלא הייתי צריכה לשמוע, כשעמדתי במסדרון ליד המטבח בדירה של ההורים של בעלי. לא שהתכוונתי לצותת, אבל שנייה לפני שנכנסתי למטבח שמעתי את חמותי מדברת עם חברתה על הכלה החדשה. עצרתי בזווית נכונה, והאזנתי.
עד היום אני שומרת טינה לחברה הזאת. הן שתו להן כוס תה עם הזרת מורמת מעל הספל לצד העוגיות, שתי בנות שישים פלוס בצפון תל אביב של פעם, ודיברו על בנים, כלה וחמות.
החברה, אשת חבר כנסת מהשמאל, אמרה לחמותי: "מה את חושבת, יש לך בן אחד, עכשיו יש לך כלה אחת. עכשיו היא מקסימה. מה את חושבת, שככה זה יישאר? כולן מקסימות בהתחלה, אחר כך מתגלה הפרצוף האמיתי שלהן ורואים מי הן באמת".
בום. כל כך נפגעתי. הייתי בת עשרים ואחת כמעט וידעתי שאני מקסימה לכל אדם, מאירת עיניים לכל מנקה רחוב, כי אני באמת כזו. אוהבת לאהוב. ירושה מסבתא גניה שלי, ניצולת השואה שתמיד אמרה שאם אנחנו כבר כאן, אז יאללה בשמחה.
רציתי לתפוס את אשת החבר עם הזרת המורמת ולהגיד לה: "הלו, הלו, הלו, מי יגלה את הפרצוף האמיתי שלו? למה את אומרת את זה עליי, ומסכסכת בין כלה לחמותה עוד לפני שהכול התחיל?". אבל לא אמרתי. החלטתי להישאר מקסימה.
אני מבינה כל כך כלות צעירות. אני מבינה כל כך כמה הן משתדלות.
אני כל כך מודה לאמא של בעלי על איך שהיא גידלה אותו נטול תסביכים, והלוואי שהייתי יכולה לשאול אותה כמה שאלות על חינוך ילדים. אבל היא קבורה עמוק על מרפסת בנחלת יצחק. מדי פעם, כשאני נוסעת הביתה מעזריאלי לבני ברק בדרך השלום, אני שואלת אותה בקריצה כשאני חולפת על פניה: "עברו עשרים וחמש שנה. נכון שנשארתי מקסימה?".